״ביני לבין אבי מפרידות 500 שנה״: המחול התימני של שרה לוי-תנאי

מתוך ספר חדש על יצירתה של שרה לוי-תנאי
דינה רוגינסקי

להקת ענבל יצרה סביבה מתח תרבותי שנבע מהעובדה שהמופע של ענבל מיזג שתי דרכים שונות של ייצוג: מחד גיסא, אתניות תימנית פרטיקולרית, ומאידך גיסא, זהות תרבותית רחבה של "ישראליות". שנית, ברצוני להראות כיצד ציר המתח הזה בין זהות אתנית ייחודית לזהות ישראלית כוללנית היתרגם לממדי תוכן נוספים שכוללים את הניגוד שבין פולקלור לאמנות, מסורת למודרניות, מזרחיות למערביות. שלישית, ברצוני להציע שהמרכיבים האלה הובילו ליחס כפול פנים מצד הקהל הרחב כלפי ענבל. מרכיבי המופע של ענבל שזוהו עם אמנות מערבית ומודרנית וזהות ישראלית רחבה, הובילו להתקבלות ענבל בקרב הציבור ולתמיכה מוסדית. ואולם המרכיבים שזוהו עם פולקלור, עדתיות אקסקלוסיבית, מזרחיות ומסורתיות הובילו לדחיקתה של הלהקה לשוליים התרבותיים. הבחנה זו בהוקרתה של ענבל קיבלה ביטוי בולט במיוחד בהשוואה בין קהל הבית הישראלי והקהל הביןלאומי. הלהקה שירתה אינטרסים של ייצוג ישראלי לאומי שנחשב לאותנטי בעיני קהלים יהודיים וזרים מחוץ לגבולות ישראל, אבל בתוך ישראל הייתה מחלוקת רבה על אופייה של ענבל כלהקה המזוהה עם קבוצה עדתית מזרחית.

[…]

עטיפת הספר
עטיפת הספר

שרה לויתנאי ייסדה את תיאטרון המחול ענבל ב-1949, כשהיא עצמה הייתה כבת 38, גיל מבוגר מאוד במונחי עולם המחול, בייחוד בהעדר הכשרת מחול מקצועית. פריצתה בגיל זה לעולם האמנות הייתה פריצה של אמנית רבממדית, כשהיא כבר בשלה ובוגרת מבחינה אמנותית. עם זאת, שנים רבות של הכנה תרבותית וחברתית הניחו את היסודות להקמתה של ענבל. ניתוח מרכיבים ביוגרפיים חשובים בחייה של לויתנאי לצד ציטוטים מדבריה, מגלים כי לויתנאי שאבה את השראתה משני מקורות רבי עוצמה: מחד גיסא, השורשים התימניים של הוריה, ומאידך גיסא, חינוכה וגידולה במוסדות ציוניים בחסות דמויות מפתח אשכנזיות שפעלו בתקופת היישוב ובתקופת קום המדינה. הניתוח להלן יעמוד על מקורות העוצמה האישיים שלה, שתורגמו להוקרה תרבותית, לצד מקורות החולשה שלה, שתורגמו לדחיקה תרבותית.

בשל העובדה שלויתנאי הייתה ממוצא תימני ורקדניה הראשונים היו כולם מזרחים, אעסוק בשאלות הבאות: האם ניתן לכנות את לויתנאי אמנית מזרחית? האם ניתן לכנות את ענבל תיאטרון מחול מזרחי? ומה הייתה המשמעות של מזרחיות עבור לויתנאי?

 

*
רקע ביוגרפי: ישראלית בין תימן לאירופה

שרה לוי נולדה בירושלים בשנת 1910, בת זקונים להוריה התימנים. אביה היה בן חמישים בהיוולדה, אך כפי שהיא מעידה: "ביני לבין אבי מפרידות 500 שנה לפחות". [1] בילדותה מתו אמה ואחיה, ובגיל שש אומצה על ידי משפחתו של הסופר יהודה בורלא. לאחר מכן הועברה לבית יתומים בצפת, שם התחנכה על ידי אחיותיו של משה שרת, לימים ראש הממשלה השני של מדינת ישראל. כשהייתה בת 13 נסגר בית היתומים והיא הועברה לכפר הנוער מאיר שפיה. הכפר נוהל בידי מהגרים יהודים יוצאי מזרח אירופה ומרכזה שחשפו אותה לאמנות ולתרבות אירופית. החינוך האמנותי שרכשה במאיר שפיה קידם את כישורי המוזיקה והמשחק שלה והוביל אותה ליצור יצירות תיאטרון קטנות כבר בתקופת שהותה שם. כשסיימה את לימודיה בכפר הנוער החלה ללמוד גננות בסמינר לוינסקי בתל אביב, ואולם נפשה הייתה נתונה לאמנות ולכן כבר כגננת החלה לחבר ריקודים ושירים לילדים. [2]

שרה לוי נישאה לישראל תנאי, יהודי אשכנזי ואיש חינוך בולט. בזמן מלחמת העולם השנייה, עת התגייס תנאי לבריגדה היהודית בצבא הבריטי, עברה לויתנאי עם שני ילדיהם הצעירים להתגורר בקיבוץ רמת הכובש. בזמן שהותה שם הכירה נשים בולטות שפעלו באותה עת בתחום המחול, ביניהן גורית קדמן, המוכרת כ"אם המחול העממי הישראלי", רבקה שטורמן, היוצרת הראשונה של ריקודי עם ישראליים, וגרטרוד קראוס, אמנית המחול המודרני הבולטת ביותר שפעלה ביישוב משנות ה-30 ועד לשנות ה-50. נשים אלו השפיעו רבות על לויתנאי. [3] בסרט על חייה, ״ברגליים יחפות״, שהופק בשנת 1993 על ידי הטלוויזיה הישראלית, סיפרה לויתנאי שתשוקתה למחול ניעורה כשצפתה במופע של גרטרוד קראוס בקיבוץ.

מתוך המופע ״רועים״ (1951)
מתוך המופע ״רועים״ (1951)

*
תרומותיה של שרה לויתנאי למחול הישראלי

ללויתנאי היו שלוש תרומות עיקריות למחול הישראלי: יצירת המסכתות בקיבוצים בשנות ה-40, השפעתה על התפתחותם של ריקודי העם הישראליים ותיאטרון מחול ענבל. ברצוני להתייחס בקצרה לשתי התרומות הראשונות, ולהדגיש את הקשר בינן לבין התפתחות ענבל.

בדומה לעמיתותיה האירופיות, גם לויתנאי יצרה כמה עבודות לחגי הקיבוצים. עבור הקיבוץ שלה, רמת הכובש, היא יצרה שתי מסכתות בולטות: חג האביב (1943) ושיר השירים (1944). שתיהן נוצרו לחג הפסח והתבססו על נעימות ומחוות גוף תימניות (פרידהבר 1986). קשר הדוק ניכר בין מסכתות אלו לבין עבודותיה המאוחרות בענבל: המסכת הרבממדית כללה שילוב של אמנויות: מחול, משחק, מוזיקה ושירה, והייתה הבסיס האמנותי של ענבל כלהקת מחול מודרנית. מנור (1985) טוען שעבודתה של לויתנאי בקיבוץ הייתה מעין חזרה כללית לעבודות העתידיות שיצרה עם ענבל. מגילת רות, שיצרה לחג השבועות ב-1947, ובראשית הבריאה, שיצרה לקיבוץ משמר השרון ב-1950, שימשו בסיס לרפרטואר של ענבל והוצגו אחר כך כיצירות של ענבל. האופי האמנותי הרבממדי של המסכת, שנבע ממחול ההבעה האירופי, שולב ביצירות ענבל עם עוד ביטוי אמנותי רבממדי של מסורת הדיוואן טקסיות תימנית יהודית הכוללת שירה, מוזיקה ומחול. [4]

התרומה השנייה המשמעותית של לויתנאי הייתה השפעתה על התפתחות ריקודי העם הישראליים (עם רחל נדב), כששתיהן הציגו את הצעדה התימנית ומחוות גוף תימניות נוספות כאבני יסוד תנועתיים לריקודי העם. לויתנאי יצרה כמה ריקודי עם ישראליים, שהנודע מכולם הוא אל גינת אגוז, אשר מבוסס על פסוק שהלחינה משיר השירים ויצרה לו ריקוד שבו שילבה מחוות תימניות ומוזיקה תימנית. התרומה השלישית של לויתנאי, יצירת תיאטרון מחול ענבל, היא הנושא העיקרי של המאמר.

מתוך המופע ״מגילת רות״ (1979)
מתוך המופע ״מגילת רות״ (1979)

*
ההתחלה: הלהקה המזרחית של שרה לויתנאי

לדברי לויתנאי, הרעיון להקמת ענבל נבע משנים של חיפוש אחר ביטוי אמנותי הולם לאמן המזרחי בישראל: "יסוד ענבל הוא פרי תהליך רוחני ורעיוני ממושך אשר עיקרו היא השאלה: מה תהא דרכו של אומן במה ישראלי ובן עדות המזרח? המסקנה לאחר נפתולים רבים היתה: יצירת במה מיוחדת לאמן יוצא המזרח". [5] כפי שלויתנאי מעידה, את השורשים לתהליך זה ניתן למצוא בשנה האחרונה של לימודיה בסמינר למורים לוינסקי, בשנים 1927-8, עת הייתה כבת 18. היא החליטה להיות שחקנית ונרשמה לכיתת התיאטרון של צבי פרידלנד, שם גם פגשה את ישראל תנאי, בעלה לעתיד (מנור 2002). היא חלמה על קריירה בתיאטרון ופנתה אל תיאטרון האוהל ואל תיאטרון הבימה, אך לא התקבלה (Brin Ingber 1974: 25) ועל כך סיפרה: "הדבר הכאיב לי מאוד וחשתי כי נדחיתי רק בגלל היותי מזרחית בעלת מבטא מזרחי" (בתוך: טולידאנו 2005). חוויית הדחיה שחוותה אז בצעירותה הלמה בה בעוצמה והובילה אותה עם השנים לרעיון שצריך לפתח במה מיוחדת לאמנים בני המזרח. אבל התנאים לפיתוח המעשי של הרעיון הבשילו דווקא בתקופת חייה של לויתנאי בקיבוץ:

מפנה חד בדרכי היוותה ישיבתי ברמת הכובש משך שש שנים. זה היה המפנה למיזרחיות הברורה הארציישראלית. עצם האינטנסיביות שבחיי הקיבוץ דחפה אותי לקראת זאת. החברה דורשת פעילות חברתית. שם גיבשו את רצוני למחול הישראלי ישראל על כל ביטוייה (אדמון ואח׳ 1953)

בתחילה חשבה על תיאטרון קיבוצי ודנה בכך עם ידידיה יעקב חזן ויצחק טבנקין. חזן לא תמך בה מכיוון שטען שחזונה הוא אתני מדי.

אמר לי פעם יעקב חזן, בהיותי עוד חברת רמת הכובש: "בחרת לך דרך קשה". יכולתי להישאר בתחומי פעילות יותר כללים ונרחבים. היו רבים מידידי שלא הסכימו להחלטתי "להצטמצם" בתחום עדות המזרח. גם אז, בצעדי התמימים הראשונים לא חשתי "צמצום" אלא להפך התרחבות אישיותי האומנותית. אותה התלהבות רוחנית עמוקה המטלטלת אותי עד היום כטורנדו איום. חשתי כי לא רק אני, כי כל נער ונערה מוכשרים הבאים אליי נושאים בחובם חלק מאותה אנרגיה רוחנית כבולה של עדות אילמות ומסוגרות. [6]

פעילויותיה הראשונות במהלך שנות ה-40 לקראת הקמת תיאטרון מזרחי לא תאמו את השקפת עולמם של מנהיגים אשכנזים בולטים, גם אלו שהיו מיודדים אִתה, משום שאלו תפסו את רעיונותיה כסתגרניים מדי בתקופה המוקדמת של גיבוש החברה הישראלית. אולם לויתנאי לא ויתרה על שאיפתה וחלומה. היא עזבה את הקיבוץ ועברה לתל אביב כדי לנסות להגשים את הרעיון של יצירת קבוצה מזרחית אמנותית. למעשה, למפגשה המחודש עם שורשיה התימניים היו שני שלבים: הראשון התרחש בשנות ה-20, כשהייתה תלמידה בסמינר למורים, אז התוודעה לשכונת כרם התימנים בתל אביב. המפגש השני והמשמעותי יותר התרחש עשרים שנה מאוחר יותר, ב-1948/9, כשעזבה את הקיבוץ ועברה לתל אביב. בתל אביב עבדה לויתנאי בבית הספר למורים למוזיקה והחלה לחפש צעירים תימנים שיהיו מעוניינים להצטרף לפרויקט מחול. [7] בתקופה זו הגיע גל ההגירה ההמוני של יהודים מארצות האסלאם. [8] הצעירים שהזמינה לויתנאי היו צריכים לשכנע את הוריהם לקבל את השתתפותם בפרויקט ניסיוני זה, לרוב, בניגוד לתפיסות המסורתיות של ההורים, שראו בתיאטרון ביטוי לבטלה ואף לפריצות (Levi-Tanai 1972). גילה טולידאנו, מדריכה של ריקודי עם ישראליים ובהמשך המנהלת הכללית של ענבל, הצטרפה ללויתנאי וסייעה לה בארגון הקבוצה (טולידאנו 2005).

כשהחלה לויתנאי את עבודתה עם בני הנוער התימנים לא הייתה לה כל הכשרה במחול או בכוריאוגרפיה ועבודותיה בקיבוצים היו הבסיס לעבודתה עם הקבוצה החדשה (Levi-Tanai 1972). גם תמיכה כספית לא הייתה לה בראשית הדרך, אך קשריה עם אישי ציבור ועם נשות המחול האחרות סייעו לה לקבל הקצבה ממחלקת החינוך והתרבות בהסתדרות. ההסתדרות לא תמכה בקבוצות מחול מקצועיות, אך מכיון שראו בעבודתה עם התימנים עבודה של מחול פולקלורי, הסכימו לתמוך בה. הלהקה המזרחית של לויתנאי הופיעה שלוש שנים בקיבוצים ובמעברות במסגרת תל"מ (תיאטרון למעברות) בחסות ההסתדרות. בשנת 1950 הופיעה הקבוצה לראשונה תחת הכותרת של תיאטרון מחול ענבל, במופע ממקור תימן (מנור 2002, אשל 1991).

מתוך מאמרה של דינה רוגינסקי, ״׳אמנות מזרחית׳ בישראל לפי שרה לוי-תנאי״, הרואה אור בספר ״שרה לוי-תנאי: חיים של יצירה״ (עורכות: הניה רוטנברג ודינה רוגינסקי, הוצאת רסלינג).

 

[1] בתוך: ארכיון הספרייה למחול, בית אריאלה, קלסר שרה לוי תנאי מספר: 121.78.
[2] ראו לדוגמה, לוי-תנאי 1977. כמו כן, ראו את מאמרה של ציפי כהנוביץ באסופה זו על שירי המשחק לילדים שיצרה
לוי-תנאי.
[3] תחום המחול בתקופת היישוב היה כמעט כולו על טהרת המין הנשי. על פועלה של גורית קדמן, ראו: קדמן 1969; 
על רבקה שטורמן, ראו: שרת 1988; על גרטרוד קראוס, ראו: מנור 1978. האמן ברוך אגדתי היה הכוראוגרף-רקדן
הגבר היחיד בתקופה זו. על עבודתו, ראו: מנור 1986.
[4] על הדיוואן, ראו: בהט 1976.
[5] שרה לוי-תנאי (1967), "למה ענבל?" ארכיון הספרייה למחול, תיק שרה לוי-תנאי D 121.78, קלסר 121.78.3.5.2 
(ההדגשה במקור).
[6] שרה לוי-תנאי (11.1.70), מכתב לעקיבא לוינסקי, ארכיון הספרייה למחול, תיק שרה לוי-תנאי D 21.78,
קלסר 121.78.3.5 (ההדגשה במקור).
[7] Brin Ingber 1974: 26
[8] לפרטים על תאריכים והרכב סוציו-דמוגרפי של גלי ההגירה, ראו: ליסק 1998.
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.