הפריפריה לא במשחק, והיא חייבת לשנות את הכללים

בתום כל מערכת בחירות אנו קוראים את התוצאות בכל יישוב בארץ. מי לשמאל ומי לימין. אפשר להבין את האופי הפוליטי של כל יישוב על פי התוצאות. המגמה לא משתנה יותר מדי וניתן לראות כי הציבור בפריפריה (הגיאוגרפית והחברתית) מעדיף את הימין ונותן את הקולות בהתאם. מדוע זה קורה? השאלה הזו נשאלת בכל פעם מחדש. איך יכול להיות שדווקא אלה שסובלים מפערים שרק הולכים וגדלים מדי שנה בכל תחומי החיים, דווקא הם בוחרים במפלגות שאינן חברתיות.

אבל אל לנו למהר ולהסיק שהבוחרים לא יודעים מה טוב בשבילם. זו תהיה אמירה פטרונית ומתנשאת. הרי גם בימיה הטובים ביותר של מפא"י בחרו ביישובים האלו את מה שהיום מזוהה כשמאל. מדוע זה קרה? כבר לא שואלים את השאלה הזו וכולם מדברים על החיבוק שנתן הימין לפריפריה לעומת הפחד שהשרה השמאל על תושבי הפריפריה, עד שהגיע בגין. העניין הוא שבתקופת מפא"י נחרץ גורלה של הפריפריה והיא זכתה לכינוי זה שהיא נושאת אותו עד היום.

מפא"י יצרו את הפריפריה. חירות לא גאלו אותה. מרכז ופריפריה מעולם לא נפגשו והם ממשיכים לצעוד בשני קווים מקבילים. הפריפריה הרבה מאחור.

בשני המקרים, גם השמאל וגם הימין לא באמת שמו את תושבי הפריפריה בראש סדר העדיפויות. יעידו על כך הפערים המתרחבים בכל תחום. ועדיין, תושבי הפריפריה לא לוקחים בחשבון את המכנה המשותף היחיד שמחבר בין כולם. לא ימין או שמאל. לא דתיים או חילוניים. לא יהודים או ערבים. לא גברים או נשים – העובדה הפשוטה שכולנו תושבי פריפריה. העובדה הברורה שכולנו נהנים פחות ממשאבי המדינה. העובדה שכולנו מתמודדים עם אותן בעיות ממש (מי יותר מי פחות) בגלל שאנחנו גרים בחצר האחורית של מדינת ישראל משני הקצוות שלה.

לא משנה במי בחרו תושבי הפריפריה, לא הושקעו בהם אותם משאבים ולא ניתנו להם אותן הזדמנויות. אפשר לנסות לנתח את זה, עשו את זה כבר לפנינו, אבל זה רק יעכב אותנו מלעשות את הדבר ההכרחי והוא – לקחת חלק במשחק הפוליטי בייצוגיות איתנה ומשמעותית ולא להסתפק בשריונים בתוך המפלגות השונות. אותם שריונים יוצרים יחידים בתוך מבנה מפלגתי שמבוסס על כוח ותיק שלעתים עובר מדור לדור, או ממקורב למקורב. אין איזון ולא יהיה איזון, כל עוד לא נתאחד כאן ונצא לפעולה שם, איפה שקורים הדברים באמת.

על מנת ליצור את מבנה הכוח החדש שיגיע מהפריפריה, יש צורך בהנהגה שנוצרה משם, על ידי אנשי פריפריה, כאלה שידעו מאבקים ולא הותשו מהם. כאלה שידעו על בשרם כילדי פריפריה את ההזדמנויות שלא קיבלו, התבגרו בצל אותן החמצות, נאבקו בהן ולא ויתרו. ועכשיו, הם יכולים לקצור את הפירות, והם יכולים לעורר את התנועה שתוביל את כל הדבר הענק הזה שנקרא פריפריה, להנהיג ולקחת את המושכות.

לתושבי הפריפריה יש כוח אלקטורלי משמעותי. אך רק אם נתאחד מדרום ומצפון, נצליח לנצל את הכוח הזה לפעולות. כך עשו תושבי הקיבוצים והמושבים לאורך שנים ונהנו מתשומת לב יתרה מצד הפוליטיקאים. גם זה נחלש עם השנים, אך עדיין ניתן לראות כי השמאל הוא הבחירה המועדפת בהתיישבות העובדת. וכי שני הגושים מנסים בכל כוחם לפתות את הקולות משם. האחדות בפריפריה היא המפתח למימוש האינטרסים. ובמקום לבחור בימין או בשמאל, צריך לתת אלטרנטיבה על המכנה המשותף הבסיסי והוא עצם היותי פריפריאלית. אני יכולה להיות מזרחית, אשכנזייה, דוברת רוסית, בדואית, דתייה, חילונית ומה לא. הכל יש בפריפריה. אבל חסר דבר אחד משמעותי – מנהיגות שתצא ממנה ותישא את דגלה עד ירושלים. וגם כאשר היא נכנסת בשערי הכנסת, לא שוכחת מאין באה ובשם מי הגיעה לשם.

תנועת הפריפריות לא מתכוונת לשכוח.

ביום חמישי הקרוב תקיים תנועת הפריפריות מפגש פתוח בכרמיאל לגיבוש הקבוצה הצפונית של התנועה. כולכןם מוזמנות/ים.

חני בריגע היא תושבת ירוחם, פעילה חברתית, ממובילות תנועת הפריפריות