אל מול ה״הסברה״: הגירה קווירית מישראל

מחקר חדש מתבונן אל עולמם של המהגרים הקוויריים מישראל, שמבקשים להתרחק מהתמיכה הבלתי מסויגת בצה״ל, מעידוד הילודה וכן, גם מ״הבועה הגאה״ של תל אביב
הילה עמיתהילה עמית

​דוקטורנטית בחוג למגדר בסוא"ס, אוניברסיטת לונדון. עבדה בעבר ברופאים לזכויות אדם, שם טיפלה במבקשי מקלט הנרדפים בשל נטייה מינית, ובהנגשה לזכויות של תושבי מזרח ירושלים

רוב הספרות האקדמית אשר עסקה בנושא ההגירה מישראל נכתבה תחת הנחות יסוד ציוניות, המציגות סיפור חד ממדי. סיפור זה גורס כי ישראלים מהגרים בעיקר מתוך רצון לשיפור במצבם הכלכלי; הם מרגישים קשר הדוק לישראל; היו מעוניינים שילדיהם ישרתו בצבא; הם עצובים שעזבו והיו חוזרים "אתמול" אילו זה היה משתלם. מושאי המחקר הם בדרך כלל ישראלים שהיגרו לארה"ב, רובם זוגות נשואים, כולם שירתו בצבא וכולם, אחד לאחת, הטרוסקסואלים. בנוסף, מחקרים אלו הזניחו כל עיסוק במהגרים אשר מביעים ביקורת על החברה או המצב הפוליטי בישראל, ומתארים ביקורת זו כסיבה המרכזית (או כחלק מהסיבות) להגירה. נרטיבים אלו, אם כבר עלו בחלק מהמחקרים, נדחקו לשולי הספר או לשורות האחרונות בתוך פרקים או מאמרים.

כשהתחלתי את המחקר שלי בנושא ביקשתי לבחון בדיוק את הפערים הללו בספרות, אשר אינה כוללת התייחסות לביקורת פוליטית-חברתית נגד המדינה, לאנטגוניזם כלפי הציונות ולזהותם המינית של המהגרים, והקשר בין מכלול הזדהויות אלו ובין הגירה מישראל. במאמר, שהתפרסם לאחרונה בכתב העת "תיאוריה וביקורת" מובאים בקצרה חלק מהממצאים של המחקר, אליו רואיינו 42 להט"בים שעזבו את הארץ לטובת לונדון, ניו יורק וברלין.

מעניינת הבחירה לראיין קווירים שאינם מרגישים קשר הדוק לישראל, א/נשים שעזבו ואינם דווקא מעוניינים לחזור, דווקא משום שמדובר בישראלים ששייכותם לקולקטיב הישראלי כבר נמצאית בסימן שאלה. ההומופוביה הפושה בחברה הישראלית אינה ניתנת, בעיני, להכחשה. מלבד מקרי האלימות הרבים שממשיכים להתרחש כל הזמן ובכל מקום, כולל בתל-אביב, "הבועה הגאה" של ישראל, גם חברי הקהילה הציוניים ביותר חייבים להודות שזכויותינו טרם הושוו לזכויותיהם של האזרחים ההטרוסקסואלים במדינה. כפי שגילינו לאחרונה, גם אם הכנסת מארגנת יום גאווה, יום לאחר מכן יופלו שוב הצעות חוק למען הקהילה, על ידי חברי כנסת מהימין ומהשמאל.

ואכן, מהגרים קוווירים ישראלים בחרו להדגיש בראיונות עימי כיצד בדיוק מערך החיים ההטרו-נורמטיבי בישראל סייע להחלטה להגר. הם מספרים שגם עליהם מופעל לחץ חברתי להתמסד (להתחתן, להביא ילד/ים, לרכוש דירה), ושהבחירה בחיים בברלין או בניו יורק, למשל, מאפשרת להם לבחור בסגנון חיים שבישראל, כמו שסיפר לי נתן (שם בדוי), מהווה ממש "אות קין":

"זה גם משהו שלא יכולתי להתמודד איתו בארץ, עם ההומואים שם. כולם מחפשים מערכת יחסים. מה אתם רצים לחפש מערכת יחסים? מה אתם, מפגרים? בגיל 20 אתם מחפשים מערכת יחסים? תחיו קצת, תגלו עולם, תזדיינו, תיהנו. מה אתם רצים ישר מהכלא של ההורים, לצבא, למערכת יחסים. זה הרי פרברסיאלי לחלוטין. עד היום ההורים מתקשרים אלי ואומרים "נו מה עם חבר?" אמרתי להם, "תקשיבו, יש לי חבר כל יום, כל יום יש לי חבר חדש". מה אתם רוצים ממני? מה חבר? מי צריך זוגיות. ואז הם שואלים אותי – "מה, אתה רוצה להיות לבד?" כן. וזו עוד סיבה לחיות בגרמניה, שלחיות לבד זה לא אות קין".

הלחצים החברתיים בישראל אינם מופנים רק למישור האישי. אזרחי ישראל היהודים מעודדים – שלא לומר נדחפים – להשתתף בהוויה הישראלית הקולקטיבית שכוללת כמובן את השירות הצבאי ושירות המילואים, כמו גם תמיכה בלתי נלאית בצה"ל במשימותיו בשטחים וברצועת עזה. השתתפות בשיח האלים והגזעני הכללי מתקבלת בחיוב, ושמאלנים שרק חושבים להביע דיעה אחרת עלולים לחטוף מכות בחסות "הצל", חבריו ומשטרת ישראל. מרואיינות רבות ציינו בפני שבחרו להקים משפחה דווקא מחוץ למדינת ישראל, כדי לאפשר לילדיהם להחליט, כאנשים בוגרים, אם הם מעוניינים לשרת בצבא או לא. מעבר לכך, מרואיינות ציינו בפני שמבחינתן, בחו"ל קיים סיכוי גדול יותר שיגדלו ילד פציפיסט. כך סיפרה רותי (שם בדוי), שהחליטה לא לרשום את שני ילדיה כאזרחי ישראל:

"הייתה לנו החלטה מודעת להתחיל משפחה במקום אחר. אני לא רוצה שהילדים שלי יהיו חלק מהתרבות הזאת. אני לא רוצה שהילדים שלי ילכו לצבא. אני לא רוצה שהם יהיו חלק מהאתוס הישראלי".

מדי יום שופכת מדינת ישראל את כספי המיסים שלכם על נסיונות מרובים להחזיר את הישראלים שהיגרו ארצה, כמו גם להביא יהודים אחרים לעשות עליה (ראו למשל את הסרטון המרשים המופיע מטה). מיותר לציין, שבעוד המדינה שופכת את כספיכם על יהודים אמריקאיים, סביר להניח שתושבי לוד או דימונה, הזקוקים יותר מיהודי מלוס אנג'לס למלגת לימודים ומחיה, לא מזיזים לשלטון את הזרת השמאלית.

מה שהיה מעניין לגלות במהלך המחקר זה את השיח שמנהלים מהגרים בינם לבין עצמם לגבי "מדינת האם" – חשיבה קווירית מאפשרת לבחון בצורה ביקורתית את האופנים בהם פועלת האידיאולוגיה הציונית, כמו גם את הדרישה החד משמעית שעומדת במרכז הפרויקט הציוני – להישאר בארץ (או להגיע אליה, עבור מי שעוד לא כאן). דוגמאות לחתירה תחת האידיאולוגיה הציונית ותכתיביה ניתן למצוא בטקסטים אשר מייצרים המהגרים עצמם. אחת המהגרות אף בחרה להביע את סלידתה מהשיגעון הציוני הזה, הזכור לנו לטובה, ובתגובה אליו יצרה סרטון פארודי ומשעשע.

במחקרי ביקשתי להמשיג הגירה מישראל כאקט אשר שובר את ציר הזמן הלאומי הישראלי. בעזרת שימוש בתיאוריה קווירית בהתייחסות למוטיבים כמו "זמן", "מרחב" ו"מקום", כפי שמשתמשת בהם האידיאולוגיה הציונית, ניתן להציג נקודת מבט חתרנית ומנוגדת לאידיאולוגיה הלאומית, אשר מתבטאת אם בתופעת ההגירה ואם בשיח שמייצרים המהגרים עצמם. מרבית המהגרים הקווירים הישראלים שרואיינו למחקר ממשיגים את הגירתם כניתוק מוחלט לא רק מהטריטוריה הישראלית ומהסדר הפוליטי והתרבותי הקיים, אלא גם מעתידה של המולדת. ביציאתם מהטריטוריה והזמן הישראלי, המהגרים משקיעים את עתידם במרחבים וזמנים אחרים ומשילים מעצמם את השקעת הקולקטיב והמדינה בהם. הדוגמאות הקיצוניות ביותר לכך הן אימהות ישראליות אשר מפרקות את הקשר בינן ובין צאציהן ובין המולדת, על ידי נקיטה באקט הסימבולי, אך הגם מאוד מטריאלי, של אי רישום ילדיהם כאזרחים ישראלים.

מרבית המהגרים הקווירים הישראלים שרואיינו למחקר ממשיגים את הגירתם כניתוק מוחלט לא רק מהטריטוריה הישראלית ומהסדר הפוליטי והתרבותי הקיים, אלא גם מעתידה של המולדת. ביציאתם מהטריטוריה והזמן הישראלי, המהגרים משקיעים את עתידם במרחבים וזמנים אחרים ומשילים מעצמם את השקעת הקולקטיב והמדינה

כמובן שבמחקרי ראיינתי מספר מצומצם של אנשים שאינם מעוניינים לשוב לישראל, אך אין ספק שמדובר בתופעה שאינה חדשה. יהודים-ישראלים, כפי שאני מראה במחקרי הרחב (שעדיין לא התפרסם), עזבו את פלשתינה עוד לפני קום המדינה, וביתר שאת לאחר קום  המדינה. נהוג לחשוב שמספרים גדולים של יהודים-ישראלים עזבו לאחר מלחמת יום כיפור ובתקופת האינתיפאדות, אבל יהודים עוזבים את ישראל כל הזמן, מהרבה סיבות מעבר לכך, היום ישנם סוגים של הגירה, שאינה ניתנת לכימות באופנים שבה מדינת ישראל מכמתת עזיבה של אזרחים. הרבה אנשים לומדים בחו"ל וחוזרים, הרבה אנשים עובדים "על הקו". המספרים שהמדינה רואה לנגד עיניה אינם בהכרח משקפים את המצב המספרי. אבל זו כמובן לא הבעיה האמיתית.

מדינת ישראל בוחרת להדגיש בפני אזרחיה את המצב הדמוגרפי כעניין קיומי. אבל בתכלס, יהודים בחו"ל תורמים כל כך הרבה כסף לקיומה של המדינה, כך שמופרך לחשוב שאנחנו רוצים את כולם כאן. וגם אם נביא את כולם – איפה בדיוק נשכן אותם, וכיצד בדיוק מוסדות המדינה יטפלו בכל כך הרבה עולים חדשים? במקום להשקיע מאמצים וכספים בשיפור המצב הקיים (למשל, במקרה של הקהילה הלהט"בית, שורה של חוקים שלאו דווקא יעלו כסף למדינה), בוחרת מדינת ישראל להשקיע כספים בהבאתם של עוד ועוד יהודים למדינה, או בהחזרתם של אזרחים-יהודים שבחרו לעזוב. במקום להשקיע בחינוך בעיירות הפיתוח, משקיעה המדינה בפרויקט "תגלית".

אם יהיה פה קצת יותר טוב אולי אנשים יבואו לכאן לבד, או יחזרו לכאן מרצונם. אפשר לסגור את תיאטרון הבובות שכולל את משרד הקליטה והעלייה ומדוריו השונים, ולהשקיע את התקציב הזה בעולים שנמצאים פה כבר שלושים שנה ועדיין לא זוכים לשוויון זכויות, כמו – וזו רק דוגמא אחת – תושביה האתיופים של המדינה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מזרחי שחום חלק

    הקטע על ההיא שרוצה שהילד יהיה פציפיסט מעניין. היא בעצם מודה שההוויה קובעת את התודעה, כלומר מה שהופך אותך לפציפיסט באירופה ולכסאחיסט בארץ זה המצב האובייקטיבי השונה של המקומות האלה ולא טקסטים. הרי אפשר להמנע מערוץ 20 ולקרוא את דר שפיגל גם כשאתה גר בפתח תקווה – ונהפוך הוא אפשר ללהג בפייסבוק בעברית גם כשאתה גר בנויקלן – אבל אי אפשר לגור בארץ ולהמנע, נגיד, מפיגועים. חתרנות אסנציאליסטית בלב הקונסטרוקטיביזם.

    1. ליכודניק

      יפה.

      בעולם האמיתי, ההגירה מישראל נמוכה מאוד כבר כמה שנים.
      http://www.cbs.gov.il/www/publications/alia/t3.pdf

      מה בדיוק האפשרות להשליך מ-42 להטב"ים על מדיניות ציבורית שנוגעת לעשרות אלפי יורדים ולמאות אלפי יורדים בפוטנציה?
      נניח, עולי אתיופיה מתגייסים למשטרה קצת מעל שיעורם באוכלוסיה- אולי הם לא מעוניינים בפציפיזם כמו המרואיינים, אלא דוקא במשטרה חזקה ויעילה?

  2. יוסףה מקיטון

    יש לתת את הדעת גם על יעדי ההגירה. למה ניו-יורק, ברלין ולונדון ולא איסטנבול? בשיא הכנות, אם היתה לי אפשרות להגר (כלכלית, רגשית, פוליטית) איסטנבול היתה היעד הראשון ברשימה. ביקוריי החוזרים שם נגעו במיתרים הקווירים ביותר בגופי. מוזר לי שהמהגרות הקווירים בוחרות דוקא את הערים שהם סמלי המערב הלבן. הבחירה ביעדים אלו היא שאלה מעניינת למחקר נוסף.