הדרך המסוכנת לריבוי ספרי אזרחות

הדרך היחידה שבה ספר האזרחות יכול להפוך לגיטימי בישראל שלאחר התפרקות כור ההיתוך, כרוכה בהצגת כל הנרטיבים של מגזרי החברה הישראלית. ד"ר רויטל עמירן, מומחית למדע המדינה שהסירה חתימתה מהספר ״להיות אזרחים בישראל״, על החשיבות לדון במה שנאסר שיהיה בו

אחד הטיעונים שהופנו כלפי בראיונות שנערכו עמי לאחר הסרת חתימתי מספר האזרחות ״להיות אזרחים בישראל״, נגע להרכב הסוציולוגי השונה של התומכים בו והמתנגדים אליו. חלק מהמצדדים בספר סבורים כי גל ההתנגדות המופנה כלפיו אינו נובע משיקולים ענייניים, כי אם מבטא את הבכי והנהי של אליטת השמאל הוותיקה שמאבדת שליטה במוקדי כוח חברתיים ואת הקושי שלה להתרגל להפיכתה לכדי מיעוט.

אבחנתו הידועה והחשובה של פרופ' ברוך קימרלינג בדבר תהליך התפרקות שלטון האחוס"לים (אליטת האשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים-לאומים) נכונה ותקפה לגבי חלק מההתרחשויות הפוקדות את החברה הישראלית בעשורים האחרונים. ייתכן גם כי חלק מהמתנגדים לספר האזרחות אכן מוּנעים מתוך אותה תחושת אובדן הכוח של אליטת השמאל שהם משתייכים אליה. כך אולי יש להבין למשל את עצומת אנשי האקדמיה נגד ספר האזרחות, אפילו מבלי שמי מהם היה שותף בכתיבתו או קרא אותו. כמי שאינה תחת שום הגדרה סוציולוגית משתייכת לאליטת השמאל, לא ניתן לפטור את המוטיבציה שלי להסרת חתימתי מהספר בטיעון זה.

מנקודת מבטי והפוזיציה החברתית שלי, חילופי האליטות מימין לשמאל אינם מעלים או מורידים. למען האמת, אני אף סבורה כי רב המשותף על השוני בין אליטת השמאל לאליטת הימין. אם ספר האזרחות משקף לא יותר מקרב בין האליטות הרי שהחברה הישראלית, על כל קבוצות המיעוט שלה, יוצאת בכל מקרה מופסדת. מבחינת קבוצות המיעוט החלפתה של אליטה אחת בשנייה אינה משנה את הפריפריאליות התרבותית או הכלכלית והפוליטית שלהן. מכל מקום, ההתנגדות שלי לספר האזרחות אינה מאפשרת לחולקים עלי לחמוק מדיון מהותי.

הדיון המהותי נוגע, בין השאר, לאופן ייצוגם של נרטיבים של קבוצות שונות בחברה הישראלית. בהקשר זה יותר חשוב מדיון במה שנמצא בספר חשוב לדון במה שנאסר שיהיה בו. כזו היא המילה "נכבה", המציינת את אסונם של הפלסטינים ביום הקמת מדינת ישראל ומהווה חלק אינטגרלי מהזיכרון ההיסטורי של 20 אחוזים מהחברה הישראלית. נכון הוא שיום אסונם הוא יום ניצחונה של התנועה הציונית. נכון גם שהנכבה עומדת במרכז החלטת 194 של האו"ם, המכירה בזכות השיבה של הפלסטינים – זכות שגם שמאלנים רבים מתנגדים לה ורואים בה איום על זכותה של ישראל לשמש בית לאומי לעם היהודי. אבל השימוש במילה ״נכבה״ בספר האזרחות חשוב – הן משום שהוא נותן ביטוי לכאב של אוכלוסייה לא מבוטלת, והן משום שהוא יכול לעורר דיון חשוב במשמעויות ובהתנגדויות שקבוצות אחרות מייחסות לו.

נכון שהנכבה עומדת במרכז החלטת 194 של האו"ם, המכירה בזכות השיבה של הפלסטינים – זכות שגם שמאלנים רבים מתנגדים לה ורואים בה איום על זכותה של ישראל לשמש בית לאומי לעם היהודי. אבל השימוש במילה ״נכבה״ בספר האזרחות חשוב – הן משום שהוא נותן ביטוי לכאב של אוכלוסייה לא מבוטלת, והן משום שהוא יכול לעורר דיון חשוב במשמעויות שקבוצות אחרות מייחסות לו

ההכרה בכאב והדיון במשמעויות שלו כשלעצמם אין בהם בכדי לקעקע את הנרטיב המרכזי והלגיטימי של ספר האזרחות והוא זכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל. אני רוצה לקוות שההתנגדות לכלול את המילה ״נכבה״ אינה מבטאת חוסר איזון בהצגתו של השסע היהודי-ערבי. ממש כמו שאני מקווה שכאבן של שאר הקבוצות המוחלשות בחברה הישראלית זוכה להכרה.

מימי העולם העתיק ועד לזמן המודרני תרבויות שונות מקנות למילים מסוימות כוח מאגי שביכולתו להשפיע על כוחות עליונים לפעול במציאות ולשנותה. היחס למילים כאל כוח קוסמי משותף לפילוסופים, אנשי אמנות, חילונים ודתיים כאחד, והוא אף חלק מהחיים היומיום שלנו לעתים אפילו מבלי שנשים לב. אבל נדמה לי שאין מקום ליחס מאגי זה בספר האזרחות, במיוחד כאשר יש בו משום הדרת הזיכרון ההיסטורי של קבוצה מסוימת. הדרך היחידה שבה ספר האזרחות יכול להפוך לגיטימי בישראל שלאחר התפרקות כור ההיתוך כרוכה בהצגת כל הנרטיבים של מגזרי החברה הישראלית: המתנחלים, החילונים, הערבים, המזרחים, החרדים. המציאות הישראלית יצרה או מייצרת לכל אחת מהקבוצות הללו כאב והוא צריך להיות מיוצג ללא כחל ושרק. שכן ההכרה בו היא הדרך היחידה שבה ספר אזרחות בישראל יכול להשיג את ייעודו המאתגר: יצירת מכנה משותף בחברה הישראלית.

קולות המעוניינים לכתוב לעצמם ספר אזרחות אלטרנטיבי עולים כעת בקרב החברה הערבית. לארגוני החברה האזרחית, כידוע, יש דרך משלהם לערער על תחושות של הדרה. יש לקוות שתחושות ההדרה הללו לא יקיפו מגזרים נוספים. יש לקוות שאנחנו לא בדרך לריבוי ספרי אזרחות.

ד"ר רויטל עמירן הינה מומחית למדע המדינה. היא כתבה חלקים נבחרים מתוך ספר האזרחות והסירה חתימתה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מזרחי שחום חלק

    "לארגוני החברה האזרחית, כידוע, יש דרך משלהם לערער על תחושות של הדרה."

    המשפט הזה לא ברור.
    האם מדובר בערעור כמו בפניה לבית המשפט? או כמו טלטול?
    האם הכוונה היא שהארגונים האמורים מערערים את תחושת ההדרה, כלומר משנים את התחושה ולאו דווקא את המצב האובייקטיבי, או את ההדרה עצמה? האם הם "מערערים" במובן זה שהם נותנים ביטוי לתחושות של המגזר, או שהם "מערערים" במובן זה שהם מצליחים להפוך את הקערה על פיה?
    האם הכוונה היא אם כן פוזיטיבית, ביקורתית, או אולי בכלל אירונית? אם השניים האחרונים, מדוע הטון הביקורתי כלפי הארגונים הללו לא בא לידי ביטוי בשאר המאמר?