אמר חזקל: מן המעברות אל רמת בגדאד, היא רמת גן

רבי שמעון, חכם עבדאללה וחזקל מדברים על כפירה ואמונה, על אהבה ועל שדים
אלמוג בהראלמוג בהר

משורר, סופר ומבקר ספרות, חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תש"ע

אמר רִבִּי שמעון

יג.

אמר רִבִּי שמעון: בריאה ראשונה היתה זכר ונקבה באחד, שנאמר "זכר ונקבה ברא אֹתם". וכך הכניסם לגןעדנו כמי שמכניס חתן וכלה לחופה והם כבר מחוברים, קדם ואחור זכר ונקבה. כדי שיוכל לחברם נִתחם והפרידם והפיל עליהם תרדמה והקים מהם שניים, חוה ואדם, וסגר הבשר תחת מקום שהיו מחוברים. כיוון שלא ראו אותו מקום נסתר שבו היו בעבר מחוברים היו הם מבקשים לשוב זה על זה שנאמר "והיו לבשר אחד". על כך נאמר "כיעזה כמוות אהבה", שכשהם מופרדים הם נחשבים כמתים, וכאשר הם מחוברים בבשר רק אז יקראו חיים.

יד.

אמר רִבִּי שמעון: סוד האמונה שהיא מתחילה מן הכפירה, ומבלעדי הכפירה אין לה כלום. שעל כן נאמר: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" (איוב כ"ח, י"ב), והחוכמה היא התורה המתחילה מן האַיִן, ורק שם יכול אדם למצוא אותה. וכן נאמר: "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים" (תהלים י"ד, א'), שהאמונה מתחילה בדיוק מן הנקודה הריקה, שאין אלהים, ואז מתחיל אדם לבנות עליה מגדל, עד שהוא מגיע עם ראשו לשמיים. ממש כפי שהאיש השלם במידות מתחיל מן הנבל, ומבלעדיו אין לו כלום, "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂהטּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז', כ'), שאם לא יחטא ויהפוך לבו לא יוכל כלל להיות צדיק. ורק כאשר אתה כופר ואחר כופר בכפירתך אתה נקרא מאמין, ואם לא כפרת כלל אין אתה יכול להיקרא מאמין כלל. ודמעות המאמינים שכלל אינם יכולים להיקרא מאמינים, ודמעות הכופרים שלא כפרו בכפירתם, דמעותיהם ספורות לפני בורא עולם.

אמר חכם עבדאללה

יג.

אמר חכם עבדאללה: מספרים באותו תלמיד שהחביא עצמו בבית הכסא של רבו, וחיכה עד שיבוא לשמש עצמו בבית הכסא. בשעה שהיה עסוק באותו מעשה חש המורה בקול נשימת תלמידו, שהיה עולה ממנו מין חרחור דק, ושלח ידו לאחוז בשערו והעלה אותו ושאלו מה מעשיו שם. השיב התלמיד: תורה היא וללמוד אני צריך, שמעולם לא פסקת לפני באיזו יד אוחזים בתחילה כשבאים להתנקות, ומה מותר בקריאה בבית הכסא, ומה אסור לזמר על לשון, ובאתי ללמוד ממנהגך. שתק הרב והניח לתלמידו להיוותר שם עד שיצא. וכשיצא התלמיד וסיפר כל מה שלמד באותו היום לחברו שהיה לומד עמו אמר לו זה: עד כאן העזת פנים ברבך? אחר ימים אחדים החביא עצמו אותו התלמיד בחדר המיטה של רבו, וחיכה עד שיבוא הרב לשמש אשתו. בשעה שהיה עסוק באותו מעשה חש המורה שוב בקול נשימת תלמידו, שעדיין היה עולה ממנו אותו חרחור דק, ושלח ידו תחת למיטה לאחוז בשערו ולהעלותו ולשאול אותו מה מעשיו שם. השיב התלמיד: תורה היא וללמוד אני צריך, שמעולם לא פסקת כיצד באים לפני האישה, והאם מותר לראותה כולה בעירומה בשעה שמשמשים אותה, והאם מותר לך להתגלות בעירומך, ומה נאה לומר לה, וכמה זמן עליך להשתהות עמה, והאם יש ברכות לברך קדם ואחור, ובאתי ללמוד ממנהגך. שתק הרב והניח לתלמידו להיוותר שם עד שיצא. וכשיצא התלמיד וסיפר כל מה שלמד באותו היום לחברו שהיה לומד עמו אמר לו זה: עד כאן העזת פנים ברבך? מה אנחנו למדים מכך? שאף על פי שממבט ראשון דומה שלא היתה דרך ארץ באותו תלמיד, הרי שתורתנו תורת חיים היא, והיא שואלת ועונה בכל דרך מדרכי החיים, ולא רק בזמן קריאת שמע של שחרית ובברכות שראוי לברך על פירות האילן ועל פירות האדמה, אלא גם בית הכסא בתחומה של תורתנו, וגם חדר המיטה. ועוד נמצאנו למדים, שנאה לחכם שתלמידיו יהיו בני ביתו, ולא רק בבית המדרש הוא דן עמם סביב לספר, אלא גם הולך אתם בדרך, ויודע כיצד הם קמים וכיצד הם עולים על המיטה, ואף הם מכירים אותו בכל דרכיו וזמניו.

יד.

אמר חכם עבדאללה: מצאנו כבר חזנים שאין בהם יראת השם, ומנגנים גדולים המצטרפים לפייטנים שלבם רחוק מעבודתו יתברך, ואין בהם כלל אמונה רחמנא לצלן. הכיצד יוכלו אלו לעורר את הקהל הקדוש? והאם תפילתם לא תימצא מעכבת את שמבקש הקהל לפני בוראו? ואיך יחדרו מילותיהם אל הלב, כאשר יצאו ממש מן השפתיים והלשון ולא פנימה להן? אלא שלעיתים קורה בהם היפוך, שכופה עליהם הקהל לבו ואמונתו, ודברים שיצאו מלב הקהל בקדושה מזככים תפילות אותם שליחי ציבור, עד שנדמה שנכנסו בהם יראה וטהרה, והם עולים מעלה יפים. ובאמת כששואל אתה אותם חזנים על תפילתם, יעידו הם שלא היו הם מתפללים בשם הקהל, אלא התפלל בהם הקהל, ועל כן במובן נסתר דווקא שליחי ציבור אלו עדיפים על שליחי הציבור שכל כולם יראת השם ועבדתו יתברך באמונה ובטהרה ובלב שלם, שאז חש הקהל שאלו צדיקים המחמירים על עצמם בתפילתם, ותפילתו אינו יכולה להגיע עד מעלת תפילתם, ואזי הוא מוצא עצמו נבוך ומשתתק לפני האלהים מבלי שישפוך לבו, ונותר להאזין בלבד לתפילת אותם שליחי ציבור, ואילו עם החזנים שאינם יראים קול הציבור עולה כמתגבר.

בגדד (מתוך http://www.mideastimage.com)
בגדד (מתוך http://www.mideastimage.com)

אמר חזקל

יג.

אני איני יודעת אם אמנם נותר הוא שם בבגדאד תקופת המלחמות, שהתרוקנה כמעט מיהודיה, רודף רוחות רפאים מבני ישראל, וגם איני יודעת האם בימים האלו עוד רודף השד טנטל אחר אנשים ברמת גן. אומרים האנשים, מאז התרבה חשמל בעולם ממעט טנטל להופיע, אבל יודעת אני כי אם ממעט הוא בהופעותיו הרי זה בגלל מה שעולל לאבי וחרץ בגורלו, השבית לבו. ואולי בחלומות לילה עדיין מופיע הוא לפני בני חכם עובדיה בירושלים בדמות אישה יפה

אמר חזקל: שמעתי מגורג'יה, אמו של חכם עבדאללה, על אביה, שגם לו קראו חכם עבדאללה: אבי חכם עבדאללה היה, וקראו אותו כך שהיה עובד את ה' אלוהי ישראל, ואני קראתי כך את בני, כאן בירושלים עיר קודש. אבי ישב בבית הכנסת הגדול הוא צְלַאת אֶלְכְּבִּירִי, בבגדאד, ואמי, אישה נמוכה לבנת שיער וכחולת עיניים, קראה אותי גורג'יה, ביקשה שבתה תהא יפה כבנות גרוזיה, ובשרה יהא רב ועורה צח ועיניה ושערה פחם וגבותיה קרובות וחזקות. בבקרים המוקדמים של החורף היה הג'ין טנטל רודף אחר אבי חכם עבדאללה, רודף נפשו לרופף חבלי עצביו ולהביא על שפיותו כליה. שנים רבות אחר כך, כשירד החכם מבבל לארץ ישראל לקראת פסח ה'תרצ"ט, להתיישב לפני כותל הדמעות ולבכות, ולקח אותי עמו, לא ירד אחריו השד הרע והוא נפטר מתעלוליו למשך י"א שנים, שעה שזה הוסיף לרדוף את צאן קהילתו. אבל כשאלו מרביתם ירדו גם הם מבבל, על כנפי מטוסים, נספח אליהם טנטל באחת הטיסות והתעופות והיה מתקיף בני קהילתו בין בדוני המעברות, ולעתים היה טועה בבני קהילתו ומתבלבל בדיבורם שהחל משתנה ובמראיתם שהחלה משתנה, והחל תוקף מעט זרים מבני הארצות האחרות. הוסיף לגלגֵל בהם מעשי כשפיו והיתוליו ואף עבר עמם עם בניו מן המעברות אל רמת בגדאד, היא רמת גן. עברו שנים מספר, מניין ומחצה למען הדיוק, ומצא השד שוב את חכם עבדאללה, שכבר היה בן חמש ותשעים שנה, אחרי שלא נפגשו השניים יותר משני עשורים, ואף על פי שֶשָׁם, בָּעולם האחר, אמרו כולם כי תעלוליו לא עלו מעולם לבני האדם ביותר מעוגמת הנפש וביטול הזמן, כאן הוא התגלגל אל תוך גוף בנהּ והביא לקיפוח חייו של החכם, עד שהתעוררו רבים לחשוב אולי נותר השד טנטל האמיתי שד היהודים שם בבגדאד, ולכאן נתגלגל שד אחר, של מוסלמים או של נוצרים, שהתחזה לו. אבל אני איני יודעת אם אמנם נותר הוא שם בבגדאד תקופת המלחמות, שהתרוקנה כמעט מיהודיה, רודף רוחות רפאים מבני ישראל, וגם איני יודעת האם בימים האלו עוד רודף השד טנטל אחר אנשים ברמת גן. אומרים האנשים, מאז התרבה חשמל בעולם ממעט טנטל להופיע, אבל יודעת אני כי אם ממעט הוא בהופעותיו הרי זה בגלל מה שעולל לאבי וחרץ בגורלו, השבית לבו. ואולי בחלומות לילה עדיין מופיע הוא לפני בני חכם עובדיה בירושלים בדמות אישה יפה. אבל לא על גלגולים מאוחרים אלו ביקשתי לספר, אלא על ימים שלפני התהפוכות, אז בַּבקרים של החורף אצלנו בעירנו בגדאד כשהיה החכם יוצא את ביתו קודם שעלה עמוד השחר, שעות קודם שיכול אדם להבחין אם מקצה הרחוב נוטה אליו אויבו או אוהבו, ואם מוליך הוא לפניו חמור או עָרוֹד. אז היה השד עוקב אחר דרכי אבי ומהתל בו. פעם אחת מילא את הרחוב עִזוֹת שחורות לפניו ואחוריו עד שלא יכול היה עבדאללה להמשיך בדרכו ועמד שעתיים, ופעם אחרת העביר ברחוב סוהרים ואסיריהם בשלשלותיהם, ולא הצליח לעבור ביניהם שלוש שעות. ואמנם היו אומרים אנשים שרק אחרי השיכורים והבוגדים בנשותיהם והבוגדות בבעליהן מהתל טנטל, אבל ידוע היה בין בני בית המדרש כי גם אחר תלמידי החכמים הכשרים שבכשרים מהתל הג'ין, לנסותם, ואף נטפל הוא אל גדולי הקהילה ומכובדי פרנסיה ולמדניה. ויום אחד טרם השחר, בשלוש לפנות בוקר, שמע עבדאללה קול חברו מן החלון קורא לו לצאת. השד טנטל השמיע באוזניו הקול מתחת לחלון והוסיף, השעה מתאחרת. התלבש חכם עבדאללה בחיפזון ובינתיים הדליק טנטל את מנורות הרחוב, שידמה בעיני החכם כאילו קרב הבוקר ובא. יצא עבדאללה את ביתו והתפלא שלא לראות את חברו, אבל אמר בלבו, ודאי הוא ממהר לעבודתו בבית המטבחיים, ואף הוא מיהר, שכן קבע לפגוש זוג מאורס בבית המדרש וללמדם לקראת חתונתם. ראה ילד בן שלוש בפינת הרחוב בוכה, פנה אליו ושאלו איה אמו וביתו, נשא אותו על כתפיו והילד מכַוונו, כאן ימין וכאן שמאל. הרגיש כי כתפיו נעשות כבדות עליו יותר ויותר, הביט מעלה וראה כי הילד התארך ונעשה גבר גבה קומה, משך את מבטו מטה וראה כי כפות רגליו הפכו רגלי תרנגול. הבין החכם כי טנטל מהתל בו והשליכו בזעם מעליו, ובמקום להפוך לעז ולהיעלם החליט השד להפוך עצמו חומת אבנים וכך למנוע מן החכם לעבור. סָתַם השד את הרחוב בו עמד החכם, ועשה את כל רחובות בגדאד מבוך לפניו, והיה עושה החכם שעות ארוכות עשרות מעקפים בסמטאות עירו רק כדי להיתקל שוב ושוב בשד ההופך עצמו בהתקרבו אליו לקיר גבוה ככותל המערבי שבירושלים, והוא עוצר לידו פעם אחר פעם ובוכה דמעות ומבקש בקשות ומפנה תחינות אל השמים. הסתכסך עולמו של החכם עד שדימה כי כבר נוֹטה היום ועומדת חמה לשקוע במערב, ונשבע לעשות את היום ההוא יום תענית שנה בשנה לזכר עלבונו, והבטיח להגיע לירושלים לכותל המערבי טרם מותו להזיל בו דמעות רבות. כשהגיע החכם לבסוף אל בית המדרש התקוממו עליו תלמידיו ותמהו להפסד תפילותיו ותלמודיו מחצית היום, וסיפרו כי בני הזוג המאורסים ביטלו הזמנתם לחכם שיהיה מְקדשם, ואף הודיעו על ביטול אירוסיהם. שלושה ימים ישב החכם לפניהם בבית הורי החתן וצם בעבור חטאו של טנטל, עד שעלה בידו להחזירם מביטול האירוסין ולהשיבם זה אל זה אהוב ואהובה, עַרִיס וַעַרוּס.

יד.

אמר חזקל: עדיין לא כל הנשמה מהללת יָה, עדיין יש בה חלק אחד סרבנִי, עומד בְּמריו ומצמיח בלבו תהִיָה, לומד לומר בקולו בודד אנִי, ואין לי לשאת על שפתַי שם הוויָה, עד שהיא אינה נושאת עוונִי.

 על המדור השבועי "אמר רבי שמעון", מאת אלמוג בהר:
האסופה מורכבת משלושה חלקים: "אמר רִבִּי שמעון" מחבר יחדיו דברי רבנים מכל הדורות שנקראו שמעון, אך כמעט מחציתו מוקדשת למפורסם בשמעונים – רבי שמעון בר יוחאי. ל"אמר חכם עבדאללה" ארבעה "אבות חכמה" המהווים גם הם כמחציתו – חכם עבדאללה סומך, בן המאה ה-19 בבגדאד; "הבן איש חי", רבנו יוסף חיים, גם הוא בן המאה ה-19 בבגדאד; הרב יוסף משאש, שעבר בין מרוקו וישראל במאה ה-20; והרב עובדיה יוסף. אליהם מצטרפים ובהם מתערבבים רבנים אחרים, רובם מן הדורות האחרונים במזרח התיכון וצפון אפריקה, אך חלקם מוקדמים יותר או ממקומות אחרים, וכן עוד מקורות שבעל-פה מִדרשות בבתי כנסת עיראקיים, תורכיים, ספרדיים וסוריים בירושלים בתריסר השנים האחרונות. לעתים "אמר רִבִּי שמעון" ו"אמר חכם עבדאללה" מאחדים שניים או שלושה מקורות שונים לגירסה אחת חדשה. בניגוד לשני החלקים הראשונים, החלק השלישי – "אמר חזקל" – הוא בדוי. כל העניינים אשר בשני החלקים הראשונים הזכרתי, כולם משל אחרים, אלא אם התגלגל אליהם רעיון אחד או שניים משפטים משלי, חדשים מקרוב באו, ולא שמתי לבי כי ממני יצאו. ובכל החלק השלישי דבר מדברי הספרים המצויים לא לקחתי, אלא אם שכחתי, או נפלה בתוכם מילה או שתים מן המקורות ואנוכי לא ידעתי, רק כל עניני החלק הזה מלבבי נבראו, חפרתי בורות והם נמלאו. לבד אם נשרו כמה פתקים של חזקל בין עמודי שמעון ועבדאללה ולא השגחתי, או נשרו פתקים מעבדאללה ושמעון אצל חזקל ולא חשתי.
קיבץ, בחר, תרגם מארמית ומערבית לעברית וסידר: חכם עבדאללה בן גוּרְגִ'יָה, רבו של חֶזְקֵל.
הוציא הקובץ ממסתור לאור, וצירף הקטעים בחלק "אמר חכם עבדאללה": חֶזְקֵל בן אַמַל, תלמידו של עבדאללה.
הביא לדפוס, וצירף הקטעים בחלק "אמר חזקל": אלמוג בן סמירה, כותב קורותיו של חֶזְקֵל
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יובל ב

    "אותו תלמיד" שהתחבא מתחת למיטת רב הוא רב כהנא השני (מסכת ברכות). לא ברור לי למה אלמוג בהר לא טרח לציין את זה ולא ברור לי מי מתלהב מהתוכן הממוחזר שמובא כאן לעייפה ולמה.
    שד שהופך את עצמו לעז ולחומת אבנים – מה זה השטויות האלה בדיוק? זה אמור להיות ספרות? יש כאן איזו אמירה?
    פולקלוריזם בגרוש שמרמז שאולי לעראקים גם יש את הרייצ'ל דולזל שלהם.