• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

האחר היא אני

מיומנה של קלדנית הסיפור, נפגעת הניצול, הקדושה, הזונה, הפנטזיה, המאהבת ואשתו של

1.

אני קוראת שסופרת שאני מכירה באופן וירטואלי קיבלה שיחת טלפון, ובה בישר לה שליח הוועדה הזאת והזאת על זכייתה בפרס זה וזה לספרות. הרבה כסף, פרסום, כבוד ויקר. הוא המתיק באוזנה הנרגשת מנימוקי השופטים לזכייתה: "ספרות נשים במיטבה!" זה מה שהם אמרו שהיא כותבת.

אני חוטפת דיכאון קריזה ושיתוק במקביל, למקרא הדברים. כלומר, אני עדיין מבינה את השמחה שלה ומפרגנת לה מאוד, ואם היה מישהו מתקשר ואומר לי שזכיתי במשהו על כתיבת ספרות הבישול לחוצנים במרעה, הייתי עפה על זה ולוקחת, אבל למה לעזאזל הוא התכוון? ואם היא תתאמץ יותר, כלום תוכל לכתוב ספרות רגילה, או שהרחם יחסום לה את האופציה?

אני אמנם לא קראתי את ספריה של אותה סופרת, כך שקשה לי להעיד. יכול להיות שהם בטעם שחלות? מה הופך אותם לספרות נשים, שיש להן גיבורות ראשיות נשים? האם עלינו להניח שלגברים שקיבלו את הפרס, הוא בישר כי כתבו ספרות גברים במיטבה? האם ישנו סיכוי למצב הפוך: שלאותה סופרת היו מודיעים כי כתבה ספרות בהירה וקולחת מהקולות הרעננים של דורנו, למשל? זה סוג ביטויים של ועדות כאלה, אני מניחה בעוד שלקולגה שלה, הגבר שמקבל את אותו פרס במקביל, היו מחמיאים על ספרות מגדרית?

הדברים מתרחשים די במקביל לדיון, אם אפשר לקרוא לאלימות המילולית החוגגת דיון, סביב ההחלטה שלא להכניס את ספרה של דורית רביניאן לתוכנית הנכספת של משרד החינוך, על רקע תוכנו. מאותו רגע מתחוללת מלחמת תרבות סביב מה מותר או כדאי לומר בספר, אבל היא פחות מעניינת אותי. הקרב האמיתי הוא על כניסה לתחתוניה של רביניאן, ברמה רכילותית שגורמת לפרז הילטון להיראות אישיות עיתונאית קורקטית ומופנמת. כולם רוצים לדעת מה היה באמת, שלא לומר יודעים, וסבורים שהכותבת היא מנעד של דברים, החל משרמוטה של ערבים ועד לבוגדת בשמאל. כולם יודעים טוב ממנה איך היתה צריכה לכתוב את הספר ובאילו מילים להגיב לתקשורת על פסילת ספרה. כי ככה זה ספרות נשים, האשה שכותבת אינה אלא קלדנית של כולנו. אין שום מרחק בין חייה, לאינטרסים שלנו וליצירה ספרותית, והיא אמורה לייצג בגאון את הימין/הציונות/המזרחיות/השמאל/הפלסטינים או כל דבר אחר שבא לנו שהיא תייצג.

לאשה אין זכויות על חייה, אמונותיה ועל סיפורה. ובתכלס המקום הכי לגיטימי בשבילה הוא שגבר ימציא אותה, ויסמן לה את הגבולות. נגיד שתפנטז על ערבים בקטע סימבולי. נגיד עמוס עוז. המקום היחיד שיבדקו לו בתחתונים את ההרפתקאות שהוא מתאר, זה בדוקטורטים בין-חוגיים של אובססיביים, שרק המנחה והאמא של הדוקטור יעשו את עצמם קוראים.

2.

דיוויד בואי מת. אני מתכוונת להיות מהמעצבנים האלה שכלום לא מרגש אותם, ושבכלל היו דתיים בנעוריהם, ולא כזה בקטע של להעריץ דברים שהם לא טראש מוחלט. מצטרפת לזה העובדה שאיבדתי את יכולת ההזדהות עם המבט הגברי, והמשיכה שלי היום, אפילו יותר מבעבר, היא לאמנות נשית, שאני מבינה יותר את הנושאים והמושאים שלה, על פני הזדהות כפויה שנולדה מאימון חברתי-עצמי מגיל אפס, עם מסרים גבריים. אני חשדנית היום כלפי אמנים גברים, אחרי שרבים שהערכתי אכזבו בשדה האנושי. אבל לוקח שתי דקות לפני שהבניין הזה מתמוטט בתוכי, ובמקומו מופיעות עוד ועוד מנגינות. אין לי מושג מה לקוח מאיזה אלבום, בקושי עשור, אבל אני יודעת עשרות מנגינות בעל פה לפרטי פרטיהן. זה לא מרגיש כמו הערצה, כמו שאלה אבני בניין בקירות שמקיפים אותי, משהו יסודי מאוד, שהוא מעבר להחלטה שלי. גאון, מניאק. אני חושבת ומקנאה.

אני בת ה-12 שרה בריפיט את״ מודרן לאב״, ואחר כך את ״אבסולוט בגינרס״ ואת ״דיס איז נוט אמריקה״, והאחים שלי שמטפחים חדר מלא פוסטרים של בילי איידול ובוי ג'ורג' עם צללית צהובה, שאני מתה לכזאת שנים, לוקחים את הפוסטר של דייוויד בואי ומשמידים אותו לחתיכות קטנות במרפסת, כי אמרו שהוא אנטישמי, פלוס טקס שריפה, תוך שאני מתגלית כגיס חמישי בציונות הדתית

במהלך היום מתגלה בתוכי אני בת ה-12 שרה בריפיט את״ מודרן לאב״, ואחר כך את ״אבסולוט בגינרס״ ואת ״דיס איז נוט אמריקה״, והאחים שלי שמטפחים חדר מלא פוסטרים של בילי איידול ובוי ג'ורג' עם צללית צהובה, שאני מתה לכזאת שנים, לוקחים את הפוסטר של דייוויד בואי ומשמידים אותו לחתיכות קטנות במרפסת, כי אמרו שהוא אנטישמי, פלוס טקס שריפה, תוך שאני מתגלית כגיס חמישי בציונות הדתית, ובכלל לא מתלהבת מהמידע או מהשריפה, כי זה טיפשי ומסוכן, למרות שגם קצת מלהיב. ורק עם המזל שלנו עפים הפירורים הבוערים הישר למרפסת של השכנים הדוסים החדשים, שמחליפים את השכן השקט שלא היו לו אשה וילדים, בקטע דרמטי, כאילו זה לא חובה. השכנים האלה, בניגוד להוא שהיה מתעניין בנו בקטע ביוטופי, אחת לעשור, בכלל לא מעריכים את המלחמה המוצדקת לכאורה שאחיי נלחמים גם בשבילם, באנטישמיות האירופית, אלא יותר מודאגים שגיצים בוערים ייכנסו לחדר של התינוקות שלהם, ואחרי זה עולים להורים שלי ונהיה בלגן, כרגיל.

בואי הגאון נפרד כמה ימים קודם באלבום מפוצץ. אני מקשיבה ומתבוננת בקליפ הפרידה והמוות היפהפה ״בלאקסטאר״, פסגות חדשות מבחינה מוזיקלית ורגשית של בואי. אלא מה? אני מרגישה שיש צרימות והבדלי מתח חריפים ברמת האמינות של היצירה המצולמת. בין בואי כעיוור עם שלושה רקדנים לצדו, שאחר כך הופכים לדחלילים צלובים, ובין צילום של חבורת נערות בשמלות פרחוניות, רק לאחת מהן פנים שרוצים שנזכור, גבותיה מחוברות, והן לוקחות חלק בטקס פרידה וסגידה לגולגלת הצבעונית והקסומה. החלקים עם הנערות אינם מדויקים. כלומר הם סופר עשויים ומתוכננים, אבל עם בעיית רגש קשה. הם לא באמת עובדים, ומפילים את רמת הקליפ שבשאר המקומות שאף גבוה מאוד. אין סיכוי שאשה עשתה את הקליפ. המבט שלו על הנערות הוא חיצוני ומשתמש. הן אסתטיות וגימיקיות כמו הגולגולת המשובצת יהלומים.

מתוך הקליפ "Blackstar״ של דיוויד בואי.
מתוך הקליפ "Blackstar״ של דיוויד בואי. הנערות אסתטיות כמו הגולגולת המשובצת יהלומים

גוגל. אני מתבוננת בתמונות האחרונות של בואי ושל אשתו ב-25 השנים האחרונות, אימאן, ומקבלת את הדיכוטומיה בפרצוף. הטובות לטייסים, אני חושבת. אימאן שהיא אשה מרתקת ורבת פעלים, ממשפחה משכילה ומקושרת בהרבה מזו של בואי, עשתה את עליית המדרגה החברתית שלה מסטודנטית סומלית בקניה לאחת הנשים הידועות בעולם, על גבי הכלי המרכזי שיש לנשים לצורך הזה, יופיה. אחר כך הסתברה כאשת עסקים חכמה והפכה לטייקונית קוסמטיקה שמוכרת מייק-אפים לנשים, בכל הגוונים שהחברות המערביות לא השכילו לייצר, בטח לא לפני שהיא העירה את השוק הזה. היא גם פיגורת צדקה ידועה. הכל סבבה כזה, רק שדוגמנית על, שמוכרת לנשים צבעים לכסות בהם את עורן, הפגום בוודאי, שהרי הן נשים, שזה פגם אחד ארוך, איננה בדיוק מה שהייתי יכולה או אפילו מאחלת לעצמי להיות.

אני חושבת על כל הבנות והנשים שרצו את בואי לעצמן, אבל אין להן נתוני פתיחה טבעיים כאלה, ויכולת משטור עצמית יומיומית שמשאירה אותך רכה ורפרזנטטיבית וחלקה ומתוקתקת בכל מצב. אני לא הייתי יכולה להיות האשה שליד בואי, ולו לחמש דקות. אבל מה שיותר מתסכל, הוא שגם לא הייתי רוצה להיות האשה הזאת. נראה לי עבדות. מבין שניהם, המודל שמושך אותי הוא בואי, שעושה מה בא לו, לובש מה בא לו, שמותר לו להוציא החוצה צד אפל ומכוער, שמותר לו להתבגר ולהתנהג באקסצנטריות גמורה. שהגיע למעמד שלו על גבי כישרון, כשכל המיניות בדרך היא מיניות ששיחק איתה ושבא לו לקדם, ולא המיניות דמוית הפורנו שהגדולות בכוכבות העולם, להוציא כמה משוגעות או קשישות, נדרשות לנפק.

אנג׳י בואי.
אנג׳י בואי. הילדות הפורחות ההן נענשות בהגליה אל מחוזות הטראש המוזר

גוגל. אשתו הראשונה של בואי, אף היא דוגמנית בשעתה, נראית היום אשה בגילה. היא טוענת שהורחקה מבנה על ידי בואי, ומצויה בשעת מותו של בואי, כיאה לאחת שהשימוש הציבורי בה מוצה זה מכבר, בבית האח הגדול-סלבז של האנגלים. הגרופיות בנות ה-14 (יש גרסאות הטוענות ש-13) שהיו חלק מהתפריט של בואי בשנות ההצלחה הראשונות, זוכרות אותה מקישה בדלת ומבהילה אותן כשהן בעיצומו של אקט מיני בשלישייה, המורכבת משתי ילדות, אחת מהן באקט המיני הראשון בחייה, וגבר בן 20 ומשהו. אימאן לעומת זאת, נראית כמו שאשה צריכה להיראות, ארוזה במיני שמלות מצויצות הנראות כאריזות מתנה בעשרות-אלפי דולרים, כתפיים חשופות בוהקות וזרועות הדוקות בגיל ששים, מחשוף זוהר, עור חלק, שיער חלק, גזרה מושלמת, אם באמת היה כזה דבר בעולם גזרה מושלמת אחת, שאינו למעשה טריק פטריארכאלי להשאיר כמה שיותר נשים מדוכאות ומלאות ספק עצמי. יש לה אחלה גנים לאימאן, ומיליוני דולרים לתחזוק המתנה שבאריזה. היא גם נותנת לו אליבי ל-25 השנים האחרונות, כי זאתי לא נראה לי שאף אחד לא עושה לה שורות על הריהוט, או בועל ילדות בהסכמה באמבטיה. אני נזכרת בחדות למה נולדה בי רתיעה מובנית לגיבורי תרבות גבריים, ומחפשת קופסת גפרורים.

יש לנו כאן ארבעה מודלים אם כן, הגבר הגאון והכריזמטי שהעולם לרגליו, האשה המושלמת שלצדו, שתחום הצטיינותה המרכזי הוא יופי מדהים, הפצת ההבטחה ליופי, ומשמעת עצמית גדולה. האשה הזקנה והפחות מתוחזקת, שמחכה לכולנו מעבר לסיבוב, והגרופיות, הילדות חסרות הפנים, בשמלות הפרחוניות. גרופיות שממתגות את עצמן ככאלה ומספרות ארבעים שנה אחרי, כמה זה כיף להשתחרר מבתולייך בעזרת בואי, ואז להיות מוחזקת נעולה חודשים בחדר במלון בשביל ג'ימי פייג', לעשות קשירות עם מיק ג'אגר. מי ששרדה את הסמים, ההרעבה העצמית והחרפנה הבסיסית של לעמוד לשירות מיני של חוד החנית של אמני הסבנטיז, טוענת שזה היה מדהים ומבורך, ומתראיינת מדי כמה שנים ל-VH1 או למגזינים. הן כל כך מאומנות בדבריהן, שאפשר היה באותה מידה לראיין את המגבות מההייאט לוס אנג'לס. אותה זווית שירותית, וגם אותו בלאי.

מי ששרדה את הסמים, ההרעבה העצמית והחרפנה הבסיסית של לעמוד לשירות מיני של חוד החנית של אמני הסבנטיז, טוענת שזה היה מדהים ומבורך ומתראיינת מדי כמה שנים. הן כל כך מאומנות בדבריהן, שאפשר היה באותה מידה לראיין את המגבות מההייאט לוס אנג'לס. אותה זווית שירותית, וגם אותו בלאי

מסתבר שבואי כמו רבים, ניזון מדם ילדות כאחרון הערפדים, כשהמרחק בגיל הוא כאין וכאפס לעומת פערי הכוח בין הכוכבים הגדולים בעולם, לחבורת ילדות רזות בחטיבה, שכל נכסיהן הם תומתן ובשרן הרך. ילדות שטעו לחשוב שהן מזיינות כוכבים, כדבריהן. שזה יהפוך אותן לדוגמניות. שוב, דוגמניות. אף אחת מהילדות הפורחות ההן שנוצלו עד תום, לא נראית היום כמו אימאן, ועל כך הן נענשות בהגליה אל מחוזות הטראש המוזר והמפוקפק.

כל כך הרבה אמנים הורדתי מסדר היום שלי, לאחר שנתגלה לי עברם כמנצלים. האם עכשיו גם בואי? הוא כאמור חי לי בתוך הראש מבלי שבכלל הזמנתי אותו. אין לזה סוף, רק תרימי אבן והנחש יחייך אלייך בלעג.

אני לא רוצה להיות האשה הרצויה או הלא-רצויה או המשומשת של האמן. אני רוצה להיות האמן, ואני אוותר על הקטע של ניצול קטינים. אסתפק בלהיות משוחררת מכל הטקסים המתנחמדים של האשה, ולהשתרש בעשייה. אפשר? שיהיה מותר לי להתפרע לגמרי, ושהסקס אפיל שלי לא יהיה תלוי תכשירים מלחחים והרמת ישבנים ועפעפיים. כמה מודלים כאלה יש לנו בתרבות? לאן לשאת עיניים? איפה בתרבות אני לא האחר?

בעצם אותם ימים, מתגלע ויכוח בשמאל הישראלי, לגבי פעיל שנרדף בידי ארגוני ימין ובעקבותיהם המדיה, כוחות הביטחון וההמון. הלה התרברב באוזניים הלא נכונות, כאילו הוא מסגיר משת"פים פלסטינים אל מותם בידי הרשות הפלסטינית, דבר שאין לו בסיס במציאות, אבל למה לא להתרברב אם אפשר. הציונות שנעלבת שיש עוד מנגנון שמתעלל בפלסטינים מלבדה, פונה נגדו, ובקרב חבריו לדרך בשמאל ישנם קולות שאומרים שאין לגבות אותו אוטומטית בשל ניצול קטין לפני 25 שנים, בו הואשם ואף נכלא בגינו. מחנה אחד אומר, מה הקשר? הוא שילם את חובו לחברה, זה היה בהסכמה, הוא התחרט וזה היה מזמן. המחנה השני אומר, עבירות מין לא באמת מתיישנות, אלא ממשיכות לנהל את חיי הקורבנות בפרט והחברה בכלל. אני אישית לא חושבת שצריך להתנער ולהוקיע, אבל שצריך להזכיר. שהאות צריך ללכת עם האדם תמיד, כי אדם שהתבלבל והשתמש בקטין/ה כשפער הכוחות ביניהם הוא אסטרונומי, הוא אדם שיש לו בעיה ביכולת השיפוט, וזה לא משנה כמה כלא הוא יעשה, או כמה הוא מוכשר, או משך כמה שנים הוא חלק מפאוור קאפל מושלם. נערה הייתי, וראיתי מצוין מי מהגברים לוקה בתפיסת המציאות שלו, ומי פועל בהתאם לפערי הכוחות, ומבין שיש השלכות שילד/ה בת 15 לא יכולה להבין, והוא כבר כן.

מעריצה.
לורי מדוקס. כמה זה כיף להשתחרר מבתולייך בעזרת בואי, ואז להיות מוחזקת נעולה חודשים בחדר במלון בשביל ג'ימי פייג', לעשות קשירות עם מיק ג'אגר

3.

לפני ארבע שנים בערך, אולי חמש, התחלתי לעבוד על סרט עלילתי שעוסק בעוד יוצר גאון, ש"י עגנון, מהכותבים הטובים בעברית, פנטזיונר תחמן וממציא ביוגרפיות ממש כבואי. כתיבת התסריט התבססה על חליפת המכתבים בין עגנון בירושלים ואשתו אסתרליין בגרמניה. קיבלתי מלגת כתיבה והרבה פידבק ממפיקים ועפתי על זה. ההפקה היתה נדמית מוחשית ואפשרית, אלא שככל שהעמקתי בכתיבה, שתי הדמויות נלחמו בתוכי: האמן הטווס, שהכל חייב להתנהל סביב כשרונו ואיננו בוחל במניפולציות כדי להשיג זאת, והאשה המשכילה, המבריקה והמקדימה את זמנה, שעוסקת באמנות, אך אינה מתפנית אליה כאמן הגבר, ושהופכת בסופו של דבר לעורכת של כל כתביו, תחת הטייטל של מעתיקה. האשה הזאת צריכה להחליט אם להסכין עם סיפור העזר כנגד, או להישאר בלי בן זוג ואב לילדיה. לקח לי הרבה זמן להבין שלא במקרה בחרתי את הקונפליקט הזה, ושהוא כל כך אקוטי בחיים שלי, עד כדי חוסר יכולת להשלים את כתיבת התסריט. לפני כן הייתי חייבת להבהיר לעצמי טוב יותר את עמדתי, האשה שרוצה להיות האמן, שרוצה להתפנות לאמנות, ושמסרבת להיות מסווגת אמנותית כאחר.

הסופרת אלנה פרנטה מתנהלת בעילום שם, ובכך מצליחה להרחיק את האמנות שלה מדיש חצוף בענייניה ובתחתוניה. ואיך מגיב לכך עולם הספרות? מכיוון שאין לו דמות עם ציצים מול הפרצוף, ומפני שכנראה שהיא אכן סופרת מעולה, ישנה הנחה רווחת כי זה גבר בפסבדונים, או אפילו קבוצת גברים שכותבים בשמה

שמעתי לאחרונה שיש כרגע אשה אחת שעושה את זה. כותבת הרומנים אלנה פרנטה, שמתנהלת בעילום שם ופרטים ביוגרפיים, ובכך מצליחה להרחיק את האמנות שלה מדיש חצוף בענייניה ובתחתוניה. ואיך מגיב לכך עולם הספרות? מכיוון שאין לו דמות עם ציצים מול הפרצוף, ומפני שכנראה שהיא אכן סופרת מעולה, ישנה הנחה רווחת כי זה גבר בפסבדונים, או אפילו קבוצת גברים שכותבים בשמה. הרי לא ייתכן שבעלת רחם תוכל לכתוב ספרות אמיתית עם רוחב יריעה.

על הדור שלנו מוטלת משימה להעניק לעולם עוד ועוד גיבורות תרבות, להאמין שהן יוכלו להביא משהו משמעותי בלי להיזון מדם ילדים, ולתת להן גב שיאיין בסופו של דבר את האחרות על בסיס מגדר שכפו עלינו, ואת המודלים של נשים כאשתו של, נערתו של, בעלות כוח מיני, אמהי וארגוני לשירות הגיבור. להצמיח גיבורות שאינן נבחנות גם על פי טיפולי העור האחרונים, מיצוק השוקיים, מתק החיוך, ההתבוללות או אי ההתבוללות, מספר הסטארים ש"עשתה" או ש"עשו אותה". להוציא את המיקום החברתי המצמצם והמדיר מבסיס העשייה שלנו. להיות מכוערות, ניטרליות, יפות לפי מדד חדש שיהיה לנו נוח. שהגבות שלנו יהיו מחוברות אם ככה בא לנו, ולא כאסתטיקה של קדמוניות והפרעת הסדר החדש, בתוך עוד מבט של גבר עלינו, ככלי האדרתו או הפלתו.

זמן להשליך את הקריטריונים שהפטריארך השית עלינו, ולייצר חדשים, תלויי רגע, רצון, זמינות, נטיות של כל אחת מאיתנו. כי וואלה נמאס לגמרי.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. גד שפר

    אז ספרות נשים היא מושג שיש למחוק (בפסקה על רביניאן), אבל את מעדיפה אמנות נשים (בפסקה על בואי)? אין פה כשל לוגי?

    1. נעמית

      הבחנתי כאן בין הגדרת אמנות (ובכללה ספרות) נשים, כאחר אמנותי, לבין הדבקות ההישרדותית באמנות (ובכללה ספרות)שנשים עושות, לא כי היא שונה מהותית, צליל הוא צליל, מילה היא מילה, אלא כי יש פחות סיכוי שנגלה שהן ניצלו ילדים ואנסו נשים, תוך כדי עשייה, וניאלץ להקיא על עצמנו שלקחנו חלק בהאדרה.
      אבל אולי צריך עיני אשה כדי לקרוא את ההבחנה הבסיסית הזאת, שכתובה בפירוט לאורך המאמר, בלי להיתקל בצל צלו של כשל לוגי? או רק לקרוא יותר לאט, בשקט, ועם פחות היבריס והתנגדות. אתה תגיד לנו.

      1. דפנה

        לי יש עיני אישה, וקראתי לאט, ברוגע, בלי שמץ היבריס והתנגדות מובנית, ומה אומר לך נעמית? יש כאן כשל לוגי.

        1. מזרחי שחום חלק

          הלוגיקה כאן ברורה כשמש ברמה כזו שלא נהיר כיצד יתכן כשל כלשהו. הפמיניזם בעיקרו מבוסס על "צמצום תחום המאבק". אם הליברליזם מבקש לשחרר את האנושות, הסוציאליזם מצמצם זאת למעמד הפועלים בלבד, בעוד השמאל הפוסט-קולוניאלי מצמצם זאת עוד יותר למדוכאי אפרו-אסיה, הפמיניזם ממשיך במגמה ומצמצם זאת עוד יותר, לנשים בלבד, ומכאן המהדרין יוסיפון: נשים שחורות, להטביות, בורגניות, אשכנזיות, מזרחיות, ויוצא בזאת. קוראים לזה "אינטרסקציונליות". בחיי. השחרור מושג בעיקרו תוך יצירת שפה והגיון משותף שהוא אקסקלוסיבי בעיקרו, למשל גבר לא יבין את קבוצת "שיח פמיניסטי" בפייסבוק, אשה לבנה לא תבין שחורה, סטרייטית לא תבין לסבית וכיו"ב. התוצר הקונסיסטנטי של זה הוא צמצומה של קבוצת ההתייחסות לקבוצה הכוללת פרט אחד בלבד: כותבת המאמר. מאחר והיא מייצגת את עצמה בלבד, ומאחר והפוליטיקה של זהות מבוססת על אוטיזם מבני שכזה, אין בכלל לצפות שתוכל לפרשנות סדורה של הגיגיה על ידי הזולת, יהיה מינו, מגדרו, והפוזיציה הסוציו-אידנטטירית שלו אשר יהו.

        2. נעמית

          שכן הלוגיקה מובילה אותנו מהדחיקה לעבר שימוש ביצירה נשית בלבד, על מנת להימנע מהגילוי החוזר שאנחנו לומדות, מלמדות, מצטטות ומאדירות עוד ועוד אנס, אל הפיכתה של היצירה הנשית לז'אנר? לסוגה שנבחנת מחוץ ולעומת הספרות ה*רגילה*, בשל אברי הרבייה או הנטייה המינית של היוצרת?
          הלוגיקה הזאת מובילה מהחרמת אנסים ויצירתם לכך שספרות ואמנות רגילות הן מרכז שמלמד על הסוגות ועל השוליים, ושנכתב ע"י גברים בלבד?
          איזו לוגיקה מעניינת. איפה לומדות אותה?
          🙂

  2. מיכל

    מאמר נפלא. היו לי כמה מחשבות.

    בדמות הרוק סטאר ששוכב עם קטינות שמשליכות את עצמן לרגליו יש בעיה בסיסית. אפשר להתבאס על כוכב כזה או אחר, (ובמקרים לא מעטים יש על מה להתבאס ספציפית), אבל לדעתי יש איזה מימד פרדוקסלי במבנה התרבותי של הרוק סטאר עצמו. הוא כוכב בגלל שאלפי נערות משליכות את עצמן עליו, אבל אנחנו מצפים ממנו לא לשכב איתן? זה לא סביר. קצת קשה להאשים בחור חרמן בן עשרים שכל חייו הוא מתחמק מהתנפלויות פיסיות כאלה ואחרות של בחורות עליו. אני מרגישה שהתשוקה שחשתי בגילאים האלה (חמש עשרה, נניח) הייתה אמיתית, שההחלטות שלקחתי היו אמיתיות, ולא הייתי רוצה ליטול אותן מהילדות האלה ולהחליט שהן לא יודעות מה הן רוצות. לא כולם מאבדים את הבתולים עם החבר הכי טוב שלהן מהכיתה. זו לאו דווקא חוויה מצלקת. במיוחד עם את שוכבת עם מושא חלומותיך הרטובים. נראה לי סביר למדי שסקס עם כוכב רוק יהיה עבור נשים פרט שהן גאות בו בביוגרפיה שלהן. למה לא?

    ספציפית על בואי יש סיפורים שהוא עצמו נוצל מינית על ידי גברים בתעשיה בכל השנים שבהן הוא טיפס את דרכו למעלה (בחלקן היה קטין), ושזה הסבר חלקי לבלבול המיני שהוא היה שרוי בו בשנות זיגי.

    ודבר אחרון:
    אנחנו מדור שסופג ומפרש אחורה את ההשלכות של המהפכה המינית של הבייבי בומרס. בשנים האלה הם השליכו מעליהם כבלי דיכוי מיני כבדים לאין שיעור מאלה שאנו גדלנו איתם, והם חיו מהפכה שבלית ברירה, היו לה גם קורבנות. קרו שם דברים אנושיים, במובנים הכי טובים והכי מחורבנים.