אפילו ה-OECD קובע: פערים גדולים בחינוך מזיקים ואינם גזירת גורל

דוח חדש של ארגון המדינות המפותחות (OECD) עוסק בתלמידים בעלי הישגים נמוכים. הדוח מציג ומנתח את הישגי התלמידים ב-65 מדינות במבחן פיזה הבינלאומי שנערך בשנים 2003, 2006 ו-2012. מבחן פיזה כולל שלושה תחומי ידע: מתמטיקה, שפה ומדעים ונערך בקרב תלמידים בגילאי 15 (כיתה ט').

הארגון מתריע על כך שרק במדינות מעטות חל שיפור בשיעור התלמידים בעלי ההישגים הנמוכים וכן מצביע על הקשר החזק בין רקע כלכלי-חברתי והישגים לימודיים. מדובר בארגון שמרן וניאו-ליברלי במובהק, ולא מפתיעה הקביעה כי יכולות נמוכות של תלמידים פוגעות בצמיחה לטווח ארוך. בכל זאת, יש כאן קריאה ברורה למדינות לנקוט במדיניות פעילה שמטרתה צמצום פערים בחינוך.

הנתונים המופיעים בדוח לגבי ישראל חוזרים ומאשרים את מה שאנו יודעים מזמן: פערי ההישגים בין תלמידים בישראל הם מהגבוהים בעולם, וישנו מתאם מדאיג בין הרקע החברתי-כלכלי של התלמיד להישגיו במבחנים הבינלאומיים.

בכל זאת, כדאי להתעכב קצת על כמה מהנתונים  שמציג הדוח.

שיעור התלמידים שהישגיהם נמוכים מאד בשלושת מקצועות המבחן עמד על 31.7%, כאשר ממוצע ה-OECD עומד על 21.6% בעלי הישגים נמוכים בכל שלושת המקצועות. שיעור זה ממקם את ישראל בראש רשימת המדינות בהן שיעור גבוה של בעלי הישגים נמוכים, בחברת מדינות כמו קטאר ואלבניה והרחק ממדינות אירופה, ארה"ב, אוסטרליה וניו-זילנד.

הישגים נמוכים מוגדרים בדוח כהישגים מתחת לרמה הדרושה לתפקוד מלא בחברה.

פערי ההישגים בין תלמידים מרקע חברתי-כלכלי גבוה לתלמידים מרקע חברתי-כלכלי נמוך עמדו על כ-41% – כפול מהממוצע במדינות הארגון ובדומה למצב בחלק ממדינות מזרח אירופה ודרום אמריקה.

בהתייחס לסיבות לשיעור גבוה של בעלי הישגים נמוכים מציין הדוח את רמת הציפיות של המורים מהתלמידים, מידת התמיכה שמורים נותנים לתלמידים ופיזור לא שוויוני של משאבים בין בתי ספר. זאת לצד גורמים נוספים כגון שיעור המבקרים במסגרות חינוכיות בגיל הרך. כן קובעים החוקרים כי למידה בצוותא של תלמידים מרקע שונה והימנעות ממיונים והסללה מקטינה את פערי ההישגים ואת שיעור בעלי הציונים הנמוכים במבחנים.

הדברים משקפים במדויק את חוליי מערכת החינוך הישראלית ובעיקר את מאפייני השוק שלה. מזה זמן שהחינוך בישראל מבוסס על בידול מעמדי. הורים מבוססים השולחים את ילדיהם לבתי ספר המנפים תלמידים חלשים וגובים שכר לימוד שרק קבוצה קטנה יכולה לעמוד בו. מנגד, משפחות מעוטות אמצעים לא מסוגלות לשלם על טיול בית ספר או על שיעור פרטי לתלמיד מתקשה. כל זאת  בחסות עקרון התחרות בין בתי ספר כדרך להשבחת המערכת ופתיחת אזורי הרישום , מהלכים שמשרתים את הקבוצות החזקות בחברה ומחלישים את בתי הספר באזורים פחות מבוססים.

פערי התקציב לתלמיד בין בתי ספר ברשויות חזקות הגובים שכר לימוד לבין בתי ספר הנשענים על תקציב ממלכתי בלבד יכולים להגיע למעל 20 אלף ₪ לתלמיד לשנה.

בגיבוי מנהלים, מורים והורים, פיתחה מערכת החינוך הישראלית אין ספור צורות של מיונים והסללה והאמונה הרווחת היא כי ניתן ללמד כראוי רק תוך חלוקת התלמידים לקבוצות יכולת. הקבצות במקצועות היסוד מתקיימות באופן לא רשמי כבר בבתי ספר יסודיים ובאופן רשמי בכל חטיבות הביניים כאשר התלמידים בהקבצות הנמוכות אינם זוכים ליותר משאבים ואין כל כוונה לקדם אותם לרמה נורמטיבית.  בתיכון ישראלי מצוי ניתן למצוא כיתות לתלמידים בעלי הישגים נמוכים (מב"ר וכיוצא בזה) לצד כיתות לתלמידים מצטיינים (נחשון, מופת וכיוצא בזה). גם מגמות הלימוד הפכו מזמן לאמצעי סינון וחלקים גדולים של החינוך המקצועי מיועדים לאותם תלמידים שלתפיסת מוריהם לא מסוגלים ללמוד.

המלצות הארגון לצמצום שיעור התלמידים התת-משיגים פשוטות. מדובר בהשקעה גדולה יותר הממוקדת בתלמידים חלשים, משפחותיהם ובתי הספר בהם הם לומדים, בהעלאת רמת הציפיות מכלל התלמידים ובהפחתת אי השוויון בנגישות לחינוך איכותי בגיל הרך.

גם לפני פרסום הדוח לא חסר הידע כיצד ניתן לצמצם את הפערים בין תלמידים בישראל. מה שחסר כבר שנים רבות הוא נכונות של משרד החינוך והחברה הישראלית לנקוט צעדים מסוג זה. במקום זאת מתחזקים כללי השוק והחינוך הולך ומאבד את אופיו כזכות אזרח וכהשקעה של המדינה בתושביה והופך יותר ויותר למצרך שאותו יכול לרכוש המרבה במחיר.

הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש.