זו לא רגישות מגדרית, זה טרנספייס

לפני חודשיים יצא לאקרנים הסרט "הנערה הדנית" שביים הבמאי טום הופר. הסרט מבוסס על רומן בדיוני, שמבוסס על סיפורה האמיתי של לילי אלבה, אישה טרנסג'נדרית מדנמרק שחיה בתחילת המאה ה-20 והייתה אחת הטרנסיות הראשונות שעברו ניתוח תחתון. הסרט היה חלק מתחרות בפסטיבל ונציה הבילנאומי לקולנוע השנה, וכן הוקרן בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בטורונטו.

אני מודה, עוד לא ראיתי את הסרט. כשחברה ללימודים שאלה אותי אם ראיתי אותו, עניתי מעט בעצבנות שאני בטח אראה אותו, אבל שאני לא מעוניינת לשלם על כרטיס בשבילו. הסיבה לכך היא שאת אלבה משחק השחקן אדי רדמיין, גבר סיסג'נדר (כלומר, לא טרנסג'נדר).

זה לא משהו חדש, סיסג'נדרים שמשחקים נשים טרנסיות. בסרט "טרנסאמריקה" (2005) ובסדרה הבריטית "לפגוע ולהחטיא" (2012) משחקות את הדמויות הטרנסיות הראשיות נשים סיסג'נדריות, ואילו בשנים האחרונות יותר ויותר שחקנים סיסג'נדרים החלו לשחק נשים טרנסיות, בין השאר בסרט עטור המועמדויות והפרסים "מועדון הלקוחות של דאלאס" (2013), ובסדרה "טרנספרנט" (2014 והלאה) שכולם מתלהבים ממנה.

למה זה כל כך בעייתי? קודם כל, ההנחה היא שאין שחקניות טרנסיות בנמצא שיכולות למלא תפקידים ראשיים (או תפקידי משנה משמעותיים) בסרטים ובסדרות הוליוודיים. והאמת, שיש לא מעט כאלה. מקצועיות, טובות, שמתאימות למגוון תפקידים שניתן לחשוב עליהם. נשאלת השאלה, אבל מה אם מקצועית השחקנים שנבחרים הם פשוט יותר טובים? האם רק נשים טרנסג'נדריות יכולות לשחק דמויות של נשים טרנסג'נדריות?

אני חושבת שעקרונית, התשובה היא לא. עקרונית, יכולים להיות שחקנים מצויינים שמשחקים נשים טרנסיות (דוגמא נדירה לזה אפשר למצוא בסרט המופלא "ארוחת בוקר על פלוטו" [2005], שם משחק את הדמות הראשית השחקן קיליאן מרפי), אבל בפועל זה בדרך כלל לא עובד. כאישה טרנסית, אני לרוב פשוט לא משתכנעת שהשחקנים מבינים את הדמויות הטרנסיות שהם משחקים, ומתייחסים אליהם בחמלה ואהבה והבנה. לרוב, המשחק הוא לא מקצועי, ויותר מכך – הוא פשוט מגוחך. ב"מועדון הלקוחות של דאלאס" לדוגמא, ג'ארד לטו משחק דמות משנה של אישה טרנסית שחולה באיידס בצורה קפריזית ומגוחכת לחלוטין, שלא לדבר על זה שהסרט מתייחס אליה ספק כטרנסית, ספק כגבר שלובש בגדי נשים ושאפשר לדבר אליו בזכר ובשמו הקודם.

מה שעוד יותר מרתיח הוא שאותם שחקנים סיסג'נדרים גורפים פרסים על ה"אומץ" שלהם לגלם דמויות טרנסיות. לטו זכה בפרס האוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר, וג'פרי טמבור שמשחק אישה טרנסית בסדרה "טרנספרנט" זכה בפרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר ובעוד מגוון פרסים פחות מוכרים. מקצועית, אני מודה, אני לא חושבת שהייתה להם שום סיבה לקבל את הפרסים האלה. הסיבה היחידה כמעט שבגינה שחקנים סיסג'נדרים מקבלים פרסים בגילום נשים טרנסיות, הוא זה שהם "העזו" לצאת מהקופסא ולשחק נשים טרנסיות (דבר דומה קורה שכשחקנים סטרייטים משחקים הומואים, לסביות וביסקסואלים, כשהפוך יש דוגמאות נדירות לזה שלהט"בים משחקים בכלל סטרייטים, על אחת כמה וכמה זוכים על כך בפרסים). מישהו אמר הון סימבולי?

צריך להודות באמת – בהרבה מובנים, כששחקנים סיסג'נדרים משחקים דמויות טרנסיות, זה דומה באופן מחשיד לבלאקפייס (או כפי שכבר קוראים לזה בקהילות טרנסיות, טרנספייס), הפרקטיקה של שחקנים לבנים שמשחקים דמויות שחורות. למרות שהפרקטיקה הזו עדיין קורית במסיבות קולג'ים גזעניות בארה"ב ובעוד כל מיני נישות, באופן כללי יש איזו הסכמה ליברלית (ובצדק) שבלאקפייס זה לא לגיטימי. אבל משום מה, כשזה מגיע לזהויות שאינן אתניות, רוב הציבור לא רואה בזה בעיה בכלל.

אחת הטענות הקבועות שנאמרות ביחס לביקורת הטרנסית הזו, היא שכדי להראות מעבר מגדרי בפועל בסרט או סדרה אז צריכים לקחת גבר סיסג'נדר שלא "עבר את התהליך", כדי שהוא יוכל לעבור אותו בעזרת איפור, בגדים וכו'. זאת לעומת שחקנית טרנסית שכבר עברה תהליכים גופניים, ולכן לא ניתן יהיה להראות אותה בעבר. חייבת להגיד שזה לא משכנע אותי. לתעשיות הקולנוע והטלוויזיה יש מאות אלפי דולרים שמושקעים באיפור מורכב ומתחוכם שמדמה אנשים פצועים, אנשים עם כוחות וגופים על טבעיים וכו' וכו', ולכן אני לא חושבת שזו תהיה בעיה כל כך גדולה ללהק שחקנית טרנסית ולאפר אותה בהתאם לאיך שהדמות הייתה צריכה להיראות בעבר, לפני השינוי המגדרי.

מעניין לראות בהקשר הזה את הקריירה של אדי רדמיין, השחקן שמשחק את דמותה של לילי אלבה ב"נערה הדנית". ב-2014, רדמיין שיחק את המדען חולה ה-ALS סטיבן הוקינג בסרט "התיאוריה של הכל", עליו הוא קיבל את פרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר, ועוד מגוון פרסים. נראה שהקריירה של רדמיין בשנים האחרונות בנויה על הסוג הזה של סמי–בלאקפייס, בהתחלה לנכים ועכשיו לטרנסיות. גם במקרה של לשחק את הוקינג, וגם במקרה של לשחק את אלבה, נראה כי התפיסה הקולנועית בהוליווד היא כי ניתן ללהק שחקן עם גוף תקין, הן במובן הלא–נכה והן במובן הסיסג'נדרי, ו"להלביש" עליו את החריגות הגופנית: גם זו הנכה, וגם זו הטרנסית. בשני המקרים הגוף התקין והנורמטיבי הוא הגוף המועדף, הוא מעין "לוח חלק" שעליו אפשר לצייר את החריגויות – כשבפועל, זו רחוקה מלהיות המציאות. זו המציאות המדומיינת של ההגמוניה, בה כולם תקינים גופנית מכל הבחינות, ואז יש את המוטציות החריגות שמסתובבות להן בטעות בעולם, טעויות של האבולוציה.

כן חשוב לי לומר לסיום שאני חושבת שיש הבדל משמעותי בין בלאקפייס במובן המקורי של המושג, לבין מה שקורה עם דמויות טרנסיות בסרטים. אני חושבת כאמור שבסופו של דבר ניתן לשחק דמות טרנסית באופן טוב ומשכנע גם אם אתה לא טרנסית. זאת לעומת בלאקפייס, שהיסטורית נעשה באופן הרבה יותר סיסטמתי ואני לא חושבת שבאמת אפשר לקבל אותו היום כפרקטיקה לגיטימית. אבל עד ששחקנים בהוליווד יחנכו את עצמם כמו שצריך, מה רע בלפרנס קצת שחקניות טרנסיות? בואו נגיד שאחוז התעסוקה באוכלוסיה הטרנסית לא גדול, ויש גם את הרמה המאוד מטריאלית הזו בהקשר של הדיון הזה. ויש כבר סדרות שעושות את זה, כמו "כתום זה השחור החדש" בה משחקת השחקנית המעולה לוורן קוקס וסדרת המד"ב "סנס8" בה משחקת השחקנית ג'יימי קלייטון (ושאחת הכותבות שלה היא לנה וושאבסקי הטרנסית מצמד האחים וושאבסקי). עד אז, אני מודה, אני תמיד אהיה חשדנית בסדרות וסרטים בהם סיסג'נדרים משחקים טרנסיות.

אני רוצה להודות לטל(י), בתזוג שלי, שעזר.ה לי בשיחות ומחשבות על הנושא.

עתליה ישראלי-נבו היא פעילה טרנסית ואמנית פרפורמנס. לומדת תואר שני בסוציולוגיה ביקורתית באוניברסיטת בן-גוריון.