אנחנו רואות את כל מה שמדינת ישראל לא רוצה שיראו

פעילת תעאיוש על החשיבות של ליווי פלסטינים, הנתונים להתעמרות מתמדת עד כדי סכנת חיים מצד מתנחלים אלימים ומערכות אכיפת חוק שמשתפות עימם פעולה. ועל חשיבותה של העדות
נריה ביאלה

אתמול צחקתי ממול הדלת האחורית של בית משפט השלום בירושלים. צחקתי על זה שאנחנו חבורה של אנשים מבוגרים, עומדים בקיפאון ובמבול תחת מטריות קטנות וחלושות שמאיימות להתפרק כל רגע, וכל זה בשביל להראות לגיא ולעזרא כמה אנחנו אוהבים אותם.

את הצחוק הזה צחקתי גם בשבת בצעדה מא-טוואני למופקרא, כשהרסס שפיזר יהלומים על כובעינו בשעות הבוקר התחלף לגשם של ממש. זאת היתה הפעולה האחרונה של היום, צעדת הזדהות עם נאסר, גיא ועזרא, שבתחילת הדרך מילאו אותנו גאווה ניבטים מהפוסטרים המעוצבים למשעי שכל אחד מאתנו אחז, ובסוף הדרך כבר התרככו מרוב גשם, נמסו והתפוררו, יעילים ממש כמו המטריות של יום ראשון.

לא יודעת למי סיננתי שידוע שאנחנו רוצחי פלסטינים, כי זה מה שעשינו – הוצאנו את כל הילדים הקטנטנים המתאמצים בכל מאודם לעמוד בקצב ובאתגרים וגם את הילדים הגדולים והגאים. כולם לבושים בקור, ברוח ובגשם בטריינינגים שחוקים בלבד, אבל צועדים יחד בנחישות לעבר גבעה סחופה אחת בפאתי מופקרא כדי להאזין לנואם. לטובת הנואם ייאמר שהיה לו גם חוש דרמטי והוא גם דיבר דברי טעם, בטח על אי-צדק, על העצורים ועל תקווה. רק על זה היו צריכים לעצור את כולנו, על זה שבפעם המיליון אנחנו מצטרפים אם לא יוזמים פעולה חסרת שחר ומתישה אבל רומנטית מאד.

נור, אום אל עראייס, 23.01.16. צילום: נריה ביאלה
נור, אום אל עראייס, 23.01.16. צילום: נריה ביאלה

לא זוכרת שצחקתי כמה שעות לפני, כשהטירוף התעאיושי עוד לא צמח לממדים האבסורדיים הרגילים. כשהגענו לאום אל עראייס נחרדתי לראות את הילדים של סעיד, ושאלתי אולי את דני אולי את גיא אם זה שאנחנו מגיעים זה מה שגורם לסעיד לבוא איתם ואם לא היינו צריכים להתחשב ולחסוך מהם את הרוחות המקפיאות שהשאירו את החיילים והמִנהל ספונים בג'יפים ואת הפורעים של מצפה יאיר במיטות. "מה פתאום!" הרגיע אותי מי שענה והבטיח שכשסעיד לא רוצה לבוא הוא לא בא. נור הפצפון החזיק שקית שחורה שדפנותיה מנוקבות מקלות של סוכריות על מקל. ילד אחר שחרר לעצמו סוכריה הישר מהדופן, מרגיז כמה שפחות את נור שיכול היה להמשיך לאחוז בידיות ללא הפרעה.

זאת כבר שנתי השביעית בפעילות ועדיין איני דוברת ערבית. חוץ מלחייך קצרות לילדים לא היה לי מה לעשות. קלטתי שהם חופרים גומה והם שיחקו בגולות שקופות, מקפיצים אותן על האדמה, ליד האדמה שלהם שהג'יפים, הנשקים והרוע עמדו כחיץ בינה וביניהם.

נכנסתי לאתר תעאיוש לראות מה ההגדרה של כל מי ששותף/ה לפעילות, וכמו כל אקטיביסטית טובה מיד לא הסכמתי להגדרה. תעאיוש, להבנתי, היא התארגנות של מתנדבים/ות מישראל ומחו"ל, של יהודיות ושל לא-יהודיות המתלוות לקהילות פלסטיניות הנתונות להתעמרות מתמדת עד כדי סכנת חיים מצד מדינת ישראל באמצעות מפרי החוק שלה, צבאה ומשטרתה. לדידי יש רצון מכוון של המדינה לדחוק את הקהילות הזעירות והמוחלשות האלה לישובים כמו יטא, דהרייה וחברון על מנת לשבור רצף טריטוריאלי של פלסטין במידה ו"איום" החלוקה לשתי מדינות יהיה קרוב מתמיד.

כשאני מדברת על קהילות זעירות ומוחלשות, אני מדברת על אנשים שחיים בג'ריקנים ותלויים לפרנסתם באיתני הטבע. הקהילות האלה יושבות בזכות ולא בחסד על אדמותיהן ומתאמצות בכל כוחן לקיים את עצמן. הגרגרנות הישראלית למה שיותר אדמה ומה שפחות פלסטינים מתבטאת באפליה חזירית בין אזרחי ישראל לנתינים הפלסטינים בשטחי סי בכל הקשור למתיחת תשתיות ואישורי בנייה, אבל אולי גרועה מכל היא ההפקרה הפיסית של הפלסטינים לחסדי פורעים ישראלים.

צעדה מא-טוואני למופקרא, 23.01.16. צילום: אמיר ביתן
בצעדה מא-טוואני למופקרא, 23.01.16. קהילות זעירות ומוחלשות שיושבות בזכות ולא בחסד על אדמותיהן. צילום: אמיר ביתן

מעבר להשתתפות במאמץ לריקון בורות מים שסתם בזדון המינהל האזרחי או הצבא, או שנסתמו מחוסר תחזוקה – אחרי שבמשך שנים אימת המתנחלים מנעה מהפלסטינים להגיע לאדמותיהם, השתתפות בקציר ובמסיק וליווי רועים, תעאיוש בעיקר מספקת עדות. אנחנו רואות את כל מה שמדינת ישראל לא רוצה שיראו. במקרה של אום אל עראייס שעל אדמותיו הוקם המאחז הלא חוקי מצפה יאיר, אנחנו גם דואגים גם להיראות מדי שבת כדי להוכיח למדינת ישראל שהעבריינים האלימים של מצפה יאיר לא יגרמו לבעלי האדמות לוותר עליהן. בכל מקום אחר בגבולות ישראל היו מעיפים את החבורה הזאת ואולי אף תובעים את חבריה על הסגת גבול, אבל כשמדובר בהסגת גבול על אדמה שבעליה פלסטינים – המשטרה מגיעה לשם לא כדי לפנות את העבריינים אלא כדי להטיל טרור על בעלי האדמות.

ככה מדי שבת נוצר מחזה אבסורדי של גייסות רכב ישראל ופרשיו היוצרים חיץ במקרה הטוב בין בעלי האדמות ועברייני מצפה יאיר ובמקרה הרע עמידה מנגד של כוחות החוק מול תקיפות פיסיות של ילדים ומתנדבים על ידי עברייני ההתנחלות. כדי להוסיף חטא על פשע, עוצרים לא פעם גם את הנתינים הפלסטינים וגם את פעילי/ות תעאיוש. מעצרם בשבועיים האחרונים של פעילי תעאיוש ובצלם: עזרא נאווי, גיא בוטביה ונסר נאווג'ה, הוא מאמץ נוסף של מדינת ישראל להמשיך לפשוע ללא הפרעה.

הכותבת היא פעילה בתעאיוש

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. חזי

    בואו נעשה סדר: ג'ריקן מכיל גג 20 ליטר ובדרך כלל פחות. בן אדם בוגר לא יכול להכנס לג'ריקן. גם בן אדם לא בוגר מעל גיל הינקות. אי אפשר לכן "לחיות בג'ריקן" (במידה והכוונה היא להתגורר פיזית בתוך ג'ריקן ולא למטאפורה כלשהי).

  2. תומר

    אני באמת סולד בדרך כלל מהביטויי הזה, אך לאור הדמוניה שמופיעה בכתוב כנגד ישראל, אני באמת חושב שאין מילה מתאימה יותר מאוטו-אנטישמיות. את פשוט מטורפת.

    1. נריה ביאלה

      אם מאבק נגד גזל, גזענות והתעמרות זה אוטואנטישמיות אז אני אוטואנטישמית גאה!

  3. פריץ היקה הצפונבוני

    עוד ברק ב,,הצעותיו הנדיבות׳׳ הועיד את האיזור בגדה צפונה מצומת שוקת לבקעת ערד כנקניק מסופח לישראל שתחילתו שם וסופו בקרית ארבעשא מורה להשאר כהתנחלות קבע
    מסופחת לישראל. גוש שלום בשעתו הפיץ את המפה של,,ההצעות הנדיבות׳׳

  4. פריץ היקה הצפונבוני

    במפת ,,ההצעות הנדיבות׳׳ של ברק איזור זה מצפון הנגב הישראלי עד וכולל
    קרית -ארבע אמור היה להיות מסופח לישראל. גוש-שלום בשעתו פרסם את מפת ,,ההצעות הנדיבות׳׳