בשפה שלא קיימת

הספר ״גוף זר״ חוקר את הקשר בין הפרעות אכילה לפגיעה מינית בילדות בעזרת ראיונות עם עשרות נשים. דבי אילון כותבת בעקבותיו על הפרעת אכילה כרצף רחב, על תרבות האונס ועל מקומם של גברים במאבק בכל אלו
דבי אילון

"זה כמו להמציא מילים חדשות שאף אחד, שאת לא שמעת אותן בחיים שלך. את לא מבינה אותן, את, הגוף שלך מקיים אותן. כמה את כלום."
ליליאנה (שם בדוי), אחת המרואיינות בספר

1. הספר

כמעט כל מי שמכירה אותי כבר שמעה ממני על הספר ״גוף זר – הפרעות אכילה, פגיעות מיניות בילדות וטיפול מותאם״ מאת ענת גור. אני מסתובבת סביבו כבר שלוש שנים בערך, מאז שהגיע אלי ללקטורה ככתב יד ראשוני ועד שבסופו של דבר קיבלתי אותו לעריכה ככתב יד מעובד של ספר שסוף כל סוף יצא לאור בסדרה 'קו אדום' של הוצאת הקיבוץ המאוחד.

ענת גור היא אשה עם שליחות. רובנו שמענו אי-פעם את הפתגם Woman is the nigger of the world. ענת גור הציבה לעצמה ייעוד כפול: קודם כל, לעשות כל מה שהיא יכולה כדי לתקן באופן מעשי את התוצאות המחרידות של האסון הפוליטי שהפתגם הזה מתאר, אם בטיפול פרטני ואם בפעילות שלה במסגרת תפקידים ציבוריים שמילאה. ושנית, לחקור ולהפיץ את הידע שלה על האופנים שבהם הפתגם הזה מתממש במציאות.

הנחת היסוד של ענת גור היא שכל דפוס התנהגות נשי קיצוני הוא תגובה לפגיעה מינית, לרוב פגיעה מינית בילדות. היסטריה, שיגעון, התמכרות, זנות, עבריינות, פגיעה עצמית, הפרעות אכילה – כל אלה הם תוצאות של פגיעה מינית. וזה אומר שני דברים:

ענת גור תמונת עטיפה

1. כל זמן שלא יהיה טיפול בטראומת הפגיעה המינית, ההתנהגות ההרסנית של הנפגעת לא תיפסק. אולי היא תעבור מדפוס אחד לאחר, למשל תחליף התמכרות בהפרעת אכילה, אבל היא תמיד תמצא איזושהי דרך להרוס את עצמה.

2. כל עוד לא נשים קץ למצב הפוליטי שבו נשים הן, ברמה זו או אחרת, שפחות המין של העולם, דפוסי ההתנהגות ההרסניים האלה לא יפסיקו להופיע.

בספר הספציפי הזה ענת גור יצאה לחקור את הקשר בין הפרעות אכילה לפגיעה מינית בילדות. היא ראיינה כמה עשרות נשים שעברו פגיעה מינית בילדות או בנעורים – חלקן פגיעה בודדת וחלקן התעללות מתמשכת – וסובלות או סבלו מהפרעת אכילה. מהראיונות, שמצוטטים בספר בהרחבה, היא מחלצת את הלוגיקה הרגשית שמובילה מהפגיעה המינית להפרעת האכילה. לאור זאת היא בוחנת ומנתחת את דרכי הטיפול המקובלות כיום בהפרעות אכילה, רבות מהן דרכים של הפקעת השליטה של המטופלת על גופה, ומראה איך במקום לרפא את הטראומה שעוררה את הפרעת האכילה, הן למעשה משחזרות ומנציחות אותה. אחר כך היא משרטטת קווים לדמותו של טיפול מותאם, טיפול שמתייחס להפרעת האכילה לא כאל קלקול במנגנון שצריך לתקן באמצעים מכניים, אלא כאל סימפטום פוסט-טראומטי שיש לו תפקיד מגונן בחייה של הנפגעת. כל עוד הנפגעת לא תקבל הגנה חלופית שתאפשר לה לעבד את הטראומה ולהתמודד אתה בצורה מיטיבה, היא לא תוכל להרשות לעצמה לוותר על הסימפטום ההרסני שמגן עליה, או לפחות להחליף אותו באחר.

2. גילוי נאות

אני אהבתי את הספר הזה והאמנתי בו מהרגע הראשון. התיאורים מכלי ראשון מפי המרואיינות, בשפה שלהן, והניתוחים של ענת גור – אי אפשר שלא להשתכנע בקשר ההדוק בין הפגיעה לתוצאה ולא להתמלא אימה וזעם מעוצמת הפגיעות ומעוצמת התגובה ההרסנית שהן מעוררות. אבל בהתחלה היה לי קשה להשתכנע בתזה הגורפת. מה, כל הפרעת אכילה היא תוצאה של פגיעה מינית? כל נערה בת 16 או אשה בת 30 שמתמכרת לדיאטות נפגעה? שוב ושוב אמרתי לענת – אל תכתבי סתם הפרעות אכילה, תכתבי הפרעות אכילה אקוטיות. קיצוניות. מסכנות-חיים. ובהרבה מקרים היא באמת קיבלה את ההערה שלי וסייגה.

חוץ מזה הפריעה לי הבחירה של קבוצת המחקר. זה נראה לי קצת כמו לחפש את המטבע מתחת לפנס: אם מראש את מראיינת נשים שסובלות מהפרעת אכילה ונפגעו מינית בילדות, מה הפלא שאת מוצאת קשר בין שני הדברים? אצל הנשים האלה הפרעת האכילה היא תגובה לפגיעה המינית, אבל אולי אצל נשים אחרות הגורמים הם אחרים?

בעיקר היה לי קשה עם התזה הגורפת כי חשבתי שהפרעת אכילה, ברמה זו או אחרת, קיימת או התקיימה כמעט אצל כל הנשים שאני מכירה, כולל אותי. אבל לא חשבתי שזה נכון גם על פגיעה מינית. היום אני חושבת אחרת.

3. וידוי ביוגרפי

לא חשבתי שהיתה לי אי פעם הפרעת אכילה, עד שלפני שנתיים קראתי רומן גרפי בשם ״קלה יותר מהצל שלי״ (Lighter than my shadow) מאת הסופרת והמאיירת הבריטית קייטי גרין, שמספרת במדיום של קומיקס על הפרעת האכילה שלה ועל ההתמודדות אתה, מילדות עד בגרות. במהלך הספר גרין מתארת את הריטואלים של הפרעת האכילה שלה – ספירת קלוריות, תחרויות עם עצמה כמה זמן תצליח להחזיק מעמד בלי אוכל, התקפות של פעילות ספורטיבית מאומצת עד כלות הכוחות, התקפי זלילה. כל זה היה מוכר לי עד אימה.

מתוך ״Lighter than my shadow"
מתוך ״Lighter than my shadow"

לא הגעתי לקיצוניות שקייטי גרין הגיעה אליה. מעולם לא הייתי בתת משקל וגם לא במשקל יתר קיצוני. אבל העולם שהיא תיארה היה עולם שאני גרתי בו מגיל 12–13 ועד אי שם בשנות ה-30 לחיי. בשנים ההן, לא משנה מתי היו תופסים אותי, תמיד הייתי יכולה לומר בדייקנות כמה קלוריות אכלתי באותו יום, כמה פעילות גופנית עשיתי וכמה זמן נשאר עד הפעם הבאה שמותר לי לאכול, אם בכלל. התיאורים של קייטי גרין טשטשו את הקו החד שחשבתי שמפריד ביני לבין נשים עם הפרעת אכילה. אחרי שקראתי את הספר שלה כבר לא יכולתי לומר בביטחון שאף פעם לא היתה לי הפרעת אכילה. הבנתי שהפרעת אכילה היא במידה רבה רצף, וגם אם מעולם לא הגעתי לקצה המסוכן של הרצף הזה, לאורך תקופה ארוכה בחיי בהחלט ישבתי עליו.

אף פעם לא חשבתי על עצמי בתור קורבן של פגיעה מינית, עד שערכתי את ״גוף זר״. עוד לפני שערכתי את הספר, יצא לי להיחשף לעדויות של נפגעות. הרבה פעמים גיליתי שאני מזדהה מאוד עם תיאורים של הסימפטומים שלהן, למרות שאני עצמי לא נפגעתי. לא הצלחתי להבין ממה נובעת ההזדהות הזאת. דווקא הספר הזה, שחוקר את אחד הסימפטומים הכי קיצוניים של פגיעה מינית – הפרעות אכילה מסכנות חיים – הצליח להסביר לי, לפחות חלקית, את מקור ההזדהות שלי.

כי אחרי שכבר הבנתי שהפרעת אכילה היא רצף, ושגם אני נמצאתי או נמצאת על הרצף הזה, המרואיינות בספר של ענת גור הבהירו לי באותות ובמופתים את הקשר ההדוק בין הפרעת אכילה ופגיעה מינית – קשר מושגי, רגשי, נפשי ופיזי. ואחרי שקראתי והבנתי לעומק את הקשר ההדוק בין הפרעת אכילה ופגיעה מינית, קלטתי שכמו שהפרעת אכילה היא רצף שגם אני נמצאת עליו, ככה גם פגיעה מינית היא רצף שגם אני נמצאת עליו.

4. גוף זר

לגדול כילדה/נערה/אשה בכל החברות שאני איכשהו מכירה, זה לגדול תחת המסר שהגוף שלך הוא חפץ. יפה או מכוער, דוחה או נחשק, גדול מדי או קטן מדי או בדיוק במידה הנכונה – לא משנה. בכל מקרה הוא חפץ, והשימוש העיקרי בו הוא מיני. המסר הזה עובר במיליוני דרכים, גלויות וסמויות. במבטים, בנגיעות, בהערות – שלא כולם חייבים להיות עלייך או מופנים אלייך. כי כשאבא שלך אומר על ילדה בכיתה שלך שהיא "מפותחת" או "חתיכה", מה זה אומר עלייך? מה זה אומר על המבט שלו עלייך? כשאחיך קורא לשורטס שלך או של חברה שלך "מכנסי דפוק-אותי", מה זה אומר על סגנון הלבוש שלך? כשאמא שלך עוברת לתפריט של קוטג' וירקות ברגע שמתברר לה שעלתה קילו ומסתכלת עלייך בביקורת כשהחצאית שלך לא נסגרת, מה את אמורה לחשוב על הגוף שלך?

'תרבות האונס' זה מונח שמשתמשים בו הרבה, אבל לא תמיד שמים לב מספיק למילה הראשונה של הביטוי הזה, אולי מפני שהמילה השנייה לוקחת את כל הפוקוס. אנחנו חיות בתרבות של אונס, בתרבות שמתייחסת לאשה כאל גוף ולגוף שלה כאל חפץ לשימוש מיני. זה ההקשר התרבותי שבו אנחנו גדלות ושבו מתעצבים התודעה שלנו, הדימוי העצמי שלנו, הדרך שבה אנחנו רואות ומודדות את עצמנו ואת המקום שלנו בעולם. אנחנו גדלות בצל המסר שאשה היא קודם כל גוף וחפץ לשימוש מיני, והחפץ הזה מתאים לשימוש שלו במידה רבה יותר או פחות. כל אשה גדלה תחת המבט הזה שיוצר, במידה זו או אחרת, הזרה ונתק בינה לבין הגוף שלה. מבט חיצוני שהיא מפנימה ולומדת לבחון לאורו כל הזמן את הגוף שלה מבחוץ ולתהות איזה מין חפץ הוא והאם הוא מתאים לשימוש שלו. והמבט החיצוני הזה שהפנמנו, צריך להבין, הוא כבר סימפטום: המבט הזה מבטא ניתוק, דיסוציאציה, ודיסוציאציה היא אחד הסימפטומים של פוסט-טראומה – במקרה הזה טראומה של פגיעה מינית.

אנחנו חיות בתרבות של אונס, בתרבות שמתייחסת לאשה כאל גוף ולגוף שלה כאל חפץ לשימוש מיני. זה ההקשר התרבותי שבו אנחנו גדלות ושבו מתעצבים התודעה שלנו, הדימוי העצמי שלנו, הדרך שבה אנחנו רואות ומודדות את עצמנו ואת המקום שלנו בעולם. אנחנו גדלות בצל המסר שאשה היא קודם כל גוף וחפץ לשימוש מיני, והחפץ הזה מתאים לשימוש שלו במידה רבה יותר או פחות. כל אשה גדלה תחת המבט הזה שיוצר, במידה זו או אחרת, הזרה ונתק בינה לבין הגוף שלה

כי צריך להבין עוד דבר: פגיעה מינית היא רצף. בקצה הכי בוטה ומחריד וחד משמעי שלה נמצאים האבות האונסים והאנסים הסדרתיים הפסיכופתים, אחר כך אולי הבוס או המרצה המנצל והדייט-רייפס, ואחר כך הגברים החרמנים בבר וההטרדות המיניות במשרד והנגיעות באוטובוס ובהפסקה בבית ספר והמציצנים והמגחכים והאנשים שצועקים גסויות ברחוב והפרסומות הסקסיסטיות והמבטים המודדים והביקורתיים והבדיחות סרות הטעם ודימויי הנשיות בסרטים וספרים וסדרות טלויזיה ומדורי הרכילות וההדרכה בעיתונות ומדורי האופנה ועוד ועוד. כל זה רצף שמכונן את תרבות האונס שכולנו חיות בה וחשופות לה, ומכיוון שכולנו חיות בתרבות הזאת וחשופות לה, כולנו עברנו ועוברות פגיעה מינית, כל הזמן.

אני, למזלי הטוב, לא עברתי אונס, ניצול ממושך בילדות או שום דבר דומה אפילו לסיפורים המחרידים של העדות האמיצות בספר של ענת. אבל אם פגיעה מינית היא פריצה של הגבולות הפיזיים והנפשיים של "האישיות המינית" של נערה או אישה, באחת או יותר מהדרכים שתיארתי, אז אין ספק שזה קרה גם לי. אם פגיעה מינית היא הפקעת השליטה שלך על גופך, באלימות פיזית או בדרכים אחרות שבהן בנאדם אחד יכול להפקיע שליטה מבנאדם אחר, אז גם את זה אני מכירה. אם פגיעה מינית היא התייחסות לאשה ולגוף שלה כחפץ, אז גם לי זה קרה וקורה כל הזמן. ואם הפרעת אכילה היא רצף של תגובה חריפה יותר או פחות לפגיעה מינית חריפה יותר או פחות, אז גם אני נמצאת על הרצף הזה – גם על רצף הפגיעה וגם על רצף התגובה.

אני עדיין לא בטוחה שהשתכנעתי שכל הפרעת אכילה ללא יוצא מן הכלל היא תוצאה של פגיעה מינית. אבל השתכנעתי שהפרעת אכילה, כמו שממחישות ענת גור והמרואיינות שלה בצורה מצמררת בספר, היא בין היתר ביטוי קיצוני של תחושת ניתוק וזרות כלפי הגוף – תגובה כמעט מתבקשת לנסיבות שבהן אשה לומדת, בדרך כואבת וחודרנית יותר או פחות, שהגוף שלה הוא חפץ לשימושו ו/או לשליטתו של מישהו אחר. ואת זה כולנו לומדות.

5. נורמה

לרוב הלימוד הזה הוא לא מפורש. כמעט אף פעם לא קורה שמישהו יבוא ויגיד לך "את חפץ ואני אשתמש בך". הלימוד הוא סמוי, זה משהו שאנחנו לא לומדות בשכל ובדיבור אלא קולטות בגוף ובתחושות. ולכן גם התגובה שלנו אליו היא לרוב לא בשכל ובדיבור אלא בגוף ובתחושות. ואחת התגובות הנפוצות שבאמצעותן אנחנו מנסות להתגונן היא הניסיון להחזיר לעצמנו את השליטה בגוף דרך שליטה במה שנכנס לתוכו ובאיך שהוא ייראה. ברמות המתונות, הניסיון הזה ילבש צורה של "תפריט בריא" ו"לבוש מחמיא". השלב הבא מביא אותנו למדורי הדיאטות וספירת הקלוריות. ובמקרים הקיצוניים אנחנו מגיעות לאזורי הדמדומים של ההקאות וההרזיה התחרותית וההרעבה העצמית, לעתים עד מוות. או הפיטום העצמי עד שיטושטש כל תו הכר של הגוף המיני. אבל כל הרצף הזה, מהאובססיה ל"תפריט מאוזן" ועד ההשמנה הקיצונית או המוות ברעב, הוא בהרבה מקרים רצף של תגובה סימפטומטית לרצף של טראומות של פגיעה מינית, מהקלות ביותר ועד לחמורות ביותר.

הצרה היא שבגלל שהמסרים הפוגעניים האלה הם לפעמים כל כך סמויים ודו-משמעיים, הרבה פעמים קשה לזהות אותם כפגיעה. הרבה פעמים אנחנו מזהות אותם פשוט כנורמה. הנורמה היא שמתייחסים לגוף שלנו (אלינו) כאל חפץ, ואיפשהו בגוף שלנו (בתוכנו) אנחנו קולטות איכשהו שמשהו פוגע בנו, והגוף שלנו (אנחנו) מגיב לזה. אבל כל התהליך הזה, הפגיעה, הקליטה, התגובה, נעשה ברובד שלרוב הוא לא נחשב ולא מדובר. הוא פיזי. וגם אם יגידו לנו שנפגענו ושהתנהגויות מסוימות שלנו הן תגובה לפגיעה הזאת, לרוב אנחנו לא נראה את זה ולא נודה בזה. לא פוגעים בנו, מתנהגים אלינו בצורה נורמלית ואנחנו מגיבות נורמלי. זה נורמלי שמחמיאים לנו על הגוף שלנו או מעירים לנו שהשמנו או רזינו, זה נורמלי לעשות דיאטה ולספור קלוריות, זה נורמלי לשנוא את הגוף שלנו, זה נורמלי לשנוא את עצמנו.

ובגלל זה קבוצת המחקר של ענת גור היא בדיוק קבוצת המחקר הנכונה. כי בקבוצת המחקר הזאת אי אפשר להתכחש לכך שיש פגיעה ושקרה משהו לא נורמלי. ובקבוצת המחקר הזאת אי אפשר להתכחש לכך שהתגובה היא לא נורמלית. ואז, ברגע שרואים את זה ברור ומובהק וקיצוני בקצה של הסקאלה, אפשר ללכת אחורה ולזהות את הפגיעות והסימפטומים גם במקרים הקיצוניים פחות, המובהקים פחות.

6. מה עם הגברים

עמדתי עם מיטל בהפגנה מול אלנבי 40, ומתישהו היא שאלה, אולי בהד למשהו שנאמר על הבמה: מה עם הגברים? ואני אמרתי: באמת, מה עם הגברים?

אז יש כאן גם תשובה חלקית לשאלה הזאת. כי כמו שהרבה פעמים אנחנו יודעות-לא-יודעות שאנחנו נפגעות, כמו שבשבילנו זאת הנורמה, ככה גם הם הרבה פעמים יודעים-לא-יודעים שהם פוגעים. גם להם קשה ומבלבל ולא תמיד ברור מה נורמלי ומה פגיעה. כולנו, גברים ונשים, צריכים ללמוד וללמד את הקורס הזה ביחד. הספר של ענת גור זאת התחלה מצוינת לסילבוס, ולא יזיק גם לדלות מהזיכרון את הניסוח הרביעי של הציווי הקטגורי של עמנואל קאנט (בתרגום חנן אלשטיין): פעל באופן כזה שלעולם לא תתייחס אל האנושות, הן זו שבך הן זו שבכל אדם אחר, כאל אמצעי בלבד, אלא תמיד ובאותו הזמן כאל תכלית.

דבי אילון היא מתרגמת ועורכת. בשנים האחרונות מתנדבת בפרויקט "בית אמיתי לנערות וצעירות נפגעות תקיפה מינית" של עמותת עלם

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. חביב אזולאי

    אחת מששה ילדים חווה פגיעה מינית. זה נכון לכל המגדרים. למה עדיין ההתייחסות היא לנשים כיחידות שיכולות להיות נפגעות? מה עם גברים שנפגעו בילדותם? זה לא יכול להביא להשלכות ולבעיות בחייהם? מה עם מי שיש להם הפרעות אכילה אבל לא נפגעו מינית? החוויה שלהן פחות חשובה כי היא לא משרתת את הנרטיב? למה גברים נפגעים מינית יכולים לכל היותר להיות בעלי ברית במאבק נגד אלימות מינית? להגיד תודה וסליחה ולשבת בשקט כי הפגיעה שלהם נמחקת?

    1. דבי

      אני תמיד מתקשה להבין למה זה שמישהי מספרת על החוויה שלה אוטומטית נתפס כמחיקת החוויה של מישהו אחר. מאוד מצער אותי שזה מה שראית בפוסט וזה מה שאתה לוקח ממנו.

  2. רתם

    מאמר מופת. תודה ענת, תודה דבי, תודה העוקץ