״הגננת״: קינת הגבר הלבן

לפני כשבועיים פורסם כי מבקרי הקולנוע של ה״ניו יורק טיימס״ כללו את "הגננת", סרטו של נדב לפיד, ברשימת עשרת הסרטים הטובים ב-2015. הסרט, כך גיליתי, עוסק בנירה, גננת בעלת שאיפות פואטיות, המגלה כי אחד מילדי הגן שלה, יואב, הוא משורר מחונן. היא פועלת כדי לטפח אותו בעולם שלדבריה "שונא משוררים", טיפוח אשר מתפתח בהדרגה לאובססיה. לכך הצטרפו הביקורות המקומיות המהללות והעובדה שהסרט זכה בשבוע שעבר גם במקום הראשון של פורום המבקרים, וכמי שניקדה, הגיהה וערכה לשונית מספר ספרי שירה בשנים האחרונות, התיישבתי מול המסך בציפייה. חובבת הקולנוע שבי התרשמה עד מהרה מאיכות הבימוי ומהצילום המופתי, אבל קולנוע איננו רק עונג ויזואלי, הוא גם תוכן ומסר, ואלה גרמו לי מסצינה לסצינה להתכווץ בכיסא. 

בגן הילדים ילד מזרחי אחד, אסי. מעבר למובהקות האתנית הוויזואלית, כזאת שנתקשה היום למצוא גם בקיבוצי השומר הצעיר, לאסי יש תפקיד. הוא חברו הטוב של יואב, אך בעוד יואב משורר לו מילים פואטיות, לירן מלמד אותו שיר אוהדים עמוס קללות. על דקלום הקללות נענש אך ורק הילד האשכנזי, הוא זה שצריך ללמוד כי אסור לקלל. את הילד המזרחי ככל הנראה, אין טעם או סיבה לחנך.

שתי הדמויות הנשיות העיקריות בסרט, הגננת נירה (שרית לארי) והמטפלת מירי (אסתר ראדה), אישה מזרחית ואישה אתיופית האמונות על חינוכו, משתמשות בטקסטים של הילד ומציגות אותם כאילו היו שלהן; הגננת בסדנת כתיבה שהיא משתתפת בה והמטפלת באודישנים שהיא עוברת כשחקנית. גם משוררות נעדרות מהסרט, למעט נעם פרתום, המקריאה בערב השירה שאליו מובא הילד, וגם היא, משוררת בולטת בעלת קול ברור ומובחן, מציעה שקולה יהדהד את מילותיו של בן החמש. בעולם שנברא ב"הגננת" נשים נמצאות במיטבן כאשר הן מהדהדות את מילותיהם של גברים, גם אם הגברים האלה טרם סיימו לרכוש את השפה כהלכה ומתהדרים בשי"ן שורקת.

בין קטעי השירה המוקראים ומדוקלמים בסרט אפשר למצוא את ביאליק, ויזלטיר ועוד רבים. לצד היעדרותן של נשים מהקאנון הספרותי של לפיד, בולטת גם העובדה שההנכחה היחידה של שירה מזרחית מתקיימת בשירו של איתן נחמיאס גלס, מתוך "אני סימון נחמיאס":

הַמְּשׁוֹרֵר הַלְּאֻמִּי שֶׁל הָאַשְׁכְּנַזִּים

חַיִּים נַחְמָן בְּיָאלִיק שָׂנָא אוֹתָנוּ

אֶת הַשְּׁחֹרִים, אֶת הַסְּפָרַדִּים, אֶת הַמִּזְרָחִים,

וּבְכָבוֹד וְהָדָר הוּרַד הָרָגִישׁ הַזֶּה לַקֶּבֶר.

מַה לַּעֲשׂוֹת, וַאֲנִי אוֹהֵב אֶת שִׁירָיו,

לִבִּי נִשְׂרַף לְמִלּוֹתָיו, וְלֹא סוֹלֵחַ.

הִכְנִיסַנִי תַּחַת כְּנָפְךָ, בֶּן-שַׁרְמוּטָה!

לא מואיז בן הראש, סמי שלום שטרית או אלי אליהו, ואף לא ארז ביטון, או רוני סומק, שהצליחו להשתחל לתכניות הלימוד, אלא משורר איזוטרי למדי, שהשיר שנבחר לייצג אותו עוסק בקושי להתקבל על ידי המשורר הלאומי. בחירה תמוהה זאת מביכה במיוחד כאשר לוקחים בחשבון את העובדה שנחמיאס גלס כלל איננו מזרחי, אלא ממוצא גרמני ויוגוסלבי. כלומר, גם הקול המזרחי בסרט מתווך דרך עיניים אירופאיות, והפואטיקה המזרחית האותנטית היחידה בסרט היא זו של שיר האוהדים עמוס הקללות.

"אני מזרחית", אומרת הגננת ליואב, "בבית לא היו ספרים, רק ספרי תפילה", כאילו השירה העברית נולדה עם ביאליק, כאילו שיר השירים הוצא מהתנ"ך בבתים מזרחיים ושירת דבורה צונזרה ממנו, כאילו אין פיוט בעולם כלל. תפיסה זאת אינה מתקיימת רק במוחו של התסריטאי, אלא היא מתכתבת לחלוטין עם סוגיות הייצוג בשטרות ובתוכניות הלימודים. נקודת ההתחלה של השירה העברית נקבעה עם החילון שלה, ולכן לא פלא שהיא טוענת כי נחשפה לשירה רק לאחר מות אמה; מות האם כסמל לשחרור מהבית, מהמסורת, מכבלים חזקים כל כך, שגם הנישואים לגבר אשכנזי לא הצליחו להתירם.

מבקריו של הסרט מהללים אותו כבעל מסר פוליטי וביקורתי, כמסמל את מות האמנות, את ההתבהמות, את עליית הפאנטיות ואת הפאשיזציה של החברה הישראלית. הם אינם טועים לחלוטין. "הגננת" הוא אכן סרט פוליטי וביקורתי, אולם לא נגד החולצות החומות הוא יוצא, אלא נגד האנשים החומים, הם הגוזלים מהילד את קולו, משחיתים את שפתו וממלאים את החלל במוזיקת פופ רעשנית. שירת הברבור של הגבר הלבן נעימה כל כך לאזניהם של מבקרי הקולנוע, שהם קושרים לה כתרים וסופרלטיבים ואוטמים את אוזניהם למתרחש מחוץ לה.

אנחנו נמצאים בתקופה של פריחה והתעוררות פואטית. ספרי הביכורים של רועי חסן, תהילה חכימי ועדי קיסר הודפסו במהדורות שניות תוך חודשים ספורים, מי שהגיע לערבי ערס פואטיקה האחרונים ראה תורים ארוכים משתרכים לפני הפתח, ואילו הסרט מבכה את "מות השירה". האם באמת אפשר לדבר על מות השירה בימים שאנשים עומדים בתור לשמוע אותה ורוכשים ספרי שירה? הפעילה הפמיניסטית אמה גולדמן אמרה, "אם אני לא יכולה לרקוד לצליליה, זו לא המהפכה שלי". נדב לפיד, ככל הנראה, לא יודע לענטז.

עוד על קולנוע באתר העוקץ