כשהפוליטיקה מנסה להכניע את הרפואה

ועדות האתיקה בבתי חולים בישראל אולי נכנעות ללחצי חוק ההאכלה בכפייה, אך הרופאים המטפלים הודפים זאת בשם זכויות המטופל והאתיקה הרפואית. האם ניצחון קטן זה יוביל גם להכרה בחירותו של שובת הרעב?
הדס זיו וד״ר נועה בר-חיים

הקהילה הרפואית אינה מנותקת מהמציאות בה היא עובדת, ואל פתחה מגיעים לא פעם אתגרים  המשקפים בעיות חברתיות והחלטות פוליטיות. מדי יום עומדות רופאות מול מטופלים שאינם מסוגלים לעמוד בתשלומי ההשתתפות על תרופות, או פוגשות במיון חולים ללא ביטוח בריאות. ועדיין, חוק האכלה בכפייה בולט בחריגותו.

בניסיונה להכניע את שובתי הרעב, מנסה המערכת הפוליטית-ביטחונית לגייס מערכות נוספות – המשפטית, התקשורתית והרפואית. בעוד שבידי זו המשפטית ניתן הכוח להורות על האכלה בכפייה במגוון שיקולים (בהם כאלו שאין להם דבר וחצי דבר עם בריאותו וחייו של השובת), נאלצת המערכת הרפואית להתמודד עם סוגיה שבסיסה פוליטי והשלכותיה הן גם פוליטיות וגם בריאותיות. להתמודדות זו שני מרכיבים חשובים: האחד, האם יצליחו הרופאים לעמוד במחויבותם למטופל ולפעול בהתאם להוראותיו ורצונו תוך שמירה על האתיקה הרפואית; והשני, האם ניתן יהיה להביא את השביתה לכללל סיום ללא שהשובת ימות או יוותר עם  נזק בריאותי בלתי הפיך.

המרכיב הראשון הוא לחלוטין באחריותה של המערכת הרפואית, בעוד השני נמצא כל-כולו בידיה של המערכת הבטחונית-פוליטית. ״חוק האכלה בכפייה״ הוא ניסיון נלוז של זו ללחוץ על המערכת הרפואית לקחת גם את המרכיב השני על עצמה, ובאמצעותה להביא להכנעת השובת. חוק ההזנה בכפייה תחילתו במעשה רמיה שניסה להציג כאילו מדובר בקדושת החיים – בעוד שכל הגורמים הפוליטיים בהתבטאויותיהם הודו כי כוונתו במניעת נזקים פוליטיים של שביתות רעב העלולים להתרחש עקב מותו של שובת הרעב.

רוב הרופאים בישראל נקטו עמדה של סירוב לציית לחוק האכלה בכפייה והוא טרם הופעל. האם נכשל הניסיון לשבור גם את הקהילה הרפואית ולגייסה לשירות מערכת הביטחון? הייתכן כי הסיבה לכך היא שהאכלה בכפייה דרשה השתתפות אקטיבית? האם הגזימה המערכת הפוליטית בהערכת כוחה?

ואולם, רוב הקהילה הרפואית בישראל נקטה עמדה של סירוב לציית לחוק והוא טרם הופעל. האם הוא אות מתה והאם נכשלה המערכת הפוליטית בשבירת מאבקם של שובתי הרעב? האם נכשל הניסיון לשבור גם את הקהילה הרפואית ולגייסה לשירות מערכת הביטחון? ההתנהלות מול שובתי הרעב עד כה יכולה להצביע על כוחה של הקהילה הרפואית. הייתכן כי הסיבה לכך היא שהאכלה בכפייה דרשה השתתפות אקטיבית ממש של הרופא? האם הגזימה המערכת הפוליטית-ביטחונית בהערכת כוחה להכניע את הדיסציפלינה הרפואית?

העובדה כי המערכת הפוליטית-ביטחונית נמנעת מהפעלת החוק יכולה להתפרש כסוג של ניצחון לרופאים ולרופאות הסרבנים. בסופו של יום, גם המערכת הפוליטית יודעת שהאכלה בכפייה יכולה לעורר לא פחות מהומות ממותו של השובת. מתחת לפני השטח יש לבדוק את הלחצים המופעלים על ועדות האתיקה בבתי החולים בהם מאושפזים שובתי הרעב. החלטות ועדות אלו בסורוקה ובבית החולים העמק לאפשר טיפול בכפייה יכולות להעיד כי לחצים כאלו מתקיימים, אך נהדפים ברמת הרופאים המטפלים.

האם ניצחנו במאבקנו נגד חוק האכלה בכפייה או שנדונו לכישלון כי המשטר ימצא את דרכו להכניע את הקהילה הרפואית? יש לשהות רגע על ההישג כדי להבין מה הכוחות שנמצאו כדי להדוף את המתקפה. במרכיב הראשון – בזכות ההכרה המושרשת זה מכבר כי על הצוות הרפואי חובה לפעול על פי רצון המטופל, הצליחה הקהילה הרפואית לעמוד באופן איתן כנגד האכלה בכפייה. השילוב של כוחות אזרחיים פוליטיים וממסדיים הפועלים בשדה הזכות לבריאות, כרופאים לזכויות אדם וההסתדרות הרפואית בישראל והפעלת הקהילה הרפואית הבינלאומית חברו לרגע ייחודי של אחדות כמעט מוחלטת בהתנגדות לחוק. ואף בהודעה מראש כי הוא ייתקל בסרבנות. זהו רגע המזכיר את אבחנתו של ההיסטוריון הווארד זין שיש "להדגיש את האפשרויות העתידיות הטמונות באותם רגעים חבויים בעבר שבהם, גם אם רק בהבזקים רגעיים, בני אדם הפגינו יכולת להתנגד, להתלכד ולעתים אף לנצח".

המרכיב השני – המאבק על חייו וחירותו של שובת הרעב – ממשיך להיות מוחזק בידי המערכת הפוליטית-בטחונית. החוק הוא כחרב המונפת מעל צווארם של הרופאות המטפלות ושובת הרעב – אבל ייתכן ולרגע אחד בהיסטוריה שלנו, היא הפכה לחרב פיפיות. האם הניצחון במרכיב הראשון של העמידה על האתיקה הרפואית, יביא את הניצחון במרכיב השני? את זה צריך יהיה לבחון לאורך זמן ארוך יותר מאשר נקודת הזמן בה אנו נמצאים כיום.

הדס זיו היא מרכזת ועדת האתיקה ברופאים לזכויות אדם, ד"ר נועה בר-חיים היא פסיכיאטרית וחברה בוועדת האתיקה של רופאים לזכויות אדם

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. חזי

    סתם שאלה, אם מהנדס, פועל, חייל, עיתונאי, מורה, שופט, שוחט, או מנצח בתזמורת מסרב לעשות את העבודה שלו הוא בדרך כלל מפוטר. למה זה לא המצב לגבי רופאים?

    1. דפנה

      כי האכלת חולה אינה חלק מעבודת הרופא, ובוודאי לא האכלה בכפייה.

      1. חזי

        הרעיון של תעסוקה בשכר הוא שהמעסיק קובע את מטרות העובד ומהות העבודה. יתכבדו הרופאים ויציעו את שירותיהם כפרילנסרים ויקחו עבודות לפי צו מצפונם.

        1. דפנה

          אין לך מושג מה אתה כותב. לשיטתך, מותר למעסיק להחליט שרופא יקרצף רצפות, ירוקן סירי לילה, וישיר שירי ערש לחולים שמתקשים להרדם. קצת הגיון, חזי. עובד הוא לא עבד. ובנוסף לזה, רופאים מחוייבים גם לכללי האתיקה הרפואית. הזנה בכפייה מנוגדת לכללים אלה.

          1. חזי

            אם רופא חש שמצפונו נפגע או שהוא לא ממצה את כישוריו, שיתכבד ויתפטר; אם הוא מסרב למלא את תפקידו, שיועבר מתפקידו. זה ממש לא מסובך. לחיילים יש קוד אתי לא פחות נוקשה והם עדיין עוברים מישמוע קפדני במקרה של סרבנות.

      2. אני

        רופאים מאכילים בכפייה, וזה כן חלק מהעבודה שלהם. הם החליטו לעשות את העבודה שלהם רק החולה\עציר יהודי. באמת כל הכבוד לרופאים הרחומים והנאורים שלא מוכנים להציל חיים של חולה ערבי, אך מוכנים לענות עציר באמצעות האכלה כפויה אם הוא יהודי.
        לא משנה האם הם רואים בהאכלה כפויה הצלת חיים של חולה או עינוי של עציר בכל מקרה מדובר בעמדה מאוד מוסרית, הומאנית ונאורה.

  2. נפתלי אורנר

    הייתי מצפה גם מרופאים שאינם חלק מצוות ה"רופאים לזכויות אדם" שיצרפו למחאה זו ו"ירימו את קולם" נגד כוונתו הנואלת והבזויה של השלטון.
    ולמגיב הקודם, חזי. "בורות" אינה עניין להתגאות בו. צא ולמד בעצמך מה ההבדל, ואח"כ העלה את אמרות השפר שלך