פירוק מדינת הרווחה, ומה זה אומר בשביל התלמידים שלי

אני ממליצה לכל ניאו-ליברליסט וקפיטליסט החלטי לבוא לחנך שלוש שנים בתיכון מוסלל בפריפריה בכיתה של תלמידים מתקשים. נראה אתכם ממשיכים להחזיק באידיאולוגיה האכזרית והאגוצנטרית הזאת מול כל התופעות שתראו מדי יום שמקורן בעוני, פערים והזנחה של המדינה.

א. יש את המובן מאליו – אין כסף. אין לי כסף לקנות מספיק חולצות תלבושת אז באתי בלי ומעיפים אותי הביתה, אין לי כסף לאבחון אז אני ממשיך להיכשל, אין לי כסף לעל האש במסיבת כיתה אז כשאוספים מכולם אני אומר שאני לא יכול לבוא. אין כסף לנעלי ספורט אז אני לא נכנס לשיעורים ונכשל, אין לי כסף לשכר לימוד אז ההורים שלי מנהלים תחרות משיכות משפילה ומתמשכת עם בית הספר על מתי וכמה ומה ההשלכות. ובטח שאין לי כסף לשיעורים פרטיים ולפעמים אפילו לשולחן כתיבה לעשות עליו שיעורי בית, ובטח לא לפסיכולוג או תרפיסט ועוד ועוד ועוד. ואז אני מתחיל לעבוד, כדי שיהיה לי כמו לאחרים, ובאה איזו אישיות פדגוגית ונוזפת בהורים שלי, מה הם נותנים לילד לעבוד כשהוא צריך לשמור אנרגיות ללימודים.

ב. עכשיו מגיעות ההשפעות הפחות מובנות מאליהן אבל אני תולה לגמרי את האחריות לכל אלה במדינה. הראשונה: היעדרות הנוכחות ההורית. כשההורים עובדים 16 שעות ביום, במשמרות, בעבודות פיזיות מתישות, הם לא שם בשביל הילדים שלהם. ההורים שלי העירו אותי בבוקר עד סוף כיתה י"ב, הכינו לי סנדוויץ' ושאלו אותי אחרי הצהריים אם יש לי שיעורי בית, ואם יש לי שיעורי בית אז למה אני מרוחה מול הטלוויזיה, ומתי המבחן במתמטיקה ואם צריך לקבוע שני שיעורים בשבוע הפעם עם המורה הפרטי, רק בשבוע של המבחן. אם הם לא היו עושים את זה לא הייתי במצב יותר טוב מאשר התלמידים שלי. אולי גם אני הייתי מסתובבת בחברה מפוקפקת, בודקת גבולות וגם עוברת אותם בהיעדר מי שיעצור אותי, הולכת לישון מאוחר ולא מצליחה לקום לבית הספר ועוד ועוד התנהגויות של ילדים שמשאירים אותם לבד. לא ההורים, שנאבקים למען הישרדות כלכלית, הם האשמים פה, להם אין ברירה, אלא המדינה, שיצרה את הסיטואציה הזו.

ג. היחלשות הסמכות ההורית – ההיעדרות של ההורים שנשאבים למלחמת הישרדות, וחוסר האונים שלהם מול כל המערכות: המערכת החינוכית שאני גדל בה, הבוסים שלהם בעבודה, הביורוקרטיה של השלטון שהם לא מצליחים לפצח ולצלוח והסביבה הקשה של שכונת הסלאמס שאני חי בה והם לא מצליחים לגונן עלי מפניה. זה גורם לי לזלזל בהם, לראות אותם כחלשים. אז למה שאקשיב להם כשהם מנסים להגיד לי מה טוב לי? להציב לי גבולות? לטפל בי? יאללה, יצאתי למועדון. נתראה בארבע בבוקר, אל תחכו לי. אני כילדה ונערה זכיתי, ולא ראיתי את ההורים שלי במצבים כאלה של חוסר אונים מול המציאות, ולכן מעולם לא העליתי על דעתי שאפשר גם אחרת. שהם יכולים להיות מובסים, חלשים, אנושיים. אז בוודאי שהקשבתי להם כשהם אמרו לי מה טוב ומה רע. כילדה ונערה הצליחו לשמר לי את אשליית ההורה הכל יכול, שתמיד ישמור עלי מכל רע, שהיא כל כך חשובה בעיניי להתפתחות נפשית וחברתית תקינה. יש לי הרבה מזל, ובאמת שלא הרבה הורים הם מעולים כמו ההורים שלי, גם בשכבות סוציו-אקונומיות חזקות. ובכל זאת החוויה שההורים של התלמידים שלי נאלצים לעבור מול עיני ילדיהם יום יום היא מפרקת במובנים שאני חושבת שגם הורי היקרים לא היו שורדים בלי המון נזק לסמכות ההורית שלהם ולדימוי שלהם בעיניי.

ד. בורות מס' 1: גזענות ופטריארכליות כוחנית. עוני מביא בורות. בורות מביאה לגזענות, דעות קדומות והתנהגויות אלימות. אני לא ארחיב כי זה עניין לאלף טקסטים אחרים, אבל לא קל בחברה הזו להיות ערבי, אישה, שמאלני, להטב"ק ושונה בכל צורה. אני מתקשה להאמין שגם לטיפוס השליט בחברה כזו, הגבר, אב הבית, שכל שאר המשפחה הם רכושו, קל להתנהל בתוך הנוקשות הזו, בה הוא כל הזמן צריך להוכיח שאין לו אף חולשה כי הוא גבר. ולכל הקשקשנים המתנשאים שיפלטו לי פה עכשיו סוציולוגיה מלומדת על התרבות של עדות כאלה ואחרות שהיא המקור לגזענות, כוחניות ופרימיטיביות, אני מציעה לעשות ניסוי: בואו נביא את כל הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בישראל למצב כלכלי טוב, ונראה אם התופעות האלה מתאיידות או לא. עד אז תחסכו לי.

ה. בורות מס' 2: ניצחון הביורוקרטיה. לא תאמינו כמה פעמים ראיתי את הורי התלמידים שלי מאוימים על ידי הצורך למלא טפסים, לעיתים בשפה שהם לא לגמרי מבינים, לעבור ועדות, להביא הוכחות או אפילו לצלם תלושים ולשלוח פקס, ומוותרים על זכויותיהם החוקיות. הם לא יודעים מה מגיע להם, וגם כשמסבירים להם, הם נבהלים מההשפלה וההתעסקות הבירוקרטית שצריך לעבור במדינה הזו כדי לקבל זכויות סוציאליות, ומוותרים. אני מדברת על מלגות לתשלום שכר לימוד, פיצויים על פציעה בזמן העבודה, ביטוח לאומי, דיור ציבורי ועוד. מספיק שהבוס אמר לה "את לא יכולה להוכיח שהיית בעבודה כשזה קרה" והיא נבהלה ו-ויתרה על תביעה. היא סיפרה לי את זה רק אחרי חצי שנה ולא הסכימה שנעזור לה בשום פנים ואופן. הבן שלה, אגב, לא היה בשיחה. היא אמרה לו שהוא צריך לבוא איתה, אבל הוא לא שם עליה. מעניין למה. אני בטוחה שמה שראיתי זה רק על קצה המזלג מכיוון שרוב הזמן אני פוגשת את התלמידים ולא את ההורים שלהם.

ו. דימוי עצמי ודימוי חברתי-אזרחי: מכיוון שאני עני ומודר ומוסלל ומוזנח על ידי המדינה, ומאחר וגם, ברוב חוצפתי, הדברים האלה השפיעו עלי והפכו אותי לנער שמתקשה עם גבולות ומסגרת, משדרים לי שאני פחות מוצלח מאחרים. ושאין לי סיכוי לשנות את זה. בחברה הכללית אני במקום כמעט אחרון, גם אם בבית שלי אני גבר אלים ושליט אבסולוטי. האוכלוסיות החזקות יותר מאוסות עלי (מכיוון שלא אודה שהן מאיימות עלי ומעוררות בי קנאה) ורשויות השלטון הן האויב. זו הרווחה שמרגלת אחרי ההורים שלי ובודקת אם הם הורים טובים מספיק, המשטרה שעוצרת אותי ואת החברים שלי ובית הספר שמערים עלי קשיים על גבי קשיים.

כשניסיתי ללמד בכיתה את הזכות להליך משפטי הוגן באמצעות סימולציה וביקשתי מתנדב להיות עבריין ומתנדב להיות שוטר, אף אחד לא הסכים להיות שוטר. למה שאזדהה עם המדינה שהפקירה אותי ועם המוסדות שמייצגים אותה? למה שארצה לתרום לחברה שכל הזמן מונעת ממני להשתלב? אל תתפלאו אחר כך, כשאותם נערים מתוסכלים שהמדינה שברה את ליבם בכל כך הרבה דרכים, ישברו לכם את החלונות באוטו בתמורה. ותבואו לביבי בטענות בבקשה, לא אליהם ובטח לא להורים שלהם, הם בדיוק בעבודה. כמובן שכל הפגנה כזו של הניכור למדינה ולחברה מזכה את הנערים בעוד תיקים ועוד השלכות חוקיות וחברתיות, ומבטיחה את הישארותם באותו מעמד כלכלי חברתי שהם נמצאים בו, וכך מעגל הקסמים נמשך והם הופכים להיות ההורים שלהם. כאילו עדיין היינו באירופה הפיאודלית, לפני המהפכה הצרפתית – מי שנולד איכר ימות איכר ויוליד לפני כן הרבה איכרים קטנים.

לפירוק של מדינת הרווחה והפיכת ישראל לביצה קפיטליסטית מזוהמת יש בוודאי עוד השלכות על התלמידים שלי, אבל לי נגמר הכוח להיום. כבר מאוחר, מחר עוד יום בבית הספר. אני והתלמידים שלי נמשיך במלחמת ההישרדות ונמשיך לקוות לעתיד פוליטי אחר, למדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית ולאחריות שלטונית.

סיגל וייס חיה בקיבוץ עירוני של תנועת המחנות העולים בנצרת עילית, מורה לאזרחות ומחנכת בתוכנית "יעדים" לנוער בסיכון, אותה מפעיל הקיבוץ בתיכון אורט רוגוזין מגדל העמק.