הלב שלי הוא ספינת חלל: עדות בהמשכים

בית ג׳אלה

יום אחד הזמן הזה יהופך לזכרונות. הוא כבר עכשיו היסטוריה. אני יכולה לחוש את טעמה על לשוני. בשנים הללו האירוע יהיה המלחמה של קיץ 2006 וזו שתהיה ב-2007. ההיסטוריה האמיתית היא זו של היומיום.

לפני שבוע הציבו שלט חדש בבית ג'אלה. בכתום בוהק. כתוב בו, ״אין מעבר לגוש עציון״. הזמנים הללו ייזכרו כזמנים הטובים, עוד לפני סגירת הגדר סביב ירושלים. כמו לפני שנה, כשסגרו את הפתחים מסווחרה א שרקייה ושיח סעעד.

השלט החדש יזהיב עם השמש. החוויות שלי יהפכו לעדות. דווקא בגלל שאינני קורבן, יהיה להם תוקף רב יותר.

איש לא יזכור למה יש בין הזוגות שנישאים (פלסטינים מבפנים ופלסטינים מבחוץ) היום פער גילאים, בגלל התיקון לחוק איחוד המשפחות.

*

עין כרם

הדבר המעניין ביותר הוא הניסיון הנואש שלי שלא להתרגל. זה התחיל מרגישות יתר שלא אפשרה לי להתרגל למצב. עדיין העין ואחר כך הפה התקוממו, לשון התשלחה, טונים עלו. אחר כך, מכיוון שלא יכולתי לעשות עם זה דבר, הפכתי את העצבים לאידיאולוגיה. לאחר כמה שנים, ראיתי שגם הדברים המחרידים ביותר נראים לי כעוד פרק ברומן היומיומי של הכיבוש, שלא נעצר במחסום שלוש מאות או בכביש המנהרות, אלא מתחיל ונגמר בכל נשימה כאן בכוכב הלכת ישראל.

זאת חוויה מרתקת להרגיש את היומיום כהיסטוריה, בזמן שהיא מתרחשת, לדעת שעומס הפרטים שאינני יכולה לעבד יהפכו יום אחד לסיפור על מה שאיננו.

*

קטמונים

מיכל צועקת לי מהאוטו בתלפיות. היא אחת הנשים שאני מעריכה בעולם, וגם אוהבת. היא אחת מנשות צוות ההיגוי של מהפך בקטמונים, אישה שצריכה לקבל פרס ישראל על גידול ילדים ועל היכולת שלה לכונן בפועל פוליטיקה של אהבה, פוליטיקה שמתבוננת בבני אדם ובחיים שלהם, במה שחשוב להם, ולומר את הדברים הברורים ביותר, עם מבט לעתיד, שאיננו מפחד לסחוב איתו עבר כואב וקורבני. הילדים גדלו מאז שהייתי בת-בית יומיומית ברחוב השומר, בזמן המאבק נגד השתלטות הקיבוצים ואנשי הנדל"ן על עמק הקטמונים. היא צועקת לי בגאווה שמיכאל, בנה, סיים קורס קצינים. למרות שהלב שלי היה מעדיף שהיא תצעק שהוא יושב בכלא עתלית על סירוב מטעמי מצפון, אני שמחה בגאוותה שלה, בתחושת הנצחון על המערכת.

היא ואני יודעות שהמערכת הממשלתית בישראל אינה מעוניינת בטובתה שלה, או בטובתו של מיכאל. היא חוששת חשש אמיתי מלהקריב את בנה אל תוך הלוע הפעור של ההנהגה כאן, שאיננה עושה דבר על מנת לשים קץ לסכסוך ולאפשר לנו, המיעוט היהודי במזרח התיכון, לבנות מערכת חיים משותפת עם הפלסטינים כדי להבטיח את העתיד.

מיכל יכולה לדמיין מדינה דו-לאומית. גם אני. אבל בה בעת היא יכולה להיות גאה בבנה על הישגיו בצבא. כמה כאב יש בסתירה המטורפת הזאת.

מיכל יוצאת מהאוטו, אנחנו מתחבקות ואני מבטיחה לבוא ביום שישי, שנתעדכן אחת על חייה של השנייה.

*

פלורנטין

מצחיקה אותי התל אביב הזאת, שמתעקשת להתחפש למטרופולין מכל בחינה, גם יוקר המחייה, ואיכשהו נראית לי כמו ילדה שעומדת מול המראה ועוטה צעיף נוצות וליפסטיק אדום מדי ומנסה להיות כוכבת. בולדוזר מקבל את פניי ברחוב הרצל, כדי שארגיש בבית. גם היומיום של המרחב הופך בן רגע לזכרון. הצינורות שיישתלו באדמה והריצוף שיכסה עליהם יקברו את הזכרון של ריח הברזל והחול. איש לא יזכור את שמו של מפעיל הבולדוזר, כמו שההיסטוריה תשכח את היומיום ואת כל הסיבות שבגללן הדברים קרו.

אני נעה בין כוכבי הלכת הללו, הלב שלי הוא ספינת חלל. אין מסלול ברור, מלבד נקודות ציון שעולה מהן קינה חרישית, בעיקר על הדברים שיהיו חשובים, רק בגלל שקיומם היחיד יהיה בזכרון.