• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

נכשל באזרחות ב"מדינה יהודית": הדה-אזרוח של התלמידים הערבים

כמחצית מהתלמידים הערבים שניגשו לבגרות באזרחות ב-2014 נכשלו בה. זו אינה רק סוגיה הישגית, של שעות לימוד והכשרת מורים, אלא מהותית – של המשבר העמוק והמתמשך של תלמידים ומורים ערבים בישראל עם מקצוע האזרחות
ד״ר מחמד מסאלחה

לפני כמה ימים דיווח ״הארץ״, כי מנתוני משרד החינוך לגבי ממוצע הישגי הבגרות במקצוע האזרחות עולה שכמעט מחצית מהתלמידים הערבים שניגשו לבחינה האחרונה ב-2014, נכשלו בה. מהדיווח עצמו לא ניתן לעמוד על הסיבות לכך (יש טענות המייחסות את הכשלון לשינויים בחומר הלימוד) ומדבריו של המורה לאזרחות עמרו אג'באריה ניתן להבין שהיתה פנייה למשרד החינוך לקיים דיון בנושא, אך המשרד לא נקט בצעדים ממשיים על מנת לברר את מקור הכישלון הגדול. הכישלון הזה מהדדהד לא רק בפן המספרי שלו – שיש בו כדי להעיד על כשלונה של המערכת ברמה ההישגית גרידא – אלא גם אולי בגלל שמדובר במקצוע חובה שלמדינה יש בו עניין ישיר ואידיאולוגי מיוחד "להכנת אזרחים יודעים ופעילים".

אין ספק שלמערכת היחסים בין האוכלוסייה הערבית בישראל לבין המדינה, במיוחד משנת 2000 והלאה, יכול להיות תפקיד מרכזי בהשלכת אור על כשלון התלמידים במקצוע הללו האזרחות. אין צורך להכביר במילים לגבי מאפייני המקצוע בישראל "היהודית ודמוקרטית", ועל הקשר בין מבנה זה של מדינת היהודים לבין עצם ההיתכנות של חינוך לאזרחות שווה מהותית ודמוקרטית באופן מהותי. מחקרים רבים נכתבו על כך.

הנתונים שעולים מהכתבה אינם מפתיעים ולא צריכים להפתיע. סיבה מרכזית לכך, לדעתי, נובעת ממבנה מקצוע האזרחות ומהתכנים שלו אשר מובילים להבנייה של יחסי ניכור, עוינות ודחייה בין התלמידים הערבים ומורי האזרחות בבתי הספר הערביים לבין המקצוע עצמו. מבנה יחסים זה יש בו כדי לסייע להסביר, ולו חלקית, את הכשלון המהדהד הזה.

בשנות החמישים של המאה הקודמת, כאשר בנה משרד החינוך את תוכניתו ל"חינוך שווה" (ליהודים) שהופעלה במערכת החינוך, הובילה התוכנית להבניה ולמיסוד הקטגוריות של אשכנזים לעומת מזרחים, והכישלון של התלמידים המזרחיים היה קולוסאלי כמעט. מהדיונים שנעשו אז על מנת לנסות ולהבין את סיבות כישלון התוכנית והשלכותיה קצרות וארוכות הטווח עלה כי התפתח יחס של ניכור בין חומרי הלימוד לבין התלמידים המזרחים, שיכול להסביר חלק מהכשלון.

ממחקר בתהליך עולה כי מרבית המורים הערבים מתייחסים לחומר הלימוד באזרחות כחומר שנכפה עליהם, ולכן הוא מועבר באופן טכני ולא תמיד באופן ביקורתי. במקום זאת, הם מפתחים גישה רב-ממדית וקונפליקטואלית ו"ממציאים" בכל פעם את אזרחותם מחדש

הסוגיה של כשלון התלמידים הערבים באזרחות הינה מורכבת ומסובכת יותר לכל הדעות והיא נוגעת לכל הצדדים הפעילים בתהליך החינוכי: התלמידים, המורים, הנהלות בתי הספר וגם ההורים. כולם מוצאים עצמם חייבים להתמודד עם חומרי לימוד שלפחות בחלקם סותרים את עצם קיומם ומעמידים אותו בסימן שאלה. מחומרי הלימוד הללו עולה כי אותם אנשים ממש יכולים להיות אזרחים רק במקרה ספציפי אחד: "להיות אזרחים במדינת היהודים", זאת אומרת – לא אזרחים של ממש, על אף ההיבט הפורמלי של האזרחות.

במחקר (שלא הושלם) שנעשה על ידי קבוצה של חוקרים במכון ון ליר בראשותם של פרופ׳ חנן אלכסנדר מאוניברסיטת חיפה וד"ר הללי פינסון מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב על אודות "חינוך לאזרחות" במערכת החינוך בישראל, רואיינו גם מורים ערבים מכל שלבי החינוך ומרחבי הארץ. מה שעולה מניתוח הראיונות עם המורים יכול להיות מאלף: ממצא מרכזי הוא שמרבית המורים הערבים מתייחסים לחומר הלימוד באזרחות כחומר שנכפה עליהם, ולכן הוא מועבר באופן טכני ולא תמיד באופן ביקורתי.

במקום זאת, המורים הערבים מפתחים לעצמם גישה רב-ממדית, קונפלקטואלית ודינמית מאוד לנושא האזרחות. הם "ממציאים" בכל פעם את אזרחותם מחדש וממקמים אותה, למשל, בהקשר המקומי של העיר או הכפר, או לחילופין – בפן התיאורטי-אוניברסלי של אזרחות או בקיומה של אזרחות ערבית-פלסטינית המועברת ומגובשת באופן בלתי-פורמלי לצד האזרחות הישראלית הפורמלית והבלתי אפשרית.

זה מוביל אותנו למסקנה שהעלאת רמת ההישגים של התלמידים הערבים במקצוע האזרחות הינה בעיה סבוכה, שניתן אולי לנסות ולטפל בה בפן ההישגי על ידי הוספת שעות לימוד והכשרת מורים באופן מיוחד או הפחתת משקל בחינת הבגרות בציון הסופי (כתיבת עבודה, למשל). עם זאת, אנו נותרים עם העניין המבני והעמוק יותר שבוודאי יש לו השלכות לא רק ברמה ההישגית אלא בזו האזרחית ומכאן – עם הפן המהותי של החינוך לאזרחות כפי שהוא היום ובעתיד, לאור השינויים שהשר החדש וצוותו מתכוונים להכניס לתוכנית לאזרחות. מובן כי הפתרון ה״אידיאלי" הוא שתגובש כאן "אזרחות חדשה", שיכולה לממש את עצמה באופן מלא ובעיקר – שלא צריכה להיות כפופה ומותנית להיות ה"אזרח" יהודי. או, לחלופין, להרפות את השליטה והפיקוח על המורים הערבים ולאפשר להם מרחב גדול של אפשרויות תמרון בהבניית זהות, באמצעותה הם יכולים לבטא את עצמם להממש את מהותם ואולי גם להצליח בסופו של דבר במקצוע האזרחות.     

ד״ר מחמד מסאלחה מרצה באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת סכנין להכשרת עובדי הוראה

כנראה שיעניין אותך גם: