• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

עוד חץ בלב הדמוקרטיה הישראלית הגוססת

״חוק נאמנות בתרבות״ של השרה מירי רגב שוכח שממשלה מכהנת אינה רק של תומכיה, אלא גם של מתנגדיה – וגם להם שייכים כספי הציבור המממנים את התרבות. החתירה לסטנדרטים מוחלטים בתקציבים לאמנות היא עוד צעד בדרך למות התרבות בישראל, והויכוחים העזים שהיא מעוררת
אלי שמואלי

הדרישה ל"נאמנות" עולה שוב ושוב בשנה האחרונה. היא הוזכרה בדיון על מועמדותה של חברת הכנסת זועבי לכנסת, היא משולחת בתוקפנות כלפי כלל הפלסטינים אזרחי ישראל, והיא הופיעה בהצעתו של נפתלי בנט לדרוש מאמנים הצהרת נאמנות למדינה כתנאי להכללה בתכניות הלימודים על-ידי משרד החינוך. אל כל אלו הצטרף השבוע "חוק נאמנות בתרבות" של השרה מירי רגב, שנועד לפי הדיווחים לאפשר לה לשלול תקצוב מדינה "ממי שפגע או יבזה את סמלי המדינה, יציין את יום העצמאות כיום אבל, או ישלול את קיומה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית".

המתקפות הפוליטיות על עולם האמנות לא התחילו ברגב. קודמתה בתפקיד, לימור לבנת, ביקשה למנוע תקצוב ציבורי מיצירות שאינן תואמות את משנתה הפוליטית. כבר אז, נעדרו מן הדיון כמה טיעונים מכריעים. ולכן יש לשוב ולהסביר מדוע חוק כמו זה שמציעה רגב הוא עוד חץ בליבה של הדמוקרטיה הישראלית הגוססת.

מבחינה עקרונית, סינון לפי התוכן הוא פסול. משום שממשלה מכהנת אינה רק ממשלתם של תומכיה; היא גם ממשלתם של מתנגדיה. וככזו, היא מחויבת לאפשר את כל הפעילויות התרבותיות של כלל האזרחים – אלו שתומכים בה, ואלו המתנגדים לה. היחס בין ממשלה לכספי האזרחים דומה ליחס של נאמן לכספי חסוי או לכספי ירושה. אין זה מתפקיד הנאמן להכניס שיקולים אישיים, פנימיים שלו, לשימוש בכספים. בראש מעייניו – רק טובת הבעלים החוקיים של הכספים. הממשלה היא רק הנאמן של כספי הציבור, לא הבעלים. כספי המדינה שייכים גם לאזרחים שמעוניינים באותה פעילות יצירתית שרגב תפסול למימון.

לא מדובר כאן בדיון מנהלתי על חלוקת מימון. לא לחינם מכנה רגב את הצעתה "חוק נאמנות בתרבות". בין השיטין נושבת רוח רעה, שתכליתה להציב את הנאמנות כערך עליון וכמכנה המשותף היחידי שמאפשר לגיטימיות בחברה הישראלית. לכן הגיעה העת להצהיר בפניהם של כל דורשי הנאמנות למיניהם: מבחן הלגיטימיות בדמוקרטיה, איננו נאמנות למדינה, אלא לערכי הדמוקרטיה

יהיו שייתלו בכך שרגב לא הוציאה מהחוק את היצירות שלא תקבלנה מימון – אלא "רק" פסלה אותן למימון ציבורי. אבל גם אם עדיין יהיה חוקי לפרסם את מה שלא יהיה חוקי לקבל עבורו מימון ציבורי, זה יחליש את האמנות ואת חופש הביטוי, ויביא לצנזורה עצמית. המרחק בין "חוק נאמנות בתרבות" וחוק האוסר פרסום בכלל, לא רב. אדרבא – הוצאה מוחלטת מן החוק היא הצעד הבא.

אפשר לצפות, שמקדמי החוק ינסו להשתמש במחלוקת שמעוררים הסטנדרטים האמנותיים של חברי הוועדות האחראיות על חלוקת המימון, כדי לטעון שהמהלך לא נועד אלא להכניס "הוגנות" בחלוקה. אולם הסטנדרטים נמצאים תמיד במחלוקת, והמחלוקת צריכה להישאר בתוך חוגי האמנות, מבלי שלפוליטיקאים תהיה נגיעה בדיון. הסטנדרטים תמיד יהיו נתונים בדיון סוער – זהו הדיון התרבותי וממש תהליך הצמיחה של התרבות. אין טעם, ואסור, לחתור ל"סטנדרטים מוחלטים" במטרה לחסל לעד את הויכוח והדיון על אמות המידה בתוך חוגי האמנות. הויכוח הזה, הוא האבולוציה של התרבות. מותו יהיה מותה של התרבות.

אבל לא מדובר כאן בדיון מנהלתי על חלוקת מימון. לא לחינם מכנה רגב את הצעתה "חוק נאמנות בתרבות". בין השיטין נושבת רוח רעה, שתכליתה להציב את הנאמנות כערך עליון וכמכנה המשותף היחידי שמאפשר לגיטימיות בחברה הישראלית. לכן הגיעה העת להצהיר בפניהם של כל דורשי הנאמנות למיניהם: מבחן הלגיטימיות בדמוקרטיה, איננו נאמנות למדינה, אלא לערכי הדמוקרטיה. ערכי הדמוקרטיה הם הערכים העליונים של המדינה הדמוקרטית. רק במדינה פאשיסטית, המדינה עצמה היא ערך עליון, הגובר על כל ערך אחר. כשהמדינה עצמה היא ערך עליון, ומבחן הלגיטימיות היחידי בה הוא נאמנות למדינה, יוצא שעל האזרחים לשתף פעולה עם המדינה גם כשמעשיה סותרים ערכים דמוקרטיים כלל-אנושיים, כלומר – גם כשהמדינה מבצעת פשעים. כך מתאפשר, בסופו של דבר, שיתוף הפעולה של האזרחים עם פשעים אנטי-אנושיים. ולכן יש להתנגד לדרישות לנאמנות: מכך שאדם הוא ישראלי, לא נובע שחלה עליו חובה לתמוך בפשעים ישראליים. החובה שלו היא להיות אדם מצפוני, ולבחון, בכל רגע, האם המדינה שלו נאמנה לערכים כלל-אנושיים.

אלי שמואלי הוא סופר

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שהם פוסמן

    רגב צריכה להזהר מההחלטות שהיא מקבלת. היא עלולה להרוס
    את התרבות הישראלית המיוחדת שלה גוונים רבים- יפים ופחות יפים…

  2. נפתלי אורנר

    כה נכון. כה מסוכן. נתניהו ידע את מי הוא ממנה לשרת התרבות: אישה לאומנית צרת אופקים, פרימיטיבית ובורה