• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

בראשית, שמות: מחשבות על אמא, תורה ושמיים

כשאנו לומדים יחד תורה אמי סוחרת שטיחי שמיים מפולפלת בכיכר השוק ההומה עליי של ליבי. נודדת בי אימי מעיר לעיר, מאבר לאבר, מזיכרון לזיכרון, ואריגי השמיים שלה מגולגלים על כתפה. טקסט לשבת
יונתן קונדהיונתן קונדה

חבר להקת "סיסטם עאלי" ורכז חינוך במעבדת פיס לתרבות "בית סיסטם עאלי" בת-ים. יוצר-שותף בהצגות "על התל" ו"אנו בונים פה נמל". ספר שיריו "תנאים מוקדמים" עם המשורר מוחמד אגואני יצא בהוצאת מטען ב-2012.

כשהייתי בן שנתיים נפלתי ממרפסת הקומה השנייה.

אני זוכר עצמי רגע אחרי הצניחה שרוע על הגב באדמה, גופי הקטן קפוא במקומו מהלם הנחיתה. ורק עיניי לאט לאט נפקחות לראות את מה שהביטו בו: חלל, חלל עצום, איום ונורא, ונהדר, רחוק וקרוב, בו בעת, מתמוטט ומתנפח, צף וצונח – תכלת, ועוד תכלת, חסר זמן, בלי קרקעית, בלי גבול, בלי ראשית – בטן רכה, עצומה, עולה ויורדת, בהתנשפות קדומה של היקום כולו, שטרם ידעתי שמו:

שמיים.

*

נחקק בי זיכרון המבט הזה בשמיים מסיבה אחת: כי בתוך הלם הנפילה וצלילות ההכרה הרגעית, החדה, כי אני חי, עדיין, בתוך נצח רגע המבט הזה באינסוף השמיים מעליי – הופיעה דמות אמי: פניה מוצללות, גופהּ רוכן רך מעליי, ספינת חלל  אם שועטת לעברי, קוראת ברכות:

״יונתן! יונתן!… אתה בסדר?״

*

ערב אחד בקיץ שעבר, כשהבטתי לשמיים למשמע אזעקה לחפש אם ייפול הטיל, או ייורט – מתוך המבט הזה הטובע בשמיים צבועי אימה מפני הלא ידוע, לפתע הציף אותי הזיכרון הקדמוני הזה של אמא ושמיים, עלה בי על גדותיו.

*

לפי האגדה טרם נולדנו ידעה נשמתנו התורה כולה. אך רגע לפני שיורדת נשמתנו מהשמיים אל תוך גופנו, בחיק אמנו – בא מלאך ומוחה באצבעו בהרף עין את כל התורה מפינו. כך בהיוולדנו נותרת קערורית קטנה בין השפה העליונה לאף: טביעת אצבע מלאך מוטמע בבשרנו הרך להזכיר כי כל עוד אנחנו פה – עלינו ללמוד, בכל יום ועת ושעה, מחדש את התורה שהותרנו מאחורינו שם, בשמיים.

*

אימי ואני לומדים יחד. אני מביט בעיניה זוחלות לאט, רועדות על פני שורות שורות המילים: בראשית, ואלוהים, רוח ואור וחושך, שמש וירח וכוכבים, תהומות, וארובות, תנינים ונפילים, חנוך הנלקח, ואברהם הנשלח, ומבול, ותיבה, וקשת – כולם מתורגמים בשקט לרעד זיק דק באישוני אימי: פחד מטילים, פחד נפילת ילד בן שנתיים ממרפסת, פחד נפילת הזכרון אל שכחה, פחד נפילת מילים אל שתיקה – אמא, כמו שמיים, מכילה הכל בתהילת דומייתה; במרחב האינסופי של גופה, של נחמה המקופלת כמו מפת אוצר אל תוך תא הכפפות הסודי הזה של המבט בה.

מתוך יצירה של לזלי רובין-קונדה (http://www.lezlirubinkunda.com/)
מתוך יצירה של לזלי רובין-קונדה (http://www.lezlirubinkunda.com/)

*

גם השנה מלחמה שוב קורעת את הארץ, ואת הלב, עת נפתח וכבר נסגר בפנינו שוב ספר בראשית, ואנו מגללים את העורות והמילים והגווילים והלבבות חזרה להתחלה. ושוב, יהיה אור, ושוב חושך. ושוב, משחית האב. ושוב מגדל בשמיים נחרב. ושוב יצר האדם רע מנעוריו. ושוב הבל הרצח המתועב. ושוב עמק השידים ומרכבות אש שנאה וקרב. ושוב הרוח בקרבנו, באפינו, על פני תהום, גוועת במשב. ושוב הדם על הכותונת, ושוב שבר רעב. ושוב מבול משמיים נפתח, ומשמיים נכלה בעב. ושוב יעקב, ושוב עשיו. ורק אצבעות אימי מלטפות את המילים כקשת ענן. מלטפות את כל מה שעוד לא נכאב. ואין ברית ואין שלום מלבד זה: עיניי אימי תופרות בי חזרה את תפרי הטירוף וקרעי הלבד חזרה לכדי רקיע אחד: יא-מא, יא-מא, יה-מא, ענני מתוך המרחב. 

*

בשנה שעברה הופנו כל העיניים לשמיים: טילים, ומטוסים, מסוקים ופצצות ועשן מתמר. מלמעלה כלינו ומלמעלה הכלנו. אבל במלחמה הזאת עכשיו, הסמויה, המחלחלת, במחילות – הלחימה היא בארץ, באדמה, בבשר, והשמיים רק מרכינים מבטם אלינו: רק מצלמות סמויות, מתעדות אותנו יורים ונורים ונדקרים, רודפים רדופים בשווקי ירושלים, בתחנת באר שבע, בתל-אביב, ברעננה, בסמטאות חברון. שנה שעברה הבטנו לשמיים בייאוש ובפחד, מחפשים כיפות ברזל. השנה השמיים איבדו מקומם: נותר רק כיפות סלע וזהב; השמיים כהערת שוליים. רק מצלמות אבטחה נסתרות בכל מקום מתעדות את הזוועות מלמעלה, כאילו השמיים עצמם, ששכחנו מזמן, לא שכחו אותנו: השמיים מתעדים אותנו, רואים הכל, חופשים חדרי בטן, חדרי זימת האלימות והייאוש וההכחשה, תולעי הפחד הזוחלים כפיקסלים על מסכים. השמיים בנו, ואנו כבר שוכחים להביט בהם: אנו מבטנו מורכן למסך, לנייד, לבטון הרחוב, למדרכה. לקורבן, לגופה, לסכין. תמונות תמונות חסרות שמיים.

*

במלחמה שעברה מלאו המסכים הבלחי מצרר והבזקי יירוט. עכשיו המסכים מלאים רק בטון ואספלט וזכוכית שבורה ודם נשטף ונרחץ. ואין חדש תחת השמש, רק זווית הצילום שונה. וגם אצלי, מאז אין יותר מדי חדש, חוץ מהעובדה שעברתי חזרה לגור, לתקופה, אצל אימי. ומחדר ילדותי עכשיו השמיים נשקפים עם שחר בעד עץ זית גדול, שכורע תחת נטל פירות שחיכו עוד ליורה.

*

כמו יצחק לקראת ערב לשוח בשדה יצא הבודהה בנערותו לפרדס. מספרת אגדה כי שם, בשעת דמדומי ערב, נפל בקרבו פרי הדר הכרת השלווה השמיימית הנשגבת – בדמות זיכרון קדום, ראשוני: הוא תינוק יושב בלב בוסתן, בצל עץ, ואימו קרבה אליו, מגישה לו פרי. וברגע הזה, טרום התגלותו, תודעת השמיים והכרת אימו נמהלו יחד, לרגע מחולל ומכונן וקדום אחד.

מתוך יצירה של לזלי רובין-קונדה (http://www.lezlirubinkunda.com/)
מתוך יצירה של לזלי רובין-קונדה (http://www.lezlirubinkunda.com/)

*

כשאני לומד תורה עם אימי, אז לרגע, בעד כל חרכי הירייה והיריעה והיראה הזו עובר חוט האור של חסדה המאחה כל קרע חזרה לאות, וכל קריאה חזרה לדממה, כל מילה חזרה ליללת לידה, כל פרשה שבה לשלם המפורש והפרשנות הקפואה מופשרת חזרה לאור המופרש – לספר התחלה למה שאין לו בנו סוף.

*

ובימים כאלו במיוחד, בהם מעמיק החורף את חשכתו, ימים בהם מעמיקה ההכרה כי באנו חושך לגרש אבל החושך הוא בנו, בקצוות החרוכים של הימים המתקצרים והלילות המתארכים, ואני מוצא את עצמי בעיקר אובד עצות – בימים כאלה, בהם כה קשה למצוא קצה קוצו של נחמה, אני מפנה לב ועיניים צמאות שוב למקורות לבארות האור הבלתי נדלים, שהם רחם הרחמים: אמא, ושמיים. רק בהן, אני יודע, עוד לפני שאפצה פי בבקשה, כבר ידעו מה בליבי.

*

חוט חסד דק אך חזק אורג יחד בהכרתי אמא ושמיים – עוד משחר אותו יום קדמוני בו נפלתי ממרפסת השמיים למצוא את פניי אימי רוכנת מעליי. כי כשאימי ואני, רכונים במטבח אל השולחן, פותחים מדי שבוע שוב תורה יחדיו, נפרש הספר כיריעת שמיים, קרע רקיע קטן בינינו, מרווה שוב, כבראשונה, את צימאוננו לנחמה של הלא-נודע (ואולי האופן בו עיניי אימי טובעות, מדי שבוע, בלי צל של פחד בתהומות הלא-נודע שבין ובתוך ומעבר למילים, יש בו איזה רמז לסיבה שגברים, על פני אלפי שנים, כל כך מפחדים, עד כדי שהם יוצרים תילי תילים של מניעות ואיסורים חמורים, ורק לא ללמוד או לשמוע תורה מפי אישה).

*

ספר בראשית מתחיל במילה "בראשית" אך נגמר במילה "מצרים". וזה תמיד מרגיש מדויק לנקודה הזאת בשנה, בה מגיע חודש טבת ועימו העת לתת לחומר האפל, הקדמוני, הטרום-הכרתי של בראשית – שמות. ואכן – נפתח ספר שמות באימהות המיילדות העבריות, שבראו בנו, בלב הגלות, את האפשרות ליילד יראת שמיים מתוך ראיית הנולד – על שפת היאור העולה על גדותיו, בקרבנו שוב, גם עכשיו: תשע"ו.

מתוך יצירה של לזלי רובין-קונדה (http://www.lezlirubinkunda.com/)
מתוך יצירה של לזלי רובין-קונדה (http://www.lezlirubinkunda.com/)

*

כשאנו לומדים יחד תורה אמי סוחרת שטיחי שמיים מפולפלת בכיכר השוק ההומה עליי של ליבי. נודדת בי אימי מעיר לעיר, מאבר לאבר, מזיכרון לזיכרון, והיא נחלת כל רמ"ח ושס"ה, והם בה, ואריגי השמיים שלה מגולגלים על כתפה, והיא שרה לי בנדודיה שירי ערש של ציפורים וצמרות עצים, של צרצרים ולילה ושטיחים מעופפים. ונדודי עיני אימי בי הם ראשית כל לימוד. והשמיים המגולגלים על כתפה, ראשית כל תורתי.

*

כשאנו פותחים, אימי ואני, לפנינו ספר תורה, הוא נפתח בינינו כמו יריעת שמיים קטנה. ובינינו המילים כמאורות, לא רק נחילי פרשנות דקיקה של דעת אלא נוזל אור בינה זולג בעד אצבעותינו, כאילו השמיים עצמם רועדים תחת קצוות האצבעות. שוב, לנצח, ובפעם הראשונה: בראשית. ברא אלוהים את השמיים. ואלה שמות. בני ישראל במצרים. והנני: הוציאני. מאימי. ועימה. והיא עוד בי. נוטה בי שמיים כיריעה. ביראה.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.