מוחמד אל-קיק גוסס. זוהי קריאה אחרונה

מדינת ישראל החליטה להניח לעיתונאי שובת הרעב מוחמד אל-קיק למות, ובלבד שלא להעניק לו את זכות האדם שלו להיות חופשי אם לא פשע, ואם כן פשע – לדעת מה חטאו ולהתגונן. אל-קיק בחר שלא לשחק את המשחק. נכון לעכשיו, הוא גוסס בייסורים. מסקנותיה של העומדת עם שלט בכניסה לבית החולים
ענת רימון-אור

בשבועיים האחרונים עמדתי במשמרת מחאה מול בית חולים ״העמק״ בעפולה, עם שלט התומך במאבקו של מוחמד אל-קיק לשחרור מיידי ממעצר מנהלי, בכלי האחרון שנותר בידיו: שביתת רעב.

אפתח בספוילר: המאבק נכשל. מדינת ישראל החליטה ביום רביעי בלילה להניח לאל-קיק הגוסס למות, ובלבד שלא להעניק לו את זכות האדם שלו להיות חופשי אם לא פשע, ואם כן פשע – לדעת מה חטאו, ולהתגונן כנגד האישום. אל קיק בחר שלא לשחק את המשחק ולמות. נכון ליום רביעי בלילה, הוא גוסס בייסורים.

איש אינו יודע במה מואשם אל-קיק. הוא עיתונאי העובד ברשת המתנגדת לאבו-מאזן, והשמועות המהלכות בבית החולים מספרות על כך שהצליח להוציא משוטר בכוחות הביטחון של הרשות מידע על הדרכים בהן מפעילה הרשות את כוחה על האוכלוסייה הפלסטינית כמו גם על שיתוף הפעולה שלה עם ישראל. אותן שמועות מספרות שישראל עצרה אל אל-קיק לפי בקשת אבו-מאזן, ולכן השתיקה הארוכה בעניינו.

לפני שאמשיך בתיאור השבועיים האחרונים אחזור על דברים שאמרתי בהזדמנויות אחרות. כוחו של הריבון הוא בהפעלת הכוח באופן שרירותי. אלו שנמצאים בתחום החוק הם האזרחים, אלו שעליהם מופעלת השרירות מהווים בגופם את גבולות האזרחות ובכך מכוננים את זהותה. הריבונות הופכת למכבש של רשע כאשר השרירות מופעלת באופן פוגעני כלפי אזרחים בתוך גבולות הריבונות – אזרחים וחסרי נתינות. רצח אל-קיק בידי מדינת ישראל, כאות לכל הפלסטינים על אוזלת ידם כנגד מעצרים מנהליים, הוא שבריר אחד של רוע מהזוועות שהפכו שגרה בידי מדינת ישראל. 

מכבש הרשע פועל, תמיד, בשני מישורים: האחד שקט, נסתר מעיני הציבור ומבוצע על-ידי מעטים באופן יחסי. האחר הוא קולני ובולט במרחב האזרחי, והוא המעניק לגיטימציה למעשים המתרחשים הרחק מן העין. חוויותיה של העומדת מהצד (עם שלט בכניסה לבית החולים) מורים על מצב אבוד: האנשים נראים כשרויים במצב פסיכוטי. מוות על שפתותיהם, וקללות, אלימות פיזית והטרדות מתמשכות. "מוחמד?" "שימות, שיישרף בעזרת השם" הוא המשפט המייצג. אין שיח ואין אפשרות לכונן אותו, להוציא מקרים מעטים. נתק מוחלט בין תפיסת המציאות לבין המציאות מלווים את המצב הפסיכוטי הזה. "אני מהמחלקה לבריאות הנפש", העידה על עצמה אישה במדי בית החולים שיצאה אל השער, "האישה הזו במצב לא טוב, היא מנותקת והיא אלימה". המדובר היה באחת מהמגיבות המתונות בשער.

מוחמד אל-קיק, היום ה-79 לשביתת הרעב. צילום: עמוד הפייסבוק רופאים לזכויות אדם
מוחמד אל-קיק, היום ה-79 לשביתת הרעב. צילום: עמוד הפייסבוק רופאים לזכויות אדם

כאן עלי לעבור לרובד השקט והמכונן. באחד מהימים בשבוע האחרון קלטתי בדרך למיטה שבריר חדשות. לא ידוע לי במי מדובר, אין לי טלוויזיה בימים רגילים. המראיינת, בעלת חזות מהוגנת המשדרת יכולת שיח ומהוגנות בסיסית, לבושה כהלכה, המרואיין אחד מחברי הרשימה המשותפת שלקח חלק בניסיון להחזיר את גופות אלו שמכונים כאן 'מחבלים', ובביקור משפחות הנספים. הטון מאשים ומתקיף, נוסח השאלה הוא כזה: "אתה יודע איך נראים המעשים שלכם בציבור? אתם מודעים לזה?". זהו מרכיב ממרכיביו של הרובד השקט. מאחורי הניסוח הזה מסתתרת תפיסה מוסרית המזהה את מה שלא נעים לי לשמוע, לחוש או לראות, עם מה שלא נכון מוסרית. זוהי תפיסה מוסרית המאפיינת את גיל שבע (בסולם ההתפתחות המוסרית של קוהלברג), ונלווית לה לרוב התפתחות קוגניטיבית מקבילה ברמתה (בסולם של פיאז'ה). השתלטות כזו של שיח בשעה שהמדינה מפעילה שרירות פוגענית כלפי אזרחים ונתינים היא המאפשרת את טירוף המתואר לעיל הקשור, תמיד, בירידה חדה של האינטלקט.

ההתפתחות הזו מתוכננת: בתחילה מושתקים העיתונאים המזהים את הבעיה על-ידי הפחד מפיטורין. אחר-כך באים הפיטורין ואת השותקים מחליפים מטומטמים מקוריים בחזות של עיתונאים בעלי יכולת ביקורתית ומחויבות לאמת במקום לממשלה. לאלו אסור להסגיר מבט מבטא מזרחי. את אלו כבר אי אפשר לחדור. מהלכיו של נתניהו בתקשורת כוונו כולם ליצירת המצב הזה.

רצח אל-קיק, המסמן לפלסטינים כי משרירות לבו של הכובש שלהם אין מוצא, גם לא המוות האיטי, הוא זמן טוב להצהיר על שביתה כללית, על שבירת כלים, על הצטרפות לשביתת הרעב בכל האוניברסיטאות ובכל המכללות, ולנצל אותה ליצירת שיח אקדמי ואזרחי חדש. בשיח הזה לא יהיו פריבילגיות של ליברלים אשכנזים: תהיה בו הכרה שכולם, אבל כולם, הם חלק מריקבון פושה ונפשע, כולל השיח הליברלי של זכויות ותוכניות ליב"ה

עכשיו אעבור לנקודת המבט המעורבת של מרצה לחינוך במדינת ישראל: להתפוררות החברה במדינת ישראל יש מוקד. הציבור לא היה יכול לאבד את שפיות דעתו ולהפוך לעדר חסר היגיון ושפיות המבקש מוות לולא ניתן לו חינוך שיאפשר זאת. הדברים היו כתובים בכול לשון אפשרית על כל לוח אפשרי כבר למעלה מעשרים שנה. עוד בימים בהם הפכה תכנית הבידור של דודו טופז לתכנית הנצפית ביותר בישראל היו אמורות לרעוד אמות הסיפים. היכן השיח האקדמי המזדעק לנוכח המצב? היכן ההכרה בחלקנו בקריסת הדמוקרטיה, ברצח יומיומי, בשגרת כיבוש לא נראית, בנכונות לצרוך תרבות מרוקנת מתוכן? האם אותו מרכיב חולני בתרבות האשכנזית של המעמד הבינוני, המורה לחברי התרבות כי הם עצמם לעולם צופים ברעות מהצד, לעולם אינם חלק מהם, לעולם הם בעלי פריבילגיות ונכונותם לתת דין וחשבון על הרוע אינה אלא מחווה לחלשים, השתלט על האקדמיה?

האם במהלך שני העשורים האחרונים הוחלפו חוקרים המחויבים לאמת בחקיינים מטומטמים נוסח רשות השידור במספר כזה המשתק אותנו? אם לא, רצח אל-קיק, המסמן לפלסטינים כי משרירות לבו של הכובש שלהם אין מוצא, גם לא המוות האיטי, הוא זמן טוב (כמו כל זמן אחר במהלך השנים האחרונות) להצהיר על שביתה כללית, על שבירת כלים, על הצטרפות לשביתת הרעב בכל האוניברסיטאות ובכל המכללות ולנצל אותה ליצירת שיח אקדמי ואזרחי חדש. בשיח הזה לא יהיו פריבילגיות של ליברלים אשכנזים: תהיה בו הכרה שכולם, אבל כולם, הם חלק מריקבון פושה ונפשע, כולל השיח הליברלי של זכויות ותוכניות ליב"ה.

זוהי קריאה אחרונה ונואשת לקולגות שלי: התנערו, אנחנו הפושעים האמיתיים, לא רק ההמון תומך נתניהו.

ענת רימון-אור היא מרצה לפילוסופיה וסוציולוגיה של החינוך במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה ובמדרשה לאמנות בית ברל

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דןש

    קיימות שתי אפשרויות בלבד : או שיועמד בפני שופט שיקבע את אשמתו או את אי אשמתו ויענש בהתאם; או שישוחרר לאלתר. שיטת המעצרים הארוכים היא שיטה פסולה מעיקרה.
    מאידך, אין להכנע לשביתות של אסירים/עצירים, אפילו כאלו המסכנות את חייהם.

  2. נפתלי אורנר

    ולהיזכר שנתניהו לחש על אוזנו של המקובל הירושלמי: "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים". או אולי נתניהו אינו יהודי?! היהודים אופיינו, על פי המימרה הידועה, כ"ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים" על אלו מאפיונים אלו עונה נתניהו? ועל אלו חבריו המתלהמים מהימין אשר איבדו כל צלם אנוש ביחס לערבים?

  3. נתן

    אם התרבות האשכנזית היא חולה למה שלא תפני לתרבות המזרחית הבריאה שתצטרף אלייך למאבק?

  4. פריץ היקה הצפונבוני

    מה? זה דבר חדש שחיים של פלסטינים לא חשובים בעיני השלטון-קונסנסוס הישראלי? אילי אלא לקוות שבכל זאת כל עושי הרישעה האלו הרוצחים ללא משפט השודדים אדמות ומימי פלסטינים , הורסים את מגוריהם יתנו את הדין על פשעיהם.

  5. ליכודניק

    נשמע לי מוזר. איני יודע באיזה עיתון מדובר, האם הוא בישראל או ברשות, אבל הייתי מניח שקל יותר לסגור עיתון מלאסור עיתונאי.
    שלא לדבר על כך שהממשלה הנוכחית דוקא מעוניינת בעדויות שמחמוד עבאס מושחת, חסר כח, שונא ישראל וכו'- זה מוריד ממנה את הלחץ הבינלאומי לדבר עם הפלסטינים, חלילה.
    מה שמעלה עת האפשרות ששובת הרעב הוא מחבל ולא (רק) עיתונאי חוקר.