• Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות
  • why does he do that
    זכותו המולדת
    'סינדרום האישה המוכה' גורם לנשים להיקבר תחת אלימות

מי מסוכן כאן? דירוג אשראי, דירוג נהגים וניצול בחסות המדינה

דירוג רמת הסיכון של נהגים על ידי חברות הביטוח והצעת החוק החדשה לדירוג נתוני אשראי הן דוגמאות מסוכנות של טכנולוגית מידע פוגענית המעניקה את הכוח ואת פירות הטכנולוגיה לבעלי ההון, לחברות הגדולות ולבנקים
ֿדוד לוי-פאור

הסביבה הטכנולוגית של עיבוד מידע משתנה. מחיר האיסוף, הניתוח והשימוש במידע לקבלת החלטות יורד ואתו גם היכולת ליצר מגנוני אח-גדול, הדרה, מיון וסיווג המשחזרים את מבנה העוצמה החברתי והכלכלי הקיים וחוסמים שינוי. זוהי אינה גזירת גורל. היכולת להשתמש בטכנולוגיה לאיסוף, ניתוח ושימוש במידה – מתרחבת. זוהי הזדמנות יפה למיקסום התועלת החברתית לטובת הכלל ולטובת חברה צודקת ושוויונית יותר. פירות השינויים הטכנולוגיים הללו יכולים להגיע לצרכן, לציבור ולקופת המדינה, או שהם יכולים לזרום בלעדית להמשך שמירת הדומיננטיים של השחקנים הגדולים בשוק, או אפילו להעצמתם. התהליך הפוליטי בו נאסף, מעובד וממוסחר המידע הפרטי והופך לכלי מדיניות נעשה בדרך כלל הרחק מהעין הציבורית, בחדרי ועדות עלומות עם מנגנון שליטה ודיון בעייתיים. במילים אחרות, מידע הוא כוח, והכוח מנוצל, מכוון ומיושם באופן העולה בקנה אחד עם ראיית העולם והאינטרסים של מי שמכוונים ומעצבים את התהליך הרגולטורי. כיוון שמידע הוא כוח וכיוון שהזדמנויות טכנולוגיות אינן מתקיימות בעלמא אלא בעולם פוליטי ואינטרסנטי, נדרשת במקרים רבים (אולי רובם) התערבות רגולטורית על מנת להבטיח את מיקסום האינטרס הציבורי. אבל לפני שדיברנו על מיקסום האינטרס הציבורי, ראוי לדבר גם על הגנת האינטרס הציבורי בעניין השימוש במידע.

שתי דוגמאות רלוונטיות ליכולת לנצל התפתחויות טכנולוגיות ומידע דרך מנגנוני דירוג וניתוח סיכונים יכולות להמחיש את הבעיה. הדוגמא הראשונה מתייחסת למקרה של חברת הביטוח AIG, שמבטיחה לנהגים זהירים הנחה של עד 40% בביטוח המקיף. כדי לבדוק הזכאות להנחה, החברה מתקינה ברכב הנהג המבוטח מערכת לניטור נהיגה מסוכנת. כל התקנה כזאת והסכמה לניטור מזכה את הנהג בהנחה של 10% על פוליסת הביטוח המקיף, אבל ההנחה הזאת מתקזזת עם עלות ההתקנה ודמי מנוי שנתיים. במילים אחרות, הנהג משלם על מכשיר שמודד את הסיכונים שלו ומעביר את המידע למחשבי החברה. הסיפור לא נגמר כאן: הציפייה היא שמכשירי האיתור הללו יביאו לנהיגה בטוחה יותר ולהורדת העלות לנהגים שאינם מסוכנים. בפועל, לא ברור כלל שהמידע הנאסף על הנהג על ידי חברת הביטוח משמש לא לתגמול נהגים לא מסוכנים אלא למיקסום רווחי חברת הביטוח.

הצעת חוק נתוני אשראי בגרסתה הנוכחית יוצרת מאגר חדש, בקונספט של המאגר הביומטרי, אבל בתוספת מסוכנת אחת – דירוג סיכונים. הפרטת דירוג הסיכונים והפיכת הציבור הישראלי ל״מסוכן״ (למרות שאנו יודעים שהוא משלם חובותיו) יוצרת מצב של ניצול הדרה ומנציחה אי שוויון. היא מאפשרת לנצל את הצרכן הישראלי ומעניקה את הפירות של השינוי הטכנולוגי למלווים ולשוק הפיננסי. שוב המידע בשירות בעלי הכוח

תחקיר של אורן דורי ב״דה מארקר״ חושף כי הקשר בין נהיגה מסוכנת לבין מחיר הפוליסה מעורפל. נהגים שלא היו מעורבים בתאונה או בתביעה אינם מקבלים בהכרח הנחה במחיר הפוליסה אלא מקבלים ציון זהירות נמוך ומחיר פוליסה גבוה. חישוב ציון הזהירות הסופי נעשה באמצעות אלגוריתם אינו ברור ונהגים זהירים זוכים בציון נמוך ולכן במחיר פוליסה גבוה. האלגוריתם, כלומר הנוסחה לחישוב וקביעת דרגות סיכון, אינו שקוף וייתכן שהנוסחה משמשת להגדלת רווחי חברת הביטוח. בנוסף, הוגנבו לאלגוריתם גם קריטריונים שמענישים על שימוש ברכב, כלומר – נעשה כאן לא רק דירוג סיכון אלא גם דירוג שימוש. אלו המשתמשים ברכב למרחקים אחרים נענשים והכל תחת הכסות של אלגוריתם סיכון. בסופו של התחקיר השאלה עומדת בעינה: מי מרוויח מהתקנת מכשירי ניטור הנהיגה? האם יכול להיות שהטכנולוגיה של מכשירי ניטור וניתוח סיכונים תביא להעלאת מחירים? הכל פתוח. אנחנו פשוט לא יודעים ולמיטב הבנתי אנחנו צריכים לקבל תשובה מהפוליטיקאים והרגולוקרטים שלנו. זה לא נעשה כיוון שבישראל, בנושאים של הגנת הצרכן, הרגולציה חלשה בדרך כלל ובלתי אפקטיבית.

הדוגמא של דירוג נהגים והניצול הנוכחי והפוטנציאלי שלה מקבילה לסיפורה האבסורדי של הצעת חוק נתוני אשראי, המונחת כרגע על שולחן ועדת הכלכלה של הכנסת. ההצעה מבטיחה לדרג אזרחים על פי סיכון האשראי שלהם ולתגמל, בדיוק כפי שמבטיחה חברת הביטוח, את מי שאינו מסוכן. הצעת החוק מאפשרת איסוף נתונים פיננסיים על אזרחים והעברתם לידי בנק ישראל, שמצדו מעביר את הנתונים לחברות עסקיות האמורות למכור את הדירוג והנתונים לבנקים ומלווים אחרים. כמו במקרה של דירוג "סיכון נהגים", הקריטריונים לדירוג אינם מפוקחים, אינם שקופים לצרכן או לרגולטור ולכן המדרג והלקוח שלו (כלומר הבנקים) יכולים להשתמש בנתונים ובדירוג לקידום האינטרסים שלהם על גבו של האזרח. במילים אחרות, הצעת חוק נתוני אשראי בגרסתה הנוכחית יוצרת מאגר חדש, בקונספט של המאגר הביומטרי, אבל בתוספת מסוכנת אחת – דירוג סיכונים. חברות עסקיות יתנו ללווים ציון, חברות אחרות יקנו את הציון בהתאם לקריטריונים המתאימים להם. הפרטת דירוג הסיכונים והפיכת הציבור הישראלי ל״מסוכן״ (למרות שאנו יודעים שהציבור הישראלי משלם חובותיו) יוצרת מצב של ניצול הדרה ומנציחה אי שוויון. היא מאפשרת למדרג וללקוחותיו הישירים לנצל את הצרכן הישראלי. במילים אחרות, היא מעניקה את הפירות של השינוי הטכנולוגי למלווים ולשוק הפיננסי. שוב מידע בשירות בעלי הכוח ובמקרה הזה, באופן מדהים ביוזמת המדינה, לטובת שוק האשראי ובאיצטלה הבלתי מבוססת של ירידה צפויה כביכול במחיר האשראי.

Screen Shot 2016-02-23 at 11.06.42
השוואה של משטרי דירוג וסכנות הדירוג

הפוליטיקה של טכנולוגית המידע יכולה להיות פוגענית. מי שמבקש לדרג נהגים מסוכנים ולווים מסוכנים עשוי להיות מסוכן לציבור הרבה יותר מהנהגים ומהלווים המסוכנים לכאורה. רגולציה של האיסוף, העיבוד והמסחור של מידע היא חזית חדשה לרגולציה הישראלית – חזית הדירוג. בחזית זו רגולציה שקופה, אחראית וצרכנית של השימוש בנתונים פרטיים לטובת ניתוח סיכונים (בריאות, הלוואות, נהיגה וכיוצא בזה) חיונית למיקסום האינטרס הציבורי. עד שיובטח האינטרס הציבורי מפני שימוש באלגוריתם עלומים, המלצתי היא לסרב להצטרף לעולם האח הגדול בו משתמשים בנתוננו בלי להוכיח תועלת לטובתנו. זכות הציבור להגנה תמומש באמצעות סירוב להצטרף למאגר נתוני האשראי, למאגר נתונים ביומטריים ולפוליסות ביטוח שמודל הדירוג שלהן אינו שקוף. כרגע הגורם המסוכן האמיתי הוא המדרג ואוסף המידע – לא הלווה, לא הנהג, לא האזרח.

פרופ' דוד לוי-פאור הוא ראש ביה"ס ע"ש פדרמן למדיניות ציבורית וממשל באוניברסיטה העברית וחוקר במרכז חזן לצדק חברתי ודמוקרטיה במכון ון ליר

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נתנייתי

    אין ארוחות חינם.
    חברות ביטוח וגופי אשראי הם גופים עסקיים למטרת רווח.
    כיום הם מפצים על חוסר הידע שלהם על המבוטחים והלווים בהעלאת הפרמיה, לפי חישובים אקטואריים.
    מתן הידע מקטין את הסיכון שלהם ומאפשר הורדת הפרמיות.
    כמובן, מאפשר ולא מחייב.
    כדי שהורדת הפרמיות תצא מהכוח אל הפועל, הלקוח צריך להצביע ברגליים.
    זה הפתרון ולא עוד רגולציה.

    אתה נוהג בטוח ולא קיבלת הנחה? קח את נתוני הבטיחות שלך ועבור חברה! סמוך על המתחרה שידע לפענח את נתוני הסיכון.
    כמובן שתישמר אופציה לא לספק נתוני סיכון- החברות כמובן יגבו פרמיה גבוהה (יניחו שהלקוח מסתיר משהו), וזה בסדר גמור.

    אגב, אני מקבל העלאת פרמיה לרכב שנוסע הרבה. גם אם הנהג זהיר (כפי שמראים נתוני הבטיחות שלו), זה מגדיל את הסיכוי לתאונה באשמת צד ב'.

    בוא נשאל הפוך: מי מרוויח מהמצב הקיים? הרי הלקוח יודע אם הוא נהג זהיר ולווה בטוח; החברה העסקית היא שנאלצת לפעול על סמך מידע חסר- והיא מפצה על כך בפרמיות גבוהות יותר מכולם. במצב הקיים כולנו מסבסדים נהגים מועדים לתאונות ופושטי רגל פוטנציאליים.
    בנימה הומוריסטית, אם הכותב מאמין בהלואות ללא בדיקת סיכון- אשמח להלואה מקרן של אחד הגופים בהם הוא מעורב. אני מבטיח להחזיר, עם ריבית של 3% לשנה. באמת. (-: