גדר חיה שאינה מתפוגגת

הספר של דורית רביניאן "גדר חיה" הרתיע אותי משך כל זמן קריאתו, ומסיבות הפוכות לאלו של אנשי השר. אני זוכרת את הציפיה וההתרגשות לקראת הספר הזה, את האופן בו קניתי אותו כדי לקרוא אותו בזמן הנסיעה לחופשה בקנדה, ואת ההסתייגות שעורר בי חרף המתח שגרם לי להמשיך ולקרוא אותו עד תומו.

אנשי השר מסתייגים מ"גדר חיה" משום שהוא מעודד התבוללות. תנוח דעתם! הספר הזה משאיר את החרדה של היהודים מן הערבים על אש קטנה, והיא בוערת כל הזמן, מאיימת ומחלחלת לנפשות הקוראים. תנוח דעתם! הספר משקף את המציאות הישראלית באופן מדוייק כל-כך, עד שצעירה יהודיה-ישראלית שחיה בניו-יורק ופוגשת צעיר פלסטיני שהיא אוהבת באמת ובתמים, אינה יכולה לתת לאהבה הזו להשפיע על נפשה באופן שלם, והחרדה והגזענות מפכים בה כל העת.

אני, שמלמדת בתיכון הדו-לשוני "יד ביד" בירושלים, ורוב תלמידי הם פלסטינים-ישראלים, שלא לדבר על המורים איתם אני חולקת את דאגות היומיום וכמה מהם אני אוהבת מאד, קראתי בדאגה מרה את הספר של דורית רביניאן. הרי כשאנו חיים יום-יום עם אנשים אחרים, אנו רואים כל אחד מהם בפני עצמו וכבר איננו שוגים בהכללות. אנו יודעים מהו הלאום ומהי הדת של מי שמולנו, אך גם מהן השאיפות שלו, מהם הכשרונות שלו, איך הוא מדבר כשהוא עייף, איך יש לדבר אליו כשהוא מתרגז, מה הוא אוהב לקרוא, איך הוא מצחיק אותנו. כשאנו חיים יום-יום עם נשים ואנשים אחרים, הם מופיעים בחלומותינו, מגיעים לשמחותינו ומשתתפים באבלנו, ומתפוגגת מאליה הראייה הסטריאוטיפית הסובבת אותנו, ואין לה נגיסה פנימה אל תוך נפשנו.

כמה התאכזבתי כשקראתי את "גדר חיה" של דורית רביניאן, ושם הספר אכן הולם כל תג ותו בו. הגדר אכן עומדת שרירה וקיימת ולא מתפוגגת. שמתי עצמי במקומה של הגיבורה, וידעתי שלא הייתי יכולה להיות במקומה. שאילו הייתי מתאהבת, בכל לבי הייתי מתאהבת, ולו גם הייתי נאבקת בלהט בדעות קדומות, הן לא היו מכניעות אותי. יתרוני הוא שגדלתי בבית פלורליסטי להורים שחיו בתוך שפות ותרבויות שונות, ומעולם לא לקיתי באותה גזענות שהילדים הישראלים סופגים כל העת. ברחוב עין-גדי, הרחוב בו התגוררנו, ראיתי פעם אם מזהירה את בנה: "תיזהר, שלא יבוא אוטו ערבי וידרוס אותך!"

ובכל זאת אני שותפה לזעקה של המורים והמנהלים כנגד ההתערבות הגסה של אנשי השר בהחלטות אנשי הספרות. נורא הוא היום שבו שיקולים פוליטיים גזעניים של אנשי ממשלה פולשים לתוך תחום הספרות ומשליטים בו סדר. הרי אם מוחקים מרשימת הספרים הנלמדים בבתי הספר את "גדר חיה", יש למחוק ממנה עוד ספרים, סיפורים ושירים רבים.

אקל על אנשי השר ואערוך רשימה של יצירות הספרות המעוררות מחשבה ויוצרות ספקות בצדקת הדרך החד-לאומית החד-דתית והחד-מימדית של מדינתנו והם יוכלו לקחת את העט השחור של הצנזורה ולמחוק אותן מן הרשימה. הסיפור "חירבת חיזעה" של ס.יזהר משול לארגון "שוברים שתיקה" בספקות שהוא מעורר בצדקת המלחמה. הסיפור "תחרות שחייה" של בנימין תמוז מבטא את הרגשות הלאומיים הפלסטיניים. ברומן "המאהב" של א.ב. יהושע יש נוכחות טורדנית של נער ערבי בתוככי משפחה יהודית נורמטיבית, ומובאות המחשבות הביקורתיות שלו על ההגמוניה הישראלית. הרומן "גוף שני יחיד" של סייד קשוע מראה איך צעיר פלסטיני לוקח את זהותו של צעיר יהודי-ישראלי-אשכנזי מבית הכרם, ואיזה מין מימוש זה של החלום הציוני?!?

נמשיך: השיר "אומרים ישנה ארץ" של טשרניחובסקי מביע ספקות האם ארץ-ישראל אכן הובטחה לעם היהודי. השיר "אודיסס" של חיים גורי מציג גיבור מלחמה כאדם מטושטש ומבולבל, וזה יכול לערער על בטחון תלמידינו בכוח המלחמה ובאיתנות הצבא, ביחוד לאור הביוגרפיה של המשורר כלוחם פלמ"ח. גם הגיבור של סאלינג'ר בסיפור "יום נפלא לדגי בננה"  לוקה בהלם קרב, ואיך נעודד גיוס של חיילים לצבא אם נראה את השבר העמוק שהוא נתון בו?

הרשימה הזו היא רשימה חלקית בלבד. הספרות נועדה כמובן לערער על הסדר הקיים, להרחיב ולהגמיש את אופני המחשבה, לאפשר לנו להיות היכן שלא היינו. הפיקוח על הוראת הספרות עושה אם-כן את עבודתו נאמנה, כאשר הוא מאפשר ליצירות ספרות המבטאות ספקות, היסוסים, התלבטויות ומכילות מורכבות אנושית רבה להילמד בבתי הספר. כמובן שנער או נערה בבתי הספר התיכוניים נפגשים רק עם מעט מזעיר מיצירות הספרות הללו – אבל כמה שמחה הייתי כשלימדתי את "כל החיים לפניו" של רומן גארי, בו יהודיה ניצולת-שואה אוהבת נער מוסלמי כאילו הוא בנה, ומגדלת אותו חרף העוני, השיגעון והמחלה. וכמה נהנו תלמידי מן הערבוב הזה, שבשפה הוא יוצר הומור ובגורל הוא יוצר חוכמה, ביו תרבויות, דתות וזהויות שונות.

באמת אין צורך שכל הספרים הקונטרוברסליים בעולם ייכללו ברשימת היצירות של משרד החינוך. לא הכל מתאים להוראה בבתי הספר. אבל אל לאנשי השר להפוך לאנשי שררה ולהתערב בהחלטות של אנשי הספרות.

אולי הייתם במוזיאון ישראל לאחרונה, וראיתם את התערוכה המופתית "לילה יורד על ברלין". שעה ארוכה התבוננתי בציור אחד, בו יושבים צעירים וצעירות גרמניים על מרפסת ערב עלייתו של היטלר לשלטון. באמצע השולחן יושבת אישה בחולצה צהובה, קווי המתאר של גופה רכים ופניה טרודות בדאגה. כמוהם גם אנחנו דואגים כשאלימות הופכת לנחלת הכלל וביטויים גזעניים הם מטבע עובר לסוחר, ואנשי השררה מתערבים בהחלטות אנשי התרבות. האם כפי שהוחרמו הציורים הביקורתיים בברלין ונרדפו הציירים, כך נירדף אנחנו המשוררים והמורים לספרות על מה שאנחנו מלמדים, כך יימחקו יצירות הספרות המעוררות מחשבה מן הרשימה המותרת, ויעברו לרשימה הפסולה? הספרים, אנחנו יודעים, עוררו חרדה בכל המשטרים הטוטאליטריים.

ואולי תקעתי פה לעצמי מסמר בגלגלים, כשכתבתי כאן למעלה כמה שמות של סיפורים ושירים המעוררים חשיבה ביקורתית. אולי השיר של טשרניחובסקי יימחק מן הרשימה, ייאסר להלחנה, ושם הרחוב יוחלף בשם של לוחם שנהרג במלחמה ולא היה לו סיפק להביע שום ספק?

עינה ארדל היא מורה בתיכון הישראלי למדעים ואמנויות ובתיכון הדו-לשוני "יד ביד", משוררת וסופרת. נובלת מכתבים שכתבה עתידה להתפרסם השנה בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן.