האם יהודי אנונימי מברוקלין ישנה את פני הפוליטיקה האמריקאית?

בזמן שדונלד טראמפ מבדר חצי עולם (חצי עולם שוכב פרקדן), מתחוללת מהפכה פוליטית – לא פחות – בשמאל האמריקאי, על אף ניסיונותיהם הנואשים של הממסד, של ערוצי התקשורת המרכזיים ושל המפלגה הדמוקרטית להעלימה מעין הציבור. לגמרי משום מקום בא לשכונה ברנרד חדש, עורר כמה גיחוכים, ואז בלי בושה הגדיר מחדש את חוקי המירוץ הפוליטי, את נושאי הדיון, את אופן גיוס הכספים ואת אופני ההתבטאות של הפוליטיקאים. על הדרך הוא גם שבר את שיאיו של אובמה בגיוס תרומות ונראה כי הוא בדרך לשבור גם את שיאיו של מייקל ג'ורדן. אחרי שמחק פער של חמישים אחוזים מול הפוליטיקאית המפורסמת בעולם, הילרי קלינטון, בבחירות באיווה וניצח בגדול בניו המפשייר השבוע, הפך ברני סנדרס באופן חסר תקדים, ללא גב כלכלי של מיליארדרים ותאגידי אמריקה ובאמצעות מיליוני תרומות צנועות מאזרחים רגילים, למועמד רציני לנשיאות. לצורך המחשה, דמיינו את דב חנין במרחק נגיעה מראשות הממשלה. הממסד האמריקאי, כולל הילרי, בפאניקה.

מה שהופך את המירוץ הדמוקרטי לכזה סיפור מרתק הוא האופי השונה כל כך של מרכיביו. בזירה לנגד עינינו ניצבים שני ענקים – שונים מאוד בסגנונם, גישותיהם ואופן פעולתם – הנלחמים על הגדרת חוקי המשחק. בפינה האחת רכון מתמודד חדש יחסית, מבוזר ונגיש יותר לצעירים ובפינה השנייה מתמתחת המבוססת, הממלכתית, המוכרת והריכוזית. ללא ספק, שאלה מרכזית בקמפיין הנוכחי היא מי משני הענקים הנ"ל יזכה בבכורה ויעצב את עתידנו: האינטרנט או הטלוויזיה? ייתכן ומצפה לנו מהפכה כמו זו שהתרחשה לפני 56 שנה, אז ניצחה הטלוויזיה את הרדיו ושינתה לחלוטין את פניו ואופן התנהלותו של כל פוליטיקאי המתמודד בבחירות. להזכירכם, ג׳ון פ. קנדי החתיך, עם עיניו למצלמה, קנה את לבבות ההמונים לעומת ניקסון החיוור והמזיע. מעניין שדווקא אלה שהאזינו לרדיו בדיבייט של 1960 סברו שניקסון ניצח.

כדי להעריך את המתרחש, כדאי להבין מה קרה בחודשים האחרונים. אחרי קיץ של נאומים באיצטדיוני ענק על תאוות הבצע של הבנקים ועל סוציאליזם דמוקרטי סטייל סקנדינביה, החל סנדרס לצבור מומנטום באינטרנט וברשתות החברתיות (זכה לגירסת "היטלר מתעצבן") והגיע לדיבייט הדמוקרטי הראשון באוקטובר כשהוא אנונימי יחסית לציבור הרחב, אך מוכר לצעירים ולקוראי חדשות באינטרנט. כמעט ללא יוצא מן הכלל, הטלוויזיה והעיתונות הממסדית הכתירו את קלינטון כמנצחת של אותו עימות ומנגד, האינטרנט התגלה כידידו הנאמן ביותר של סנדרס: טוויטר, פייסבוק וגוגל דיווחו על כמויות יוצאות דופן של התייחסויות וחיפושים, וסקר אחר סקר באינטרנט הציגו ניצחון מוחץ לסנדרס. חיקוי מוצלח של לארי דיוויד (מאז היו עוד כמה), יהודי נרגן אחר, העלה את רמת הפופלריות של סנדרס ולאט לאט החל זה לנגוס בעוגה ולאיים על תוכניות ההכתרה של הילרי קלינטון ותומכיה.

כמה דיבייטים לאחר מכן, התפתלות כואבת של קלינטון שמאלה אחרי שהבינה שהלוקשים של 2008 כבר לא מוכרים ב-2016 ("מה, התחממות גלובלית? אה, נכון עדיף לא לשנע עוד נפט. הסכמי סחר נצלניים? לא התנגדתי כי לא הספקתי לחשוב על זה" ועוד שינויי עמדות קיצוניים) ועלייה עקבית של ברני בסקרים, הלחץ במחנה קלינטון הורגש. כשבועיים לפני תחילת הפריימריס, יצאה קלינטון במתקפות מכוערות וחסרות תקדים על ברני, שיקרה, סילפה ונאפה ואף שלחה את בתה צ'לסי, הג'ינג'ית החמודה שבכתה ברצח רבין (או שמא היתה זו נועה בן–ארצי?), לזרות אימה בציבור באומרה שסנדרס יבטל להם את ביטוח הבריאות ויזרוק אותם לרחובות, או משהו בסגנון. אלו טענות מופרכות בהתחשב בכך שסנדרס נלחם כל חייו למען בריאות ממלכתית. למעשה, מרגע שהפך סנדרס לאיום ממשי, החיוכים נגמרו וקלינטון החלה לצאת בהאשמות קשות בדיבייטים. חבל, בדיבייט הראשון בתחילת המירוץ החבר'ה הסתחבקו באווירת פסי בכינור, ברני בתוף. לי היה נדמה שרמת הארגסיביות העולה של קלינטון מחזקת את מעמדה אבל דווקא אז רוב העיתונים החלו להתייחס לברני כמנצח בדיבייטים. כנראה שבניגוד לפוליטיקה ישראלית, באמריקה לא כדאי להיות אגרסיבי כדי לנצח.

אחרי שבחודשים האחרונים המפלגה הדמוקרטית עשתה כל מאמץ להחביא את סנדרס בשעות נידחות בטלוויזיה בשאיפה לניצחון טכני של קלינטון, היא החלה לאבד גובה וחיש מהר החליטו לקבוע עוד דייבטים ואירועים טלוויזיוניים. סנדרס לא נשאר חייב ואמר שישתתף בדיבייט בניו המפשייר, שם הילרי מאז הפסידה קשות, רק בתנאי שמעכשיו כל חודש יהיה דיבייט רציני בפריים טיים. קלינטון נכנעה חלקית והסכימה לעוד שניים אבל סירבה בתוקף לדיבייט במדינת ניו יורק אותה ייצגה במשך שבע שנים בסנאט. זה כמו שיהורם גאון יסרב להזמנה לשיר את "הנני כאן" ביום השנה לחיים חפר אחרי שחפר לנו בפרסומות מדיה דיירקט לקנות את האוסף שלו במשך שבע שנים (אם הוא היה בסנאט, זה היה אפילו יותר דומה). בכל מקרה, לדעתי היא מסרבת כי בכל שבת מתקיימות הפגנות תמיכה בסנדרס בערים גדולות כולל בוול סטריט, ניו יורק, והתקשורת מתעלמת לחלוטין. אם זה יגיע לדלתות אולם הדיבייט – כבר ממש יהיה קשה להתכחש לתופעה.

בעימות האחרון לפני ההצבעה בניו המפשייר קלינטון תקפה בצורה כל כך נבזית שאלמלא ההקלה שבאה עם קריאות הבוז מהקהל, הדופק שלי לא היה מתאושש. בכלל, נדמה כי מחלה חדשה נכנסת לספרי המדיצינה: קלינטוניטיס, דהיינו אלרגיה קשה להילרי ולשכמותה. למזלנו היתה לנו גם הזדמנות לראות שמול מישהי כה מתורגלת בלהיות פוליטיקאית כבר 25 שנה, ניצב ברני שמתורגל כל חייו בלהיות בן אדם. תעיד על כך גם אחת מתומכיו, סטודנטית מוסלמית (כיסוי ראש והכל) ששאלה אותו באחת מן העצרות מה בדעתו לעשות נגד איסלאמופוביה. הוא העלה אותה לבמה, נתן לה חיבוק גדול וענה שבתור יהודי יפעל בכל הכוח נגד כל סוגי הגזענות. זהו רגע ספונטני שכמותו קלינטון, המונחית על ידי שלל כותבים, מעצבים ויועצים, לא הייתה מצליחה לייצר לעולם.

בכלל, מעבר לאנושיותו, לסנדרס מוח חריף ביותר והוא קמפיינר מעולה. הסוד שלו: לא לשחק בפוליטיקה של זהויות ופשוט לומר את האמת. לפני כחודש הצביע על כך שקלינטון קיבלה 600 אלף דולר מגולדמן סאקס, ענקית הפיננסים, עבור כמה נאומים. מאז הנתון הזה רודף אותה ולאחרונה נשאלה אם תפרסם את תמלילי הנאומים הללו. רשת סי.אן.אן – הידועה בכינויה "קלינטון ניוז נטוורק", על שום שהיא מוטה לחלוטין לטובת קלינטון ואף קשורה בתרומות למענה – ניסתה למזער נזקים. בקטע אפי ממש רואים איך הזמינו עיתונאי מכובד, חושף פרשת ווטרגייט, שכתב ספר על קלינטון להסביר את המצב. כנראה שסי.אן.אן לא קראו את הספר ורק הסתכלו בתמונה המחמיאה שלה על העטיפה. הראיון מתחיל בחיוכים והרמות של המגישה שאמורות לחלץ את קלינטון מהמבוכה, אבל העיתונאי בכלל לא משחק לפי התסריט ופשוט הורס כל שריד של טיעון לטובתה. המגישה האומללה כמעט בוכה בסוף. רחמיי עליה.

עכשיו ברצינות: אוי ואבוי לנו אם קלינטון נבחרת. האישה מושחתת עם תעודות (25 שנה של שחיתות בוידאו ארוך אחד) ואם לרגע חשבתם שרק אמריקאים יסבלו ממנה גם ככה, טעות בידכם. בעלה, ביל קלינטון, הוא לוביסט של חברת נובל אנרג'י, שביחד עם תשובה גונבת לנו את הגז השוכן לחופינו. לא מן הנמנע שבעבור חופן גז, ממשלת קלינטון תתמוך בכל ממשלה קיצונית ימנית בישראל. קלינטון תקבל גז ובתמורה תיתן לביבי לעשות מה שבא לו. אגב, חשבתם שביל קלינטון בא לאחרונה כי רצה להדליק נרות עם ילדי הכיכר ולשיר קומביה-מיי-לורד? סביר שהעניין היה קשור גם בכמה עניינים עסקיים.

בחזרה לסנדרס: אם עדיין לא ברור לכם במי מדובר כדאי להתחיל בוידאו המשווה בינו לבין קלינטון. מעבר לכך, מומלצים במיוחד להיטיו הגדולים: סנדרס מתחרפן על תקציב הביטחון (קלאסיקה אמיתית), דורס הומופוב גאה בקונגרס, חוזה את עליית דאעש, חוטף את הג'ננה על נגיד בנק אמריקה, עושה סטריפטיז על הבמה ולקינוח וידאו משעשע בו הילרי נשמעת כמו קריקטורה מ"איש משפחה". חוצמזה, בנובמבר הראפר קילר מייק (מיקי הרצחן) הציג אותו בקול רועד באטלנטה באחד מהנאומים המרגשים ששמעתי עד כה. אם אתם אזרחים אמריקאים המרגישים את הצריבה (פילינג דה ברן), קראו את ההוראות האלה והצביעו למרחוק – אין עוד הרבה זמן.

זהו. זמנים מעניינים באמריקה. בשלושת השבועות הבאים נגלה אם יהודי מברוקלין, כמעט אנונימי עד לפני חצי שנה, בעל מבטא כבד, שיער פרוע ורקורד יוצא דופן הולך לחולל את המהפכה הפוליטית הכי משמעותית בהיסטוריה של ארצות הברית ולהפוך אותה מפוליטיקה של כוכבים לפוליטיקה של רעיונות.

עמרי כהן הוא מאסטרנט לספרות אנגלית, מורה ומוזיקאי. כותב "ברני ניוזלטר" בחודשים האחרונים במטרה לשכנע אמריקאים ויוצאי חלציהם להצביע לברני סנדרס בפריימיריז המפלגה הדמוקרטית.