שש הערות על תוגת ה״ליברלים״

קרלו שטרנגר במאמר בעיתון הארץ ביום שישי האחרון, החליט ש"הליברלים הישראלים הם הציבור המקופח ביותר במדינה" (בכותרת הדיגיטלית כבר הוחלפו ה״ליברלים״ ב״שמאל״ מאז) ומבקש אוטונומיה לציבור הליברלי, ובדרך מערבב בין תופעות שונות ולכן לא מצליח לזהות כלל את הבעיה ולא להציע פתרון:

1. קרלו שטרנגר מדבר על התחזקותן של אתנוצנטריות, לאומנות, מיליטריזם וגזענות בחברה הישראלית – אשר למעשה בלטו בציונות מראשיתה, ובלטו במדינת ישראל מתקופת בן-גוריון והממשל הצבאי, אך היתה תחושה בקרב ציבור מסויים שהן יעברו נורמליזציה, בעיקר בשנות התשעים בעידן אוסלו, תקוות שנכזבו עם רצח רבין ועלייתו של ביבי – והנה הכיבוש ממשיך ואיתו האתנוצנטריות, הלאומנות, המיליטריזם והגזענות – אך שטרנגר לא מזכיר כלל את ההקשר ההיסטורי של הציונות, הבן-גוריוניזם והכיבוש כאשר הוא מדבר על אלו, תוך העמדת פנים שהם נוצרו רק בתקופת נתניהו.

2. לא במקרה קרלו שטרנגר מדבר על "ליברליזם" ולא על "שמאל", ומאפיין כמייצגיו את "מרצ" (שמאל מתון), המחנה הציוני (מרכז) ו"יש עתיד" (ימין) – ולא מונה את "הרשימה המשותפת" כי מה לו ולציבור הערבי – וזאת כאשר "יש עתיד" ישבה עד לפני רגע בממשלת נתניהו והיתה שותפה לחקיקה אנטי-דמוקרטית, ושותפה כעת לרדיפה את "שוברים שתיקה", וגם מפלגת העבודה ולבני היו שותפים לממשלות ליכוד, ולא הציעו ברית לציבור הערבי, ומאגפים לא פעם את ביבי מימין.

3. לא במקרה קרלו שטרנגר מדבר על ליברלים ומתכוון למעשה לחילונים – כאשר החילון היה כוח הכפייה השליט במדינת ישראל בין 1948 ל-1977 במערכות הממשלתיות ובחינוך (גם כשהדת היתה נוכחת – הציונים החילונים היו זקוקים לדת ולגורמים דתיים כדי להגדיר את האתניות היהודית, באין להם דרך אחרת להגדירה) – וממשיך להיות גורם מרכזי במרחב הציבורי ובתרבות עד היום, אך אכן נמצא בנסיגה ובמגננה.

4. לא במקרה קרלו שטרנגר מדבר על ליברלים ומתכוון לאשכנזים – אשכנזים היו רוב בישראל זמן קצר מאוד: מ-1949 בעקבות הנכבה הם הפכו לרוב בקרב אזרחי ישראל, ובסוף שנות השישים הסתיים הרוב שלהם עם העלייה הנרחבת של יהודים מן העולם הערבי, המוסלמי והעות'מאני – אבל הם המשיכו את ההגמוניה שלהם עוד זמן רב לאחר מכן, ולמעשה עד ימינו, תחת שלטונו של ראש הממשלה האשכנזי-חילוני ה-12 של מדינת ישראל (והגבר ה-11) – וכיום ההגמוניה שלהם בסכנה בעיקר בשדה התרבותי – אך עדיין יש להם שליטה בשדות הכלכלי והפוליטי.

5. לא במקרה קרלו שטרנגר מדבר על ליברלים ולא מדבר על כלכלה – כי הליברלים שלו הם גם ניאו-ליברלים שנהנים מהמבנה הכלכלי של החברה הישראלית, ומהפערים המתרחבים שבין העשירונים – וכך על פי שטרנגר "הליברלים הישראלים הם הציבור המקופח ביותר במדינה" בזמן שהם הציבור העשיר ביותר, בעל הנגישות הגבוהה ביותר לאפשרויות חינוך, תעסוקה ותקשורת.

6. בלי הקשר היסטורי המכיר בשורשים של האתנוצנטריות, הלאומנות, המיליטריזם והגזענות בציונות, ובבן-גוריוניזם, ורק אחר-כך בכיבוש ובימין הפוליטי – אי אפשר יהיה ליצור כאן מרחב דמוקרטי. בלי ברית עם הציבור הערבי בישראל, אשר סבל מחקיקה אנטי-דמוקרטית הרבה לפני "חוק העמותות" – אי אפשר יהיה ליצור כאן מרחב דמוקרטי. בלי ברית עם הציבורים המסורתי והחרדי, וחלקים בציבור הדתי אשר אינם מקבלים עליהם את האידיאולגיה האנטי-דמוקרטית של "הבית היהודי" – אי אפשר יהיה ליצור כאן מרחב דמוקרטי (וודאי לא כאשר חילוניותו של יאיר לפיד הופכת אותו לבן ברית – ובמזל חילוניותו של בנימין נתניהו לא הצילה אותו בעיני כותב המאמר הפעם). בלי ברית עם הציבורים המזרחי, הרוסי והאתיופי, והבנה של ההיסטוריה של ההגמוניה האשכנזית השמאלית והימנית – אי אפשר יהיה ליצור כאן מרחב דמוקרטי אלא רק נהי. בלי לדבר על כלכלה ועל מעמד ועל מגדר – אי אפשר יהיה ליצור כאן מרחב דמוקרטי.

עד אז כל מה שישאר מהמאמר זה דיאלוג "נהי הגבר הלבן" בין ארי שביט וקרלו שטרנגר.