עוד חץ בלב הדמוקרטיה הישראלית הגוססת

הדרישה ל"נאמנות" עולה שוב ושוב בשנה האחרונה. היא הוזכרה בדיון על מועמדותה של חברת הכנסת זועבי לכנסת, היא משולחת בתוקפנות כלפי כלל הפלסטינים אזרחי ישראל, והיא הופיעה בהצעתו של נפתלי בנט לדרוש מאמנים הצהרת נאמנות למדינה כתנאי להכללה בתכניות הלימודים על-ידי משרד החינוך. אל כל אלו הצטרף השבוע "חוק נאמנות בתרבות" של השרה מירי רגב, שנועד לפי הדיווחים לאפשר לה לשלול תקצוב מדינה "ממי שפגע או יבזה את סמלי המדינה, יציין את יום העצמאות כיום אבל, או ישלול את קיומה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית".

המתקפות הפוליטיות על עולם האמנות לא התחילו ברגב. קודמתה בתפקיד, לימור לבנת, ביקשה למנוע תקצוב ציבורי מיצירות שאינן תואמות את משנתה הפוליטית. כבר אז, נעדרו מן הדיון כמה טיעונים מכריעים. ולכן יש לשוב ולהסביר מדוע חוק כמו זה שמציעה רגב הוא עוד חץ בליבה של הדמוקרטיה הישראלית הגוססת.

מבחינה עקרונית, סינון לפי התוכן הוא פסול. משום שממשלה מכהנת אינה רק ממשלתם של תומכיה; היא גם ממשלתם של מתנגדיה. וככזו, היא מחויבת לאפשר את כל הפעילויות התרבותיות של כלל האזרחים – אלו שתומכים בה, ואלו המתנגדים לה. היחס בין ממשלה לכספי האזרחים דומה ליחס של נאמן לכספי חסוי או לכספי ירושה. אין זה מתפקיד הנאמן להכניס שיקולים אישיים, פנימיים שלו, לשימוש בכספים. בראש מעייניו – רק טובת הבעלים החוקיים של הכספים. הממשלה היא רק הנאמן של כספי הציבור, לא הבעלים. כספי המדינה שייכים גם לאזרחים שמעוניינים באותה פעילות יצירתית שרגב תפסול למימון.

יהיו שייתלו בכך שרגב לא הוציאה מהחוק את היצירות שלא תקבלנה מימון – אלא "רק" פסלה אותן למימון ציבורי. אבל גם אם עדיין יהיה חוקי לפרסם את מה שלא יהיה חוקי לקבל עבורו מימון ציבורי, זה יחליש את האמנות ואת חופש הביטוי, ויביא לצנזורה עצמית. המרחק בין "חוק נאמנות בתרבות" וחוק האוסר פרסום בכלל, לא רב. אדרבא – הוצאה מוחלטת מן החוק היא הצעד הבא.

אפשר לצפות, שמקדמי החוק ינסו להשתמש במחלוקת שמעוררים הסטנדרטים האמנותיים של חברי הוועדות האחראיות על חלוקת המימון, כדי לטעון שהמהלך לא נועד אלא להכניס "הוגנות" בחלוקה. אולם הסטנדרטים נמצאים תמיד במחלוקת, והמחלוקת צריכה להישאר בתוך חוגי האמנות, מבלי שלפוליטיקאים תהיה נגיעה בדיון. הסטנדרטים תמיד יהיו נתונים בדיון סוער – זהו הדיון התרבותי וממש תהליך הצמיחה של התרבות. אין טעם, ואסור, לחתור ל"סטנדרטים מוחלטים" במטרה לחסל לעד את הויכוח והדיון על אמות המידה בתוך חוגי האמנות. הויכוח הזה, הוא האבולוציה של התרבות. מותו יהיה מותה של התרבות.

אבל לא מדובר כאן בדיון מנהלתי על חלוקת מימון. לא לחינם מכנה רגב את הצעתה "חוק נאמנות בתרבות". בין השיטין נושבת רוח רעה, שתכליתה להציב את הנאמנות כערך עליון וכמכנה המשותף היחידי שמאפשר לגיטימיות בחברה הישראלית. לכן הגיעה העת להצהיר בפניהם של כל דורשי הנאמנות למיניהם: מבחן הלגיטימיות בדמוקרטיה, איננו נאמנות למדינה, אלא לערכי הדמוקרטיה. ערכי הדמוקרטיה הם הערכים העליונים של המדינה הדמוקרטית. רק במדינה פאשיסטית, המדינה עצמה היא ערך עליון, הגובר על כל ערך אחר. כשהמדינה עצמה היא ערך עליון, ומבחן הלגיטימיות היחידי בה הוא נאמנות למדינה, יוצא שעל האזרחים לשתף פעולה עם המדינה גם כשמעשיה סותרים ערכים דמוקרטיים כלל-אנושיים, כלומר – גם כשהמדינה מבצעת פשעים. כך מתאפשר, בסופו של דבר, שיתוף הפעולה של האזרחים עם פשעים אנטי-אנושיים. ולכן יש להתנגד לדרישות לנאמנות: מכך שאדם הוא ישראלי, לא נובע שחלה עליו חובה לתמוך בפשעים ישראליים. החובה שלו היא להיות אדם מצפוני, ולבחון, בכל רגע, האם המדינה שלו נאמנה לערכים כלל-אנושיים.

אלי שמואלי הוא סופר