אכלו לנו! שתו לנו! האק!: היומן האינטימי-פומבי של המזרחיות החדשה

על מי אנחנו מתבוננים ברגע הזה של ה"ביחד" שמזמן המסך הקטן? מחשבות על טלוויזיה, צילום ומדיה חדשה – והאופן בו אלו מאפשרים נוכחות מזרחית קונקרטית וייחודית
סיון רג'ואן שטאנג

חוקרת מיניות מגדר וגזע בתרבות חזותית, מרצה בשנקר, ספיר וסמינר הקיבוצים

גיא בהר. יום שני. 25 ביולי 2011. רוב בני הדודים צופים בטלוויזיה. דריה הלכה לישון. מימין לשמאל: על כורסא 1 – דניאל ורויו בהר. על הספה – אלי ומיכאל אבוטבול. על כורסא 2 – אורי אבוטבול ויהלי רייכנטל. מקדימה על הפוף – מילי אבוטבול.

* * *

ככה פתחתי את הפאנל "מדיה חדשה, מזרחיות חדשה", בהשתתפות חן פטר (הטלויזיה החברתית), מאור זגורי ("זגורי אמפריה"), ואלעד בן אלול ("נביאים"), במסגרת כנס ״פיקציה״ 6 ללימודי טלוויזיה של אוניברסיטת תל אביב: "בדף הפייסבוק שלי הבטחתי שנדבר בפאנל הזה על מלא דברים שאכלו לנו ושתו לנו, אז תתכוננו ואני ראשונה".

ההיסטוריה של הצילום הישראלי, מראה החוקרת נועה חזן, מוצפת, רוויה, עולה על גדותיה בתהליכי הגזעה של הגוף המזרחי. עד היום, כפי שהראו ענת פירסט, אלי אברהם ונועה אלפנט לפלר, בטלוויזיה המסחרית, בפרסום ובכתבות מצולמות, מזרחים ומזרחיות מתמחים בלהכין בבוקר חומוס אסלי או אחלה או אותנטי, בלפחח פחחויות בצהריים, ובלפצח גרעינים בערב. אטיין בליבר היה קורא לזה "גזענות חדשה": במסגרת המדיה המסחרית בישראל מתנתקים תהליכי ההגזעה מן ההקשר הביולוגי ומתחדשים בתוך הקשר תרבותי. 'מזרחיות' מסומנת באמצעות תכונות גופניות נראות לעין ומסמנת תכונות אחרות, שהעין אינה רואה, תכונות העוטפות את תרבות יהדות המזרח במעטה של חוסר רלבנטיות להווה הממשי והופכים אותה לנחלת העבר. כפי שהראו שרה חינסקי ונועה חזן, גם המוזיאונים הממסדיים בישראל, על חלוקת האגפים הפנימיים שלהם, מהווים אתר המכשיר אותנו "לראות גזע" כאשר הם ממקמים 'מזרחיות' באגפים האתנוגרפיים, ובכך משרתים את מה שכינה הפילוסוף הפוליטי טום ניירן "פניה הכפולים, פני היאנוס של הלאומיות המודרנית; היא מביטה קדימה אל אופק חדש של קדמה ומודרניות אך בו זמנית זקוקה לעבר הקדום, הילידי, של חבריה, שאותו היא ממציאה לעיתים כדי לתת לעצמה תוקף". "במדינת ישראל", פוסקת חזן, "שהשוויון הגזעי חקוק במסמך המכונן המרכזי שלה, ואיסורי אפליה על רקע גזעי מצויים בחוקי היסוד שלה, הצילום הוא אחד האתרים שבמסגרתו נוצרים קודים חזותיים ניתנים לזיהוי, המכשירים אותנו לראות ולפענח גזע, ושבתוכו מתבצרת ומוסווית קטגוריה זו באין מפריע".

גיאבהר
צילום: גיא בהר, ״רוב הבני דודים צופים בטלוויזיה. דריה הלכה לישון״ (2011)

אולם הופעת התצלום של גיא בהר על תכניית כנס "פיקציה״ 6 קשורה בתנאי הנראות החדשים שנוצרו בעשורים האחרונים, עם הופעת טכנולוגיות ותבניות חדשות של מדיה חזותית. יוטיוב, פייסבוק, מצלמות סמארטפון, תכניות ריאליטי, סדרות אינטרנטיות, בלוגים, ערוצי תקשורת עצמאיים – מאפשרים לדור חדש של מזרחים, לעצב בעצמו ולעצמו מרחב הופעה. באמצע הפאנל שאלתי את איתי חרל"פ, אחד ממארגני הכנס שישב באולם, איך הגיע לתצלום הזה; תשובתו איששה את מה שדמיינתי: "פשוט כתבתי בגוגל 'צופים בטלוויזיה' ונתקלתי בתצלום הזה". ההיתקלות בתצלום כמו זה של גיא בהר התאפשרה לא משום שהוצגה בבית המקדש הלאומי "מוזיאון ישראל", אלא בשל זמינות הפלטפורמה של בלוג תצלומים אישי: יומן אישי, אינטימי אך פומבי בו הופכים מזרחים ממושאיה הנצחיים של המצלמה הציונית, לצלמים. מאפייני ההגזעה המסורתיים, כפי שסימנו לנו אותם אין ספור תצלומי לשכת העיתונות הממשלתית, למשל, אינם נראים עוד בתצלום זה. מזרחיות מגיחה רק מבעד לכיתוב המלווה את התצלום, מה-"אבוטבול", ומ-"בהר" – שמות המשפחה של ה"בני דודים" (צירוף המזכיר לנו שפעם משפחותינו חיו לצד אלה אותם אנו מכנים "בני דודים", כלומר, קרובים שאותם תמיד נשאיר רחוקים, ערבים) של "רוב בני הדודים", ש"צופים בטלוויזיה".

כנס פיקציה 6 .

הצלם צופה במצולמים צופים בטלוויזיה, ומזמין אותנו להצטרף אליו, להתבונן בהם ובעצמנו, להרהר איתו ברגע הזה של ה"ביחד" שמזמנת הטלוויזיה. הוא צופה בילדיו ובילדי חבריו, ותוהה אולי, עם איזה כלים יצאו יחד, עוד רגע, החוצה, מן המרחב המוגן והביתי אל המרחב המולבן, הישראלי? את מי הם רואים בטלוויזיה? ואיך זה נראה להם?

רולאן בארת כתב על הרגע שבו משהו בתצלום היומיומי עוצר אותנו, דוקר את העין שמתבוננת בו. העיניים שלי נדקרות כאן שוב ושוב: העיצוב המודרני, הכורסה האירופאית, הספה האיקאית, ספריית הסרטים. זה לא הבית של הזגורים בבאר שבע, זה לא סלון הוריו באופקים של האמן ז'וזף דדון, שהוצגה לאחרונה בתערוכת בית התפוצות (האוריינטליסטית, אבל על כך בפעם אחרת) "מזל וברכה". היכן נמצאים כיום דור שלישי ורביעי למזרחים בישראל? מה מעמדם? רובנו מודבקים בדבק מגע אל הפריפריות, כמו הילדים ב"השד העדתי" של אמנון לוי, שחולמים להיות כדורגלן או מכונאי; מעט מאתנו נמצאים במרכז, נתבעים למרק את גופנו, אם במקרה עוד נותרו עליו צלצולי זהבים ונצנצים מסנוורים, כמו שמספרות לנו ליהי יונה ושירה מלכה (בדף הפייסבוק "עמוד האש המזרחית: למי קראת פרחה") ונעמה קטיעי (בהופעתה ב"נביאים") על קורותיהן עם תכשיטים תימניים וצעיף מנומר באוניברסיטת תל אביב. רבים מאיתנו כבר לא "עוברים" כמזרחים, אבל חיים חיים שלמים בצילה של הגזענות שמופנית אל הורינו ושמשליכה גם עלינו, בהזדהותנו עימם. כמונו, למשל – אני, אחי ואחותי. התצלום של בהר מזכיר לי אותנו מרוחים מול הטלוויזיה בתוך הבית הצפון תל אביבי הענק שבנו הורי, מזרחית ואשכנזי, שכמו שהתעשרו ממפעל החולצות "דנדי" שהקימו בשנות ה-70, כך גם פשטו את הרגל בתחילת שנות ה-80 עם קריסת ענף הטקסטיל המקומי. יצא שגדלנו עם אמי, מפרנסת יחידה, בבית הלבן הזה, בין פרופסורים, טייסים, עיתונאים ואנשי מסחר, שרובם המכריע אשכנזים. הפכתי לגוף של פרדוקס: בצפון תל אביב הרגשתי שחורה ומושחרת וברמת גן העיראקית הרגשתי לבנה ומולבנת. וכך, כדרכם של פרדוקסים, זימנו לנו החיים אותות ומופתים רבים. שלא כמו הנערות שמעולם לא היו בבית אשכנזי, איתן דיבר אמנון לוי, לנו מאד האירו החיים, כמו למשל באותו ערב בו הוזמנו לארוחה בבית של משפחה אשכנזית. ישבנו כולנו בצד אחד של השולחן, ובעודי בוחנת את רטט ג'לי הגפילטע-פיש הרועד על צלחתי פרצה הסבתא המארחת בקריאה חגיגית ומבודחת: ״תראו!!! הם כולם אוכלים בכף!״.

התצלום מזכיר לי אותנו מרוחים מול הטלוויזיה בבית הצפון תל אביבי הענק שבנו הורי, מזרחית ואשכנזי, שכמו שהתעשרו ממפעל החולצות שהקימו, כך גם פשטו את הרגל עם קריסת ענף הטקסטיל המקומי. יצא שגדלנו עם אמי, מפרנסת יחידה, בבית הלבן הזה, בין פרופסורים, טייסים ועיתונאים שרובם המכריע אשכנזים. הפכתי לגוף של פרדוקס: בצפון תל אביב הרגשתי שחורה ומושחרת וברמת גן העיראקית הרגשתי לבנה ומולבנת. כדרכם של פרדוקסים, זימנו לנו החיים אותות ומופתים רבים

הוזמנתי להנחות את הפאנל של כנס ללימודי טלוויזיה, למרות שאיני חוקרת טלוויזיה באופן מיוחד. מחקר תרבות חזותית, בו אני עוסקת, מתמקד בצורה רחבה יותר בפוליטיקה של המרחב החזותי, ובין השאר מתמקד כיום בניתוח מודלים עכשוויים של העברת ידע ומידע במרחבים שאינם נשלטים ומתווכים על ידי השלטון, מוסדות המדינה והכוחות ההגמונים. בהתאמה כיוונתי אל בחינת היחס בין הופעת מדיה חדשה ומזרחיות חדשה. פחות שאלתי שאלות פנים דיסציפלינריות, ויותר ביקשתי לבסס את טענתי לפיה לצד התשוקה הלאומית, שעדיין משתוללת, להפעיל ולשמר תהליכי הגזעה מסורתיים של מזרחיות, אם באמצעות טלוויזיה מסחרית, צילום או מוסדות תצוגה לאומיים – פועלת כיום גם תשוקה נוספת, מזרחית, הטרגונית, שהופעתה, ממש לאחרונה, התאפשרה במידה רבה על ידי הופעתה של מדיה חדשה בעשורים האחרונים. אולם המחקר החזותי אינו נשאר בגבולות החזותי והטכנולוגיות החזותיות, הוא עסוק בבחינת תהליכים חברתיים ופוליטיים רחבים שבתוכם ומתוכם החזותי מקבל צורה. במובן זה, בעקבות הכנס והפאנל ניתן לנסח את היחס בין המזרחיות החדשה והמדיה החדשה כיחס של האצה: רעיונות פוליטיים זולגים, זורמים בין זירות פעולה ושדות שיח ומבססים מרחב הופעה חדש – מהשיח הציבורי לאקדמי ולהיפך, מהשיח האקדמי לתרבותי ולהיפך, משדה האמנות לשדה החברתי ולשדה התקשורת והפוליטיקה וכן הלאה.

במאמרה "המודוס המזרחי בצילום ישראלי״ (שיופיע בקרוב בספר "תרבות חזותית בישראל", הקיבוץ המאוחד-שנקר, בעריכתי ובעריכת נועה חזן), טוענת קציעה עלון כי את המעבר מצילום ממסדי לצילום עצמי של מזרחים/יות, כמו למשל אצל ליאור גריידי, דפנה שלום ו-ורד ניסים, ניתן להבין כ"ריקליימינג": ניכוס של מושג (מזרחיות) או מדיה (צילום) והחלפת המשמעות השלילית שדבקה בו במשמעות חדשה ומעצימה. הרצאתה של מירב אלוש לברון במסגרת הפאנל על סדרת הטלוויזיה "זגורי אימפריה" מאפשרת לחשוב גם על המודוס המזרחי בשדה הצילום הישראלי, בצורה שמותחת את הרדיקליות שלו. אלוש לברון מציגה את הזגורים כמי שמייצרים מחדש את המזרחיות ואינם עסוקים עוד בניכוס שלה בתגובה לדימוי שלילי שהוא חיצוני למציאות הממשית של חייהם. הזגורים גם לא עומדים בצפירה וגם בוכים ביום הזיכרון, כלומר, יש להם אג'נדה לאומית משלהם!

צילום: ליאור גריידי, שני זרים
צילום: ליאור גריידי, שני זרים

הדיון של אלוש לברון פותח פתח למחשבה על עצם השאלה מהו דימוי שלילי או חיובי של מזרחיות, ולמעשה מציע פרספקטיבה פוליטית חדשה שמאתגרת את השיח הליברלי לגווניו – ההגמוני האשכנזי ובמידה רבה גם הפוסטקולוניאלי, הטעון עדיין בשאריות של שיח ליברלי, כפי שטוען ניסים מזרחי ב"מעבר לגן ולג'ונגל" וכפי שעולה מדבריה של אור סיונוב ב"נביאים". בעקבות מזרחי טוענת אלוש לברון כי אין לזהות את תוצרי המזרחיות החדשה או את ה"(ערסים ופרחות) האליטות החדשות", שמציפות לא פעם את החיבור של הציבור המזרחי לציונות, עם 'תודעה כוזבת', אלא עם הפרטיקולריות החברתית, הממשית, המזרחית, שהם/ן מעלים/ות מעל לפני השטח הנורמטיביים של שיח הזכויות האוניברסלי הישראלי.

צילום: ורד ניסים, ברבור
צילום: ורד ניסים, ברבור

ב״נביאים", ב"זגורי אימפריה", בשידורי ״הטלוויזיה החברתית", ב"השד העדתי" של אמנון לוי, וב"ערסים ופרחות – האליטות החדשות" של רון כחלילי מופיעה מזרחיות חדשה (והטרוגנית מאד) שמייצרת את עצמה במסגרת מדיה קיימת (טלוויזיה מסחרית) וחדשה (בלוגים, יוטיוב, פייסבוק, טלוויזיה חברתית). בתוך המסגרות האלה העכשוויות האלה המזרחיות נראית לעיתים קוטבית: חלקנו, דור שלישי ורביעי למזרחים בישראל, עסוקים בעבודת אבל, המייצרת מופעים מזרחיים היברידיים, שמהדהדים את הזהות המפוצלת, את הגעגוע ואת הזיכרון, כפי שטוענת אלוש לברון בספרה העתיד לצאת לאור בקרוב; וחלקנו עסוקים בהפצצת המסך בשטף של תשוקה ממשית, שסוחפת ושכמעט התנתקה מנקודת המבט ששפטה אותה, כפי שהראתה בהרצאתה בכנס (המתכתבת עם מאמרי בספרנו ״תרבות חזותית בישראל״, העוסק בתשוקה קווירית והגוף הציוני). אלוש לברון טוענת כי בין שני הקצוות האלה מתקיימת גם זרימה, שלא תמיד נותנים עליה את הדעת או מוכנים להודות בה. פעולות אינן מתקיימות במציאות החברתית והתרבותית בואקום, אלא מהדהדות זו את זו, זולגות משדה לשדה, משלימות זו את זו, מצטברות. לזליגה כזאת של רעיונות פוליטיים, משדה לשדה, אני רואה ביטוי גם אצל הסטודנטים/יות שלי, כמו למשל בעבודתה של גל בר ים, שבמסגרת קורס עיוני-מעשי שאני מעבירה יחד עם טל שושן בחוג לעיצוב בסמינר הקיבוצים, יצרה בעקבות הספר "חצי חצי" של טליה שגיב שרשרת עם תליון שהכיתוב עליו "מלגות על השם של אמא, קורות חיים על השם של אבא", המבטא את חווית הגוף הפרדוקסלי שלה עצמה: גל סיפרה לנו שבסמינר הקיבוצים היא מרגישה את הזרות של מי שגדלה בסביבה ש"מדברת באשדודית" וכשהיא מגיעה לאשדוד היא חווה הזרה כאשר חבריה החלו לכנות אותה "משתכנזת".

גל בר ים

במדיה, להדהוד ולתנועה של הפעולות והרעיונות הפוליטיים בשדה המזרחי יש ביטויים רבים: אבישג ב״זגורי אימפריה״ רואה בטלוויזיה את רועי חסן מקריא את "במדינת אשכנז", אור סיונוב עוברת מ"השד העדתי" ל"נביאים" ועכשיו ל"האח הגדול", איש הפרסום יוסי לובטון חובר, בצעד חסר תקדים, אל עדן אוליאל ושלומי חתוכה למאבק בגזענות בפרסומות, הסדרה "נביאים" מוקרנת בטלוויזיה החברתית. ״זגורי אימפריה״ מהדהדת את "שחור", משדרת את רועי חסן קורא את "מדינת אשכנז", פועלת במציאות של "האח הגדול" ובונה עולם מזרחי שלישי שמשליך נוכחות מזרחית קונקרטית ויחודית על המסך, נוכחות שהפוטנציאל הפוליטי שלה הוא פתוח, גם בהקשר היהודי-ערבי.

מצילום ממסדי לצילום עצמי: בעקבות הפאנל ״מדיה חדשה, מזרחיות חדשה״ בכנס ״פיקציה״ 6 ללימודי טלוויזיה באוניברסיטת תל אביב

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. חזי

    ומאמרים בעוקץ בשם של?