• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

בין ניאו-ליברליזם לכלכלה סולידרית

ביקורת על הספר ״קיצור תולדות הניאו-ליברליזם״ מאת דיוויד הארווי והצעה לראיית החברה האזרחית כזירה רבת פנים של מאבק חברתי, בעלת היכולת להצמיח כוחות אנטי-הגמוניים
ניצה ברקוביץ

דיוויד הארווי (Harvey) מציע בספרו לראות בניאו-ליברליזם פרויקט פוליטי מעמדי שנועד לכונן מחדש את הנסיבות לצבירת הון, זאת כדי לשקם את כוחן של האליטות הכלכליות שהחל להתערער בעקבות המשברים הכלכליים של שנות ה-70 ומשטרי מדינת הרווחה, שהביאו לשינוי בחלוקת תוצרי הצמיחה בין הון לעבודה. הארווי אמנם מצביע על המתח הקיים בין הרעיונות לפרקטיקות הניאו-ליברליות (מחמת קוצר היריעה לא אפרט כאן) ומאתר דפוסים שונים של משטרים ניאו-ליברליים, אך למעשה הוא מציג הסבר כולל שבבסיסו הגיון מארגן אחד למגוון תופעות בחלקים שונים בעולם. כמו שרונן מנדלקרן כותב באחרית דבר לספר: "אי אפשר להמעיט מיכולתו [של המחבר] לשרטט עבורנו מפה רב ממדית, מקיפה וקוהרנטית של התופעה הכלכלית-פוליטית החשובה של זמננו". לכן, כשקראתי את הספר בפעם הראשונה נשמתי לרווחה. סוף סוף הכל נעשה מובן. כי הרי יש משהו מפתה ומרגיע בהסבר כזה העושה סדר בעולם.

אבל בקריאה שנייה, והפעם בעברית, מתחילים להתגלות הסדקים, ובעיקר החוסרים, הנובעים דווקא מרוחב היריעה. על חוסרים אלה ברצוני לדבר. אני מציעה לראות את הניאו-ליברליזציה כתהליך ובו מספר שלבים, להרחיב את המשגת המדינה הניאו-ליברלית וחברה האזרחית ובכך גם לתת מקום משמעותי יותר להתנגדות ולאפשרות של שינוי.

הארווי אמנם מדבר על ניאו-ליברליזם לא כעל ישות סטטית אלא כעל תהליך, אך רק ככזה המתפשט גיאוגרפית, ומעמיק את אחיזתו ביותר ויותר תחומים. ברצוני להציע, בעקבות הגיאוגרפים פק וטיקל, שעיקרו של התהליך איננו התרחבותו לעומק ולאורך אלא בעיקר כזה הטומן בחובו תמורות באופיים של המדינה והמשטר הניאו-ליברלים. בשלב הראשון (הרייגניזם והתאצ'ריזם של שנות השמונים והתשעים) היינו עדים ל"ניאו-ליברליזם נטול חמלה", שלב של הרס ושחיקת הבסיס של המוסדות שביטאו סולידריות חברתית ושהיו מנוגדים לתחרות חופשית. ברמה הגלובלית הופצה תורה זו באמצעות המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים, שכפו את "קונצנזוס וושינגטון" על המדינות שהיו תלויות בסיוע חוץ באמצעות "ערכות מדיניות" שביצוען היה תנאי לקבלת הסיוע. דווקא הפעולה האכזרית, החדה והבהירה אפשרה (ואף יותר מכך – הציתה) התנגדות, יצרה מוביליזציה, ציידה את תנועות המחאה בכלים לפוליטיזציה של המחאה והציעה מוקד אליו אפשר לכוון את המאבק והתנגדות. הדוגמאות הפרדיגמטיות הן הזפטיסטס במדינת צ'יאפס שבמקסיקו והתנועה נגד הגלובליזציה, שהינה למעשה גלובליזציה של מחאה נגד הניאו ליברליזם (The Global Justice Movement).

עטיפת הספר (הוצאת מולד)
עטיפת הספר (הוצאת מולד)

בשלב השני (שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים) אנו עדים למעבר מהרס ומחיקת מוסדות לתהליך של בינוי המדינה הניאו-ליברלית, זו המושתתת על מוסדות רגולטיביים (המדינה המפקחת או המסדירה); ולמעבר משליטה ישירה לממשליות (governance) שעיקרה שליטה בשלט רחוק באמצעות מגוון של גופים, עסקיים ושלא למטרות רווח, אליהם מועברת האחריות לאספקת השירותים השונים, ובמרבית המקרים גם למציאת חלקו או רובו של המימון. כך, הצטרפות השחקנים החדשים מגדילה את יכולות המדינה ומעלה את סך המשאבים השונים בהם היא יכולה לעשות שימוש (גם אם אין הם מופיעים בחשבונות הלאומיים כחלק מהתקציב הציבורי). וכל זאת תחת התווית האידיאולוגית של 'הדרך השלישית', הקוראת לפשרה ושיתופי פעולה בין הסוציאל-דמוקרטיה לבין הניאו-ליברליזם בטענה שימין ושמאל הן תוויות שאבד עליהן הכלח.

אצל הארווי, המדינה "רזה" הרבה יותר ותפקידה מתמצה ביצירת מסגרת מוסדית הולמת ובכינון המסגרות הצבאיות, הביטחוניות, המשטרתיות והמשפטיות הדרושות כדי להגן על זכויות הקניין הפרטיות ועל תפקודם של השווקים. במקומות שאין שווקים – יש ליצור אותם (למשל, סחר בזכויות זיהום). כמדומני כאן הארווי, כמו רבים אחרים, אימץ את מצג השווא של המדינה. בכך חומקת מעיניו הלוגיקה המונחת בבסיס המדינה הניאו-ליברלית החדשה ודרכי והיקפי הפעולה המתאפשרים באמצעותה.

מאפיין נוסף של תקופה זו הוא טשטוש הגבולות בין המגזרים. ההיגיון הניאו-ליברלי מפעפע לכל אתר ואתר, ומגיע גם לאותן עמותות ולארגונים החברתיים שהוקמו לצורך טיפול בהשלכות הקשות של התרחבות השוק הניאו-ליברלי. גם אלה מאמצים פנים עסקיות-יזמיות ושפה של העולם הפיננסי: מושגים כגון תשואה, אגרות חוב מדדי דירוג של השקעות חברתיות, אנליסטים, יועצי השקעות, וקרנות הון-סיכון חברתי. מנגד, התאגידים מאמצים פנים חברתיות ויוצרים תחום פעולה חדש של "אחריות/מעורבות חברתית של עסקים" או "עסקים וקהילה", תחום הפועל בשיתוף עם עמותות ועם רשויות ציבוריות. כל אלה יחד מעמעמים את ההבחנות בין המדינה, השוק והחברה האזרחית, מטייחים קונפליקטים ומקלים על מלאכת הדה-פוליטיזציה של התנגדויות וביקורות.

מרכיב חשוב נוסף בטכנולוגיית השליטה מרחוק, אשר זוכה לתשומת לב שולית ביותר אצל הארווי, הוא כינון הסובייקט הניאו-ליברלי. כמו שאמרה מרגרט תאצ'ר: "הכלכלה היא המתודה, אך המטרה היא לעצב את הנשמה". במילים אחרות, מדובר בפרויקט חינוכי, מוסרי ותרבותי לא פחות מאשר כלכלי-פוליטי. פרויקט של כינון הסובייקט היזמי, הרציונלי, האוטונומי, הלוקח אחריות על חייו ועל מילוי צרכיו, והיוצר במו ידיו את הביוגרפיה שלו.

חלק חשוב מתורה זו הוא היזמות – יזמות שאינה מתמצה ביוזמה כלכלית חד-פעמית, אלא באה לידי ביטוי בתהליך מתמשך, באורח חיים ובאופן מחשבה ועמדה כלפי העולם. כך אנו צריכים להתנהל בעבודה, גם אם אנו שכירים, וגם בחיינו החברתיים. בעצם, כל מערכות חיינו אמורות להפוך לזירה המאוכלסת בהזדמנויות ליזמות מסוגים שונים, שאותן עלינו לגלות ולנצל. יזמות זו מתגלמת בצורה התמציתית ביותר במה שאולי הוא הגל החדש של הניאו-ליברליזם: הכלכלה השיתופית, אותה האקונומיסט כינה "מכונת ההנשמה של הקפיטליזם". כוונתי לאותו מגזר בכלכלה השיתופית הרואה בכל פרק זמן בו האדם יושב לו סתם כך, מסתכל להנאתו על הנוף או על העוברים ושבים – כהחמצת הזדמנות לעשיית כסף. חזרנו לקרוא לפנאי בטלה. אם תרצו, אפשר לראות בזה גלגול עכשווי של רוחו של בנג'מין פרנקלין מהמאה-18 (ראו "האתיקה הפרוטסטנטית" של וובר), זה אשר טבע את המושג Time is money וכן Lost time is never found again. וכמו לגבי הזמן, כך גם לגבי בכל חפץ ונכס שיש לאדם, אשר איננו נמצא בשימוש ואיננו מפיק הכנסה בכל רגע נתון (ראו הדוגמה הידועה של המקדחה). ונראה שכולם מתמסרים לתורה זו בהתלהבות ובשקיקה. 

אמנם אין היום פרויקט פוליטי אנטי ניאו-ליברלי המציע משנה סדורה ומנומקת, והנישא בידי כוחות פוליטיים בעלי משקל של ממש. אבל אנחנו כן רואים, במקומות שונים בעולם, נטייה ברורה לעבר תנועות השמאל. למעשה, אם נסתכל על חלקים שונים בעולם, לדעתי, לא היתה תקופה בה במקומות רבים כל כך הגיעו תנועות השמאל לשלטון

אבל, כל הגמוניה מכילה בתוכה גם את הגמונית-הנגד. וקיומה של אידיאולוגיה דומיננטית אין פירושה שכולנו מאמצים אותה כמות שהיא. אנשים מאמצים חלקים מסוימים, מנהלים משא ומתן עם חלקים אחרים, או משתמשים בהם כמשאב סימבולי במאבקים להשגת מטרות שהן לעיתים שונות מאלה שמכתיבה אותה תפיסה דומיננטית. אלא שמשיחות המכחול הרחבות של הארווי אינן מאפשרות לראות את מכלול הצורות של פעילות כלכלית חברתית, המתקיימות לצידו ובליבו של השוק הניאו-ליברלי, בתוככי החברה האזרחית או על קווי התפר שבין השניים. כך, לצד השתלטות עקרונות השוק על כל תחומי החיים, אנו עדים גם לייסוד מוקדים של יצירה והפצה של ידע ושיח אלטרנטיביים (כמו האתר בו אתם קוראים כעת) ולצמיחת צורות אחרות של כלכלה, המופיעות תחת שמות שונים כמו כלכלה חברתית, כלכלה סולידרית או צריכה שיתופית. אלו צורות של כלכלה המבוססות על חליפין ועל נתינה ובתוך כך דוחות את התפיסה הקפיטליסטית בגלגולה העכשווי ומנסות לייסד כלכלה על בסיס של צדק ושיתוף.

בגלל קוצר היריעה לא אוכל להרחיב בנושא החברה האזרחית. אסתפק רק בדחיית טענתו של הארווי הרואה בה כלי שליטה ולא יותר, ואטען, בעקבות גרמשי, שיש לראות בה זירה רבת פנים של מאבק חברתי, בעלת היכולת להצמיח, בצד ההגמוניה, גם כוחות אנטי-הגמוניים. רק תפיסה המשטיחה את מושג החברה האזרחית יכולה לטעון ששיח הזכויות סלל את הדרך לניאו-ליברליזם ושמאבקי הסטודנטים באירופה, תנועות המחאה של שנות השישים בארצות הברית והפוסטמודרניזם, אם כל חטאת – כולם יחד הכשירו את הלבבות לתרבות הניאו-ליברלית והובילו אותנו למקום בו אנו נמצאים היום. בהסבר טוטלי זה הארווי מתעלם מהאלמנטים המשחררים, ומהאתגר האמיתי שהציבו תנועות אלה למבני כוח גזעניים ופטריארכליים, ומוחק את ההצלחות של התנועות לזכויות האדם, למשל במאבקים נגד הדיקטטורות הצבאיות באמריקה הלטינית של שנות השמונים.

נכון שאין היום פרויקט פוליטי אנטי ניאו-ליברלי המציע משנה סדורה ומנומקת, והנישא בידי כוחות פוליטיים בעלי משקל של ממש. אבל אנחנו כן רואים, במקומות שונים בעולם, נטייה ברורה לעבר תנועות השמאל, כאשר במספר רב של מדינות הן גם עלו לשלטון על מצע של התנגדות לדרכי הפעולה הניאו-ליברליות. למעשה, אם נסתכל על חלקים שונים בעולם, לדעתי, לא היתה תקופה בה במקומות רבים כל כך הגיעו תנועות השמאל לשלטון, לפחות לא באמריקה הלטינית, במערב ובדרום אירופה ובצפון אמריקה (וראו הופעתו של המועמד הסוציאליסטי של המפלגה בדמוקרטית בארצות הברית).

ולמרות הכל ואף על פי כן, אין לי אלא לסיים בנימה פסימית. תחושתי היא שייתכן וכל הנאמר כאן היה נכון לאתמול. ייתכן והתהליכים המתרחשים היום במזרח התיכון ובאירופה יטרפו את הקלפים ויהפכו את הנאמר כאן לעורבא פרח ולא יותר.

ניצה ברקוביץ׳ היא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, חברה בוועד המנהל של מרכז אדוה ויו"ר הועד המנהל של אלנוהוד, העמותה לקידום השכלה של נשים בדואיות בנגב.

הדברים מבוססים על הרצאה קצרה בערב עיון לרגל תרגום הספר "קיצור תולדות הניאו-ליברליזם" מאת דיוויד הארווי, שנערך ב-2.12.15 באוניברסיטת תל אביב, מרכז מינרבה למדעי הרוח.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.