מה אנחנו עושים בשביל השלום - מחשבות בין הכיבוש למורשת מזרחית

תשובתו המכבדת והקוראת לדיאלוג אמיתי של אלמוג בהר לאופיר טובול, שפורסמה כאן בשבוע שעבר, מאתגרת את כולנו להתעלות מעבר להתגוששויות פייסבוקיות יומיומיות. אני מבקשת לנסות לנסח כאן בקצרה איזשהו אזור אפור של הסכמה בין כל הצדדים ומכאן לעורר דיון בנוגע לאפשרות לפעולה משותפת בעניין קונקרטי שקשור לכיבוש ולמורשת מזרחית.

אז על מה יש הסכמה? אפשר לנסח שלוש הנחות מרכזיות:

– שהמאבק נגד הכיבוש מייאש, נדמה כחסר תוחלת ושלרוב הציבור הישראלי אין עניין או אינטרס להצטרף אליו.

– שהאתגר המשותף לימין ולשמאל המזרחי הוא לייצר כוח פוליטי כדי לקדם אג׳נדה מזרחית-חברתית.

– שכדי לייצר כוח פוליטי, יש צורך בתנועת המונים (הסכמה שאינני שותפה לה כפי שאסביר בהמשך).

תחום אפור נוסף שאפשר לזהות, הוא שהאסטרטגיה הדומיננטית של המאבק המזרחי היום לייצר כוח פוליטי באמצעות כיבוש (או ״מהפכה״) בשדה התרבות, התקשורת וכנסת ישראל רושמת הצלחה. רבים בשמאל מבקרים את המהלך הזה, אך אפשר גם לומר שיש גם תחומים שבהם השמאל לכל הפחות אמביוולנטי שלא לומר מעריך ומזדהה עם לפחות חלק מהשינויים הבולטים המתחוללים בתחומים אלה.

כמה פרדוקסים על רגל אחת העומדים בבסיס ההסכמות (לכאורה) האלה:

ההסכמות הללו משכפלות את הדיכוטומיה וההפרדה המלאכותית בין הפוליטי לחברתי — להיאבק נגד הכיבוש משמע בגידה במאבק החברתי. האם אי פעם נוכל להסכים שאלה קשורים בקשר הדוק?

ההסכמות הללו מניחות שכדי להוביל שינוי צריך שינוי הגמוני, אך כזה שאינו קורא תיגר על הציונות. יש הסכמה רחבה על הצורך להיאבק במציאות הניאו-ליברלית המכתיבה את הסדר החברתי-כלכלי הקיים. אבל האם נוכל להודות בכנות שגם מאבקים חברתיים, עם כל ההישגים שיש לברך עליהם עד כה, עדיין מתרחשים בשולי המציאות הישראלית וייוותרו שוליים לעתיד הנראה לעין – כי הניאו-ליברליזם הישראלי הגמוני ממש כפי שהציונות הגמונית (ולא אכנס כאן לשאלת היחסים ביניהם)?

כאשר הימין המזרחי החדש שואף להתרחק מרחק רב ככל האפשר מכל מה שמריח ״שמאל״ (או שנקרא לזה ביקורת מזרחית על הציונות או מזרחיות אנטי-ציונית) כדי להיות מסוגל לדבר ל״עם״, תוך שהוא מפנטז על תנועת המונים – האם אין הוא שוגה באשליות? האם למאבקי הדיור הציבורי, הקרקעות, וחלוקת המשאבים הצודקת יש באמת סיכוי או שאולי גם הם נוטים להיות חסרי תוחלת בערך כמו המאבק בכיבוש?

ושאלה לאופיר טובול: האם עלינו לצפות ולקוות שכניסה ל״אח הגדול״ מקדמת את המאבק המזרחי, או שאפשר כבר להודות שאסטרטגיית הנראות התקשורתית מובילה למבוי סתום בדיוק כמו מה שאתה מתאר בנוגע ל״שוברים שתיקה״?

ועכשיו חזרה לשאלת מיליון הדולר – מה אנחנו עושים?

למעשה, אני לא יודעת מה ״אנחנו״ עושים, אבל אני רוצה בקצרה לתאר מאבק נגד הכיבוש המתרחש בימים אלה בנוגע לנעשה בשטח אוניברסיטת כדורי בטול כרם, בתקווה שהסיפור המזרחי המגולם בו יעודד אותנו לחשוב ביחד, כחלק מהדיאלוג המבורך פה על אתגר המבוי הסתום – האתגר המשותף לכולנו.

באוניברסיטת כדורי מבקשים להקים חומה שתמנע ממיידי אבנים להיכנס לתחומה, אולם שלטונות הצבא לא מאפשרים לה לעשות זאת ואף החרימו את הדחפור שהיה אמור לשמש להקמת החומה. כמו כן, מתברר שהצבא מפעיל מטווח בתוך שטח האוניברסיטה. כתבה של עמירה הס על המתרחש שם הניעה אותנו – מספר חברי ועד זמני של ארגון החברים בהקמה ״אקדמיה לשוויון״ – לפעולה. יצרנו קשר עם סגן נשיא אוניברסיטת כדורי, דיראר עליאן, והוא אימת את כל הפרטים בכתבה ושמח על נכונותנו לעזור. ביום א׳ שעבר נשלחה פנייה לרשויות הצבא מטעם 108 אקדמאים ישראלים. בינתיים מחריפים האירועים האלימים שם ובשבוע שעבר נפצעו תשעה צעירים בשטח הקמפוס מירי של כדורי גומי (לפי דיווח של סוכנות החדשות מען).

איפה בדיוק הסיפור המזרחי כאן? קודם כל בהיסטוריה של המוסד הזה: מורשת מזרחית כפי שתואר בכתבה מלפני מספר שנים שמצורפים אליה תצלומים היסטוריים מרתקים: בית הספר "כדורי" בטול כרם הוקם על ידי אליהו כדורי, בן למשפחה יהודית עשירה מבגדאד, שהיגר ב-1880 למושבה הבריטית הונג קונג. הוא נפטר בשנת 1922, ובצוואתו ביקש להקים בארץ ישראל שני בתי ספר לחקלאות: האחד ליהודים בסמוך לכפר תבור; השני לערבים, בטול כרם. לפי ויקיפידיה, ב-2007 הוכרז המכון כאוניברסיטה על ידי הרשות הפלסטינית, ומשפחת כדורי תרמה לו אגף חדש ללימודי מדעים. המכון הפלסטיני לחקלאות כדורי הוא תזכורת לעבר אפשרי ולחזון מזרחי נשכח – חיים, לימוד, מחקר ופיתוח משותפים. מה שמתרחש שם היום הוא תזכורת להווה הבלתי-אפשרי, להפרדה, לאלימות היומיומית, לדיכוי.

מה שעשינו עד כה בפנייה לצבא, יש להודות, איננו פורץ דרך כלל וכלל, אך זאת רק ההתחלה ולכן אני תוהה איך נוכל ״אנחנו״ לקחת את זה הלאה. השאלה היא מה יכול להפוך התערבות בנעשה שם לבעלת אפקטיביות ציבורית? זאת שאלה פתוחה, אין לי עליה תשובות בדוקות.

בלי להלאות את הקוראים ביותר מדי פרטים, ״אקדמיה לשיויון״ היא יוזמה של אקדמאים לפעול ביחד למען החברה ונגד עוולות חברתיות ופוליטיות, לדמוקרטיזציה של האקדמיה ושל החברה, לקידום הפסקת מעורבות האקדמיה הישראלית בדיכוי צבאי ופוליטי בשטחים הכבושים, למאבק במדיניות הפוגעת בזכות השווה לחינוך ובנגישות להשכלה אוניברסיטאית על ההון הכלכלי, החברתי והתרבותי הנלווים אליה ולמאבק בהשתקת קולות ביקורתיים. הדיכוי של החופש האקדמי בשטחים הכבושים, פלישות של הצבא לקמפוסים, מעצרים שרירותיים וכו׳ הם מציאות יומיומית וקשה. המדיניות החברתית הפוגעת בזכות לחינוך ובשיווין בחינוך בישראל גם היא עוולה מתמשכת. במקביל גם מתחולל מאבק של עובדות הנקיון באוניברסיטת ת״א על תנאי העסקתן, מאבק חשוב שעל כל אקדמאי.ת להתגייס ולתמוך בו.

ב״אקדמיה לשיוויון״ אנו מבקשים לא לקבוע את היררכיית החשיבות של המאבקים האלה, לא לדרג את סדר העוולות וחומרתן, ולא לנסות לכפות הסכמה ״אידיאולוגית״ על כל מה שראוי לעשות בכל רגע נתון לגבי כל עוולה ועוולה – אלא פשוט לייצר בסיס כוח לפעולה למי שמעוניין לפעול בתחומים אלה. ברצוני לקרוא כאן לחשיבה על פעולה קונקרטית של סולידריות עם כדורי טול כרם שתביא להפסקת ההשתוללות האלימה לאלתר. זו יכולה להיות גם קריאה מזרחית – בשם העבר האפשרי ובשם העתיד האפשרי. לא בשם ״השלום״, אם יורשה לי אלמוג היקר, אלא בשם ״החיים״ ומה שאופיר טובול ניסח יפה בשם ״מה שאני כאדם לא יכול להבין.״