ועדת אמת ראשונה בישראל: צדק מעברי ומעבר אָיִן

ועדת האמת מיסודה של זוכרות מצטרפת ליוזמות אלו המתקיימות כבר 40 שנה. ייחודה של יוזמה זו – הראשונה מסוגה בישראל/פלסטין – נעוץ כאמור בכך שהיא פועלת במצב של סכסוך מתמשך ועיקש, על רקע התנערות השלטון מאחריות לאירועי הנכבה שהחלה ב-1948 וממשיכה גם כיום. ועדת האמת לחשיפת אחריות החברה הישראלית לאירועי 1960-1948 בדרום החלה לפעול בסוף אוקטובר 2014, אחרי שנתיים של מחקר מקיף ועבודה אינטנסיבית של מתנדבים רבים. בוועדה 7 חברות וחברים, פלסטינים ופלסטיניות, מהם בדואים/ות, ויהודים/ות-ישראליות, הפעילות בחברה האזרחית ובאקדמיה: הודא אבּו-עֻבּייד, עו"ד שחדה אבן ברי, וסים בירומי, פרופ' אבנר בן עמוס, ד"ר מוניר נוסייבה, ד"ר נורה ריש וד"ר אראלה שדמי.

להלן ההקדמה לדו"ח הסופי של ועדת אמת זו, שנכתבה על ידי תמי פוסטילניק וג'סיקה נבו. 

לקהילה היהודית-ציונית שהתהוותה בארץ בשלהי המאה התשע-עשרה ובמהלך המאה העשרים היו שני פנים: לאומי קולוניאלי. הציונות, שנוצרה באירופה במחצית השנייה של המאה התשע- עשרה, הושפעה במידה ניכרת מן המודלים הלאומיים האירופאיים ושאפה להחילם על הציבור היהודי. מקור השפעה נוסף היה הפרויקט הקולוניאלי האירופאי, שקיבל תנופה בשלהי המאה התשע-עשרה, תוך שאירופה משעבדת חלקים נכבדים מאסיה ואפריקה. הפתרון שהציעו מנהיגי הציונות למצוקת היהודים היה לאומי, אך מימושו בארץ הפך אותו גם לבעל ממד קולוניאלי. ההגירה וההתיישבות של עשרות ומאות אלפי יהודים תוך נישול התושבים המקומיים הביאו בסופו של דבר לשינוי המבנה הדמוגרפי של חבל הארץ שהיה נתון לשלטון המנדט הבריטי. הטיעונים להצדקת ההתיישבות היהודית היו רבים: מצוקת היהודים באירופה; השורשים התנכיים של הזהות הלאומית היהודית; והמודרניזציה שהביאו היהודים למזרח-התיכון. אך התוצאה היתה זהה לדפוס הקולוניאליסטי: השתלטות כוחנית וחד-צדדית על מרבית שטח המנדט. אחד מן האזורים בו החל להיווצר שינוי דמוגרפי היה הנָ ָקבּ/נגב, שבחלקו הצפוני הוקמו 14 ישובים יהודיים בשנות הארבעים למאה העשרים. ועדת אמת זו עוסקת בשינוי הדמוגרפי הרדיקלי שהתרחש באזור במהלך מלחמת 1948 ואחריה, בעקבות גירוש מרבית האוכלוסייה הבדואית בפלסטין.

בעקבות הקולוניאליזם הבריטי, ובחלוף שלושים שנות מנדט שניתן לבריטים על מנת שיקדמו הקמת בית לאומי ליהודים בטריטוריה המיושבת על חשבון אוכלוסיית הילידים הפלסטינית, הצביעה עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 בעד חלוקת הארץ בין הפלסטינים ליהודים. החלטה זו, ובהמשך לכך הקמת מדינת ישראל ב-14 למאי 1948, בישרו את הנכבה. מוסדות המדינה שבדרך ובהמשך מוסדות המדינה גירשו כ-700,000 פליטים תוך שהם מנשלים אותם מאדמותיהם ונכסיהם, ולאחר מכן מנעו מהם לשוב ולשקם את חייהם בארצם.

בעבר, עשו היסטוריונים וסופרים ישראלים מספר ניסיונות לחשוף את אחריותם של לוחמים יהודים לאירועי הנכבה המתמשכת ולהפרות זכויות האדם הכרוכות בהן [1]. אף שלכתביהם נודעה השפעה עצומה בחוגים אקדמיים וציבוריים שונים, הם לא הובילו את החברה היהודית בישראל להכיר בעוולות שעשתה ולקבל עליהן אחריות. תהליך זה של הכרה וקבלת אחריות והצעדים המעשיים הנובעים ממנו מכונים במדינות שנחלצו ממשטר רודני ובחברות בתר-קולוניאליות בשם צדק מעברי.

עמותת זוכרות מפתחת מנגנוני צדק מעברי מותאמים להקשר הישראלי, ובכלל זה חשיפת מידע על הנכבה – שאירועיה עודם מוכחשים ומושתקים במידה רבה בחברה היהודית – ועל הנכבה המתמשכת עד היום. במסגרת זו, זוכרות מאתגרת את החברה היהודית בישראל לקבל אחריות על התפקיד שמילאה בנכבה הפלסטינית. המאמץ הנוכחי מהווה המשך טבעי לצעדים אלה: יוזמה של החברה האזרחית להקמת ועדת האמת על אחריות החברה הישראלית לאירועי 1948-1960 בדרום.

בעשרות השנים האחרונות התפתחו פרקטיקות להתמודדות עם העבר תחת שמות שונים: ועדות אמת, ועדת חקירה היסטורית, וועדות אמת ופיוס – רשמיות ובלתי רשמיות כאחת –בשורה של ארצות ואזורים שהיו נתונים לשלטון רודני או קולוניאלי. פרקטיקות אלו נועדו לחשוף הפרות של זכויות אדם ופשעים רחבי היקף, להביא להכרה בהם ולתרום לפיוס ולדמוקרטיזציה של חברות הזקוקות למרפא – וכן ולהציע דרכים לתיקון על בסיס צרכי הנפגעים בהתאם למודלים של צדק מאחה (restorative justice).

זוכרות פתחה ביוזמה הנוכחית לאחר שלמדה מהלקח של אזורי סכסוך אחרים שיזמו מנגנוני צדק מעברי כתיקון לסבל הקורבנות. ההקשרים המוכרים ביותר ליישום פרדיגמת הצדק המעברי הם תקופות מעבר מדיקטטורה לדמוקרטיה וממלחמה להסכמי שלום. צדק מעברי מוגדר כמלוא קשת התהליכים והמנגנונים הקשורים בנסיונה של חברה לעשות חשבון נפש עם מורשת של הפרות רחבות היקף של זכויות אדם, על מנת לשאת באחריות, לשרת את הצדק ולהגיע לפיוס [2]. בעקרון נכללים במסגרת הצדק המעברי ארבעה מנגנוני צדק: (1) תביעות פליליות נגד המעורבים בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות; (2) יוזמות לחקר האמת – כמו ועדות אמת רשמיות ובלתי רשמיות – שמתמקדות בהפרות של זכויות אדם שנשמרו בעבר בסוד או שלא היו ידועות, כולל חשיפת האמת בציבור והכרה של המעוולים בעוולותיהם; (3) פיצוי הקורבנות; (4) רפורמות משפטיות ומוסדיות כדי שימנעו הפרות שיטתיות של זכויות אדם בעתיד. בעוד שפרקטיקות של צדק מעברי החלו בדרך כלל כיוזמות רשמיות סביב מעבר ברור למשטר אחר, הוועדה הנוכחית פעלה מתוך תחושה שאין להמתין עד להכרה רשמית ויש לפעול כבר כעת לחקר האמת. בכך היא שואבת מידע והשראה מיוזמות חברה אזרחית אחרות שכבר קודמו בהצלחה ברחבי העולם עוד בטרם יושב הקונפליקט – כגון בגואטמלה, ברזיל ולאחרונה גם בקולומביה.