הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
השאלה היא איך: כשרונית אלקבץ קמה ועזבה את האולפן
יו"ר תנועת "אחותי", מייסודה של הד"ר ויקי שירן ז"ל, היא השחקנית המזרחית המצליחה רונית אלקבץ. בשבוע שעבר הגיעה אלקבץ לאולפן ״שש עם״ בערוץ 2, להתראיין לקראת הקרנה של הסדרה הצרפתית ״טריפליום״ (Trepalium) בה היא מככבת בתפקיד ראש ממשלה. הראיון, שזכה להדים, הסתיים בפיצוץ: המראיין, יונתן ריגר, תוהה היאך זה קיבלה תפקיד כה נכבד. אלקבץ בולעת רוק ומסבירה לאומה איך דברים כאלה "קורים": שלחו תסריט. היא קראה אותו. הסכימה. עלתה על מטוס ונסעה לפריז למלא את התפקיד. כה פשוט. כה מקצועי.
ניכר שהמראיין צעיר ושחצי תאוותו נותרה בידו. תשובתה היבשה מעלה בו חימה – הרי השיקול העיתונאי מחייב קצת לחלוחית – אז הוא מיד מעביר את הריאיון לשֶפֶל אחר ושואל אותה מה דעתה על פרשת משה איבגי. זה, שהיה חבר של כולם בתעשייה והיום הוא פרסונה נון גרטה, ודאי בחוגים פמיניסטיים. זה שהתברר כמטרידן, לכאורה סדרתי, של נשים שעבדו בהפקות שבהן הוא כיכב. ואלקבץ, הפמיניסטית המזרחית, מה היא עונה? היא מתעקשת לחנך את המנחים שזו לא הדרך הנכונה לראיין שחקנית קולנוע ערב הקרנת סדרה בכיכובה – ועוזבת את האולפן. הו, כמה מזרחי מצדה!
ההבדל בין פמיניזם אשכנזי לבין פמיניזם מזרחי הוא בשליחות הפדגוגית, בסולידריות ובמציאות של דיכוי כפול – גם כנשים וגם כמזרחיות. בואו נשווה רגע בין מצבן של נשים מזרחיות ונשים אשכנזיות בסיטואציה של ראיון טלוויזיוני: האם ריגר היה שואל למשל את הגברת גילה אלמגור "איך זה קיבלת את התפקיד? אנא העבירי לצופים קורס חינמי, נדיב ומזורז בפרוצדורה של הליהוק ואופן ההתקשרות". אני מניחה שהוא לא היה שואל אותה כך, כי מבחינתו גילה אלמגור כשחקנית אשכנזייה מזוהה עם הצלחה. או למשל, האם היה ריגר שואל את בנו של דיוויד בלאט איך חתם על חוזה עם הפועל תל אביב ואיך הושחל לנבחרת על פני שחקן הרבה יותר מוצלח ממנו, שזה עתה ניצח אותו באליפות המדינה? סביר להניח שלא, כי כל מראיין בתקשורת הספורט יודע.
כך, כשמדובר בראיונות בעלי תפקידים אשכנזים, נוסף אוטומטית תו איכות של אבק כוכבות, של זוהר מצליחני. לעומת זאת, פמיניסטית מזרחית נדרשת לנצח להנחיל את הסוד ולתאר את מסתורין הצלחתה. המקרה של רונית אלקבץ הוא מקרה של הצלחה בינלאומית על המרקע, המקרה של פרופ׳ שירה כנפו מהאוניברסיטה הבסקית הוא מקרה של הצלחה אקדמית בתחום המחקר הרפואי, המקרה של מירי רגב הוא מקרה של מינוי יוקרתי לשרת התרבות והספורט. כשמוניתי לעורכת ראשית של ״תרמיל״ ספרייה לחייל, זעקה הכותרת הראשית בסקסיזם אופייני לשנות התשעים המוקדמות "מי השחיל" וגו', איך הגיעה המשוררת שלי אלקיים למשרה הרמה של עורכת ״תרמיל״. כשהעיתון התנצל בפני בעקבות תביעת דיבה שהגשתי נגדו, הכתירה אותי הד"ר ויקי שירן בגין הניצחון כ״אשת השנה".
כששואלים מזרחית "איך הצלחת?" מהדהדת התרעמות על זהותה המזרחית של בעלת התפקיד: איך זה נבחרת דווקא את לתפקיד עורכת ראשית? איך זה מונית דווקא את לתפקיד יוקרתי בממשלה? איך זה זכית דווקא אתה עם הפועל ירושלים באליפות המדינה בכדורסל, ועוד ניצחת את הילד של דיוויד בלאט וקבוצתו? השאלה "איך" היא התאומה הסיאמית של השאלה "למה", והשתיים משמשות כאן ובמקרים רבים אחרים כנזיפה ("למה שפכת מים על השטיח?!" כל ילד יודע שזו לא שאלה שאמו שואלת, אלא תוכחה. ומי שמסביר איך באמת זה קרה לו מרגיש אידיוט כשהאמא אצה אל שאלתה הבאה: "אהה. ומה דעתך ש..") לכשנשאלה אלקבץ מה דעתה על משה איבגי מיד לאחר התהייה "איך היא קיבלה את התפקיד", היו אלה שני קשים ששברו את גב הגמל – וזה עוד לפני שהראיון בכלל התחיל; עוד לפני שידענו מה שם הסדרה, במה היא עוסקת, מתי והיכן היא תוקרן בארץ וכיו״ב.
השאלה "איך?" היא אפוא שאלה מורכבת. אפשר להתייחס אליה בפסיכודרמה בת חמש דקות בטלוויזיה. אלקבץ, שנוגעת באמנותה ברבדים דקים ועמוקים בזהות הקולקטיבית שלנו, אמרה לצמד המנחים שזה לא מכובד, וקמה ועזבה בצדק את האולפן. אבל בגלל הרשתות החברתיות, קמנו יחד איתה ועזבנו. מוזר? שתה מים.
לכאורה, שני המחבלים הצליחו מעל ומעבר למשוער: עובדה, השחקנית הזרה והמוזרה ירדה מן הבמה. לכאורה, אמר המנחה עודד בן עמי ״מוזר מאוד, ניקח אוויר ונשתה מעט מים״, נשדר שהיא יצרה עצבנות. אבל לי נראה שהוא שתה מים כמי שביצע השקה של כוסית לחיים. האם ערוץ 2 הביא בחשבון את המגה-אפקט של פייסבוק? כמי שחזרה וראתה את הסצינה מספר פעמים, התרשמתי מקולה הרגוע, העמוק, הדידקטי, של השחקנית המזרחית אומרת בשלווה גדולה "אין בעיה!". בעוד שעל פניהם של השדרים האשכנזים, שנתפסו בקלקלתם השגרתית, נסוכה עדיין הבעת התימהון.
שחקן מצליח הוא גם שחקן בתוך הענף שעליו הוא יושב, וגם שחקן בתוך הזהות הקולקטיבית. כגון: יהודי, מזרחית, אשכנזי, אתיופית וכדומה. שחקניות קולנוע, שחקני כדורסל, משוררות, שרים ופרופסוריות. אלה הם שחקנים בעולמם, וגם בתוך עמם הם יושבים, כמופת לקולקטיב.
וכאשר המופת מותקף או מושתק, נמחק או מודחק, הדימוי הקולקטיבי כולו נחבל יחד איתו. העמדה במגרש של ריגר הצעיר ושל עודד בן עמי הוותיק היא פסיכו-אשכנזית, כשני שועלים שמחבלים באפשרות של זהות מזרחית מצליחה. כשני שוערים שלא אמורים לתת לה להתקרב אל השער. רונית אלקבץ, שזה עתה חזרה מפריז שיכורה מהצלחתה, משוחררת לרגע מן הכיווץ השגרתי שנכפה על מזרחיות בארצנו, קמה ועזבה את האולפן.
המשוררת ד"ר שלי אלקיים היא יו"ר האגודה הישראלית לטיפול קבוצתי אנליטי
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
אה, יש מימד נוסף שאלקיים מפספסת, שלא באשמתה. לאט: אלקבץ היא שחקנית. יונתן ריגר הוא איש תקשורת, ספציפית מתחום התרבות והבידור. אלקבץ יודעת מה ריגר יודע עליה, והוא יודע שהיא יודעת עליו. כשהוא שאל אותה מה דעתה על איבגי הוא ידע שהיא יודעת שיש לה דעה, והיא ידעה גם שהוא יודע שהיא יודעת עליו. הוא היה קצת ביץ' והיא הגיבה בקלאסה. בקיצור, מה שריגר עשה לה היה סוג של מבחן עצבים מהסוג שממנו בנויות קומדיות קלאסיות. טיפול קבוצתי אנליטי.
אני יודעת שאתה יודע שאינך יודע מי יודע מה
שלי דבריך חדים ונכונים , לא בטוח שינעמו לאוזניהם האטומות של המרואיינים תגובתך אמיתית ומחממת את הלב
טוב עשתה נשיאת הכבוד של תנועת אחותי כקמה ועזבה את האולפן הצהבהב.
הניסיון לאפיין את הפמיניזם המזרחי לעומת האחר, בהחלט מעניין, ראוי לדיון רחב יותר.
ישר כוח לכל אלה שממשיכים לתריע בשער מפני גזענות לגווניה. המלאכה מרובה.
שלי היקרה, אני סבור שניתוח ההתנשאות או אי האמפטיה והפרגון הגלויים מצד הכתבים בהיבט של גזענות והתנשאות אשכנזית מובלעת היטב במאמרך היה יותר חד ויותר מדוייק אם הוא היה מתבסס תחילה על שפת הגוף הגלויה והעניינית המבטאת ללא ספק מתח ועוינות, וכמובן התנשאות פרובוקטיבית שבחלקה שייכת לדינמיקה המעוותת הקיימת לפעמים ממילא בין מראיין (עיתונאי) ומרואיין, וכאן בהחלט אפשר גם לדבר בהיבט של שני גברים מול דיווה ענקית, בהיבט מיזוגני פמיניסטי, כלומר, להניח את המובן מאליו תחילה, כדי לראות בבהירות את ה"מוקשה" והמוסווה לדעתך (שכן, אובייקטיבית, טענות מבקריך כאן למעלה חושפות את הבעייתיות של טענה "מזרחית", חזיתית ומידית, שהרי על כל "לא אלמגור" שלך הם עונים בפשטות "כן אלמגור", ואז לכי תוכיחי). הנה כאן יש אחד כזה, אבל יש עוד, עם דגשים מעניינים ומשעשעים לכשעצמם, http://b.walla.co.il/item/2938482
הבעיה במאמרך היא שנתת לאינטואיציה המזרחית שלך לפרוץ מיד אל חזית המאמר, במקום לפתח את הסדקים שעל פניהם התזה שלך תהיה לפחות אפשרית.
למשל, איני דן כרגע בשאלה האתית הלגיטימית התוהה על עמדתה של אלקבץ ביחס למוטרדות על ידי אבגי בכלל, אבל במקרה הספציפי הזה, אפשר בהחלט לנתח את המשא ומתן המדוקדק שלדעתי התנהל ללא כל צל של ספק בין אלקבץ ואנשי יחסי הציבור שלה לצמד העיתונאים ותחקירניו. אני הייתי עיתונאי, ואני סבור שאין סיכוי שבעולם שלא הובהר עוד קודם, בתחקיר, על מה בדיוק מדברים בראיון. יתרה מזאת, בהתבסס על ניתוחי שפת הגוף של מקצוענים, אפשר להניח שהמתח היה שם כבר משום שדין והדברים האלה עלו כבר בתחקיר עצמו – הדבר ניכר מיד בשפת הגוף של אלקבץ והעיתונאי עוד בשניות שלפני שהתחילו לדבר. לדעתי, אלקבץ גילתה כעס ולחיצות מאופקים אבל היא ממש לא נראית מופתעת לגמרי. היא כאילו ידעה לצפות לזה, ועל כל פנים הסוכנים שלה ללא כל ספק דסקסו עימה את האפשרות הזאת. משמע, הדבר הכי משפיל, ושיש בו בהחלט כוונה יתירה שאפשר לטעון שקיימת בראיון הזה יותר מכל הראיונות האחרים, הוא התרמית, או המחטף שעשו העיתונאים על אף ולמרות אי אלו הסכמות שלפני כן. מעבר לטון המזלזל בבירור של הכתב (שפת הגוף שלו מעיד על כך שהוא חסר בטחון, קצת מתנצל (תכמן כזה), ומודע לתרגיל המסריח) הנקודה הזאת בולטת שבעשתיים בעובדה המזעזעת, שלרגל הפרסונה הכבודה המרואיינת, ולרגל המעמד הכביר (סדרה בינלאומית שבה היא כוכבת ראשית!), כל העולם יסכים שמבחינה מקצועית! ראוי לפתוח את הראיון על הנושא הזה, לפתח אותו ולהכיל בתוכו במידה מספקת את השחקנית ואז, לשדלה בעדינות או בחברות לומר דבר מה על אבגי, ולו אפילו להסביר באריכות למה היא לא תגיד מילה על אבגי – לענות לפחות על הדילמה של ההזדהות עם נשים. אממה, הם ממש נחפזים לתקוף, משל הם ידעו כבר שיש בעיה בלקבל את ליטרת הבשר הנחוצה להם מאלקבץ. משמע, הם ישבו וחשבו (ראיונות כאלה עם דיוות בשום אופן לא שלופים מהשרוול, הכתב מכין היטב את האסטרטגיה שלו), אם ניתן לאלקבץ את המגיע לה, אפשר שבסוף היא תסרב לדבר על אבגי מבלי אפילו שתצטרך לעזוב את האולפן, שכן מבחינתה הראיון הסתיים, היא קבלה את שלה והיא פשוט תשב שם ותגיד שלוש פעמים בנימוס לא, והראיון יסתיים. אז הם הלכו על התוכן הפירסומי כבן ערובה, יעני, תדברי על אבגי תקבלי, לא תדברי, אנו נתעקש ונעמיד אותך אל הקיר, ואם אלקבץ הייתה ממשיכה זה כל מה שהיה נשאר – אלקבץ מסרבת להזדהות עם הנשים המוטרדות ככלל (אולי כאן הייתה אוציה להדהוד מזרחיסטי של הנשים המזרחיות כביכול). ההפתעה ההדדית הייתה לדעתי, כזאת, אלקבץ ציפתה לזה אבל לא האמינה שהם יחזיקו בה כבת ערובה מיד בתחילת הראיון (אחרי הכל אלקץ היא באמת דיווה גדולה שלא יעזו לעשות לה דבר כזה) וההפתעה שלהם הייתה שהם לא העלו על דעתם תגובה כה מידית וחדה מצד מי שזקוקה לפירסום שלהם (ניכר מאוד שהם היו בהלם, בזה פיספת לדעתי לחלוטין את שפת הגוף של בן עמי, בהסחפות שלך עם חגיגת העליונות כביכול שלו, להפך, זה כבר עבר, הוא באמת נלחץ, הוא באמת היה זקוק ללגימה אבל לא העז, הפה שלו היה באמת יבש!). פה, בסדק מעין זה, אפשר להתחיל לבחון ולזקק מוטיבציה ייחודית לאלקבץ דווקא יותר מכל מרואיינת אחרת, או אפילו, להשוות אלקבץ-אלמגור.
ואגב, הנה, ברשותך, דרך דיון קצת אחר, של מאיר עמור. דיון מתוך טענה סוציולוגית "מצטברת" ומאוד רחבה, כלומר מתוך "ידע" מצטבר, שיכול להיות בו הרבה מן האמת ל"מביני עניין". "מביני עניין", אינו כפי שיש שיסברו כאן, מעין רגישות יתר או שגעון לדבר אחד, אלא כזה שבא לידי ביטוי בהבדל שבין "פנימאי" (רפואה פנימית) לבין רופא משפחה שלא זז לרגע ללא בדיקות מעבדה ואינו נוגע או "מקשיב" לחולה כלל. הפנימאים הם עם מומחים מיוחד, בעלי שמיעה "מוסיקלית" פנומנלית.
אז הנה, מאיר עמור, לפתוח עוד את העניין :
"תקשורת האשכנזיות – הציון: נכשל.
עוד קצת על רונית אלקבץ וערוץ 2.
רבים ורבות מתגדרים בנוחות היחסית של חוסר רצונם להתמודד עם שאלות רחבות שאירוע זה מציג. התעקשות לראות ״רק״ את מה שהלך ״שם״; ההתעקשות דווקא להתמקד ולדבר רק על רונית אלקבץ היא בחירה פוליטית. לעומת גישה זו אני ממליץ דווקא להביט ולבחון בעיון ובתשומת לב את התנהגותם ושאלותיהם של המראיינים עצמם. להסביר התנהגות זו באמצעות כללים רחבים יותר הנמצאים ב״דרמה״ אך אינם מדברים, צריך לקרוא אותם בשם. בקיצור, צריך לדובב את האירוע, לחשוף את מרכיביו.
עד עתה רוב ההתייחסויות שקראתי אינן מתמודדות עם השאלה שמסתתרת מאחורי ההנחה המרכזית של המראיינים. ההנחה של המראיינים היא: רונית אלקבץ ״אמורה״ לענות על שאלות הנוגעות למשה איבגי. הנחה זו היא לב ליבה של ״האידיאולוגיה האשכנזית״ השולטת בישראל. מהו תוכנה של הנחה זו? התוכן הוא שכל ״מזרחי״ ו״מזרחית״ פרטיים ביומיום או בתקשורת או בפוליטיקה או בכלכלה, נבחנים/ת כחלק אורגני מקבוצת שיוך אתנית; מבחינתם של אשכנזים הם והן אמורים ל״ייצג״, הם והן למעשה ״מייצגים״ את ״המזרחים״ (עם הא הידיעה). לעומתם ״אשכנזים״ ו״אשכנזיות״ לעולם נבחנים כיחידים ויחידות. אשכנזים ואשכנזיות מייצגים אך ורק את עצמם ואת פעולותיהם. זהו תהליך הדה-הומניזציה של מי שמוגדר כמזרחים. (למרות היתרונות זו למעשה גם דה-הומניזציה גם של אשכנזים/ת). אידיאולוגיה זו שלטת בתקשורת וגם בתרבות. זוהי אידיאולוגיית האשכנזיות. עד עתה, אין בישראל אידיאולוגיה אחרת. רק זו.
רונית אלקבץ לא נתונה לשבט לשונה או חסדיה של ההגמוניה האשכנזית של ישראל. רונית אלקבץ מקבלת את מקומה בעולם, מעולם מושגים והישגים אחר, לא ישראלי. על כן, היא פשוט מזלזלת בעולם תוכן אשכנזי זה. בדיוק כמו שמזרחים/ת רבים/ת, אשר הפכו לעצמאיים דרך הצלחה מחוץ לביצה הישראלו-אשכנזית עושים. הם והן מסתכלים/ת על ״מדינת אשכנז״, שוקלים אותה, בוחנים אותה ומעניקים לה ציון: נכשל.
זה בדיוק מה שרונית אלקבץ עשתה: ציון נכשל לערוץ 2 ולאשכנזיו עודד בן עמי ויונתן ריגר.
רונית אלקבץ מסרבת לשתף פעולה עם מיי האפסאיים של הגמוניית האשכנזיות."
והנה עוד אחד, ממש טוב לדעתי… http://www.eegool.com/%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2-%D7%A0%D7%98%D7%A9%D7%94-%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%90%D7%9C%D7%A7%D7%91%D7%A5-%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%91%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%A5-2
לצערי, עוד פמפלט פסבדו-מיזרחי גיזעני. הד"ר, עם ראיה צרה ומודרכת ע"י כוונתה להתקדם עלידי הפרובוקציה המיזרחיסטית העלובה של מיספר מיזרחיים מקצוענים. מה שהיה שם הוא שחקנית מעולה, שבאה לעשות קידום לסידרה שבה היא משחקת בתפקיד ראשי. מה שריגר עשה, הוא ניסה לנווט את הדיון לכוון הצהוב והסנצסיוני – לפרשת איבגי (ערוץ 2 או לא?). אלקבץ, שבאה לקדם מיסחרית את סירטה קמה ועזבה. מאיפה המטפלת האנליטית ("המיזרחית") מגיעה פה לנושא המיזרחיות????????????????
0
אני לא גר בארץ ולכן לא הכרתי את המקרה.
אבל כשחיפשתי ביוטיוב מצאתי את הקטע הבא:
http://www.youtube.com/watch?v=2jeFqttLbNs
על אף שאני מסכים עם העובדה שהתקשורת
הישראלית בכלל ושני הלאיוצלחים האלה בפרט
נגועים גם בגזענות, במקרה הספציפי הזה הייתי
שם את הדגש על השפה האגרסיבית והמליטנטית,
על המיזוגניות המתפרצת ועל הלחץ הלא הוגן שהפעילו
שני הטרולים עלובי החיים האלה על המרואיינת.
אני משער שגזענות היוותה חלק מהמניע להתנהגות
הברוטלית והעלובה שלהם, אולם בזמן שבו המדינה
כולה קורסת לתוך תהום הנשייה של הפאשיזם, חשוב
לדייק בניתוח של התופעות האלימות עליה אנחנו מדברים.
דבר נוסף הוא שנראה לי לא הולם עד מבזה להזכיר את
רונית אלקבץ בהשוואה למירי רגב. ממש כמו שלא הייתי מזכיר
את גילה אלמגור בהשוואה לדני דנון או לנפתלי בנט.
חברים יקרים,
תודה על תגובותיכם המרגשות והמעמיקות. מעניין שרוב קוראיי חשבו שאני מדברת במאמרי זה על "גזענות". בשעה שאני חשבתי לומר דבר מה על קנאה, ניצול, השפלה וכוח. אחיעד, אתה כנראה צודק שריגר נראה צעיר מכפי שנותיו, אך זה לא מראהו במסך הסמרטפון, שגרם לי לתארו כ"צעיר". אלא שאלותיו.
שבת שלום,
שלי
כמה לא מחוברים למציאות אפשר להיות?
תמיד שואלים שחקן שמקבל תפקיד גדול בחו"ל איך הוא עשה את זה. זאת שאלה קבועה. לא ייתכן שהכותבת מעולם לא נתקלה בזה. מישהו שכל כך מנותק מהעיסוק התקשורתי בשחקנים גם לא היה נתקל בראיון של אלקבץ.
לכן סביר להניח שהניתוק של הכותבת מהמציאות הוא פשוט פסיכולוגי ונובע מיכולת מדהימה ואף מדאיגה להתעלם מהמציאות.
כמובן שנמנעתי מהמשך הקריאה של הזיות הכותבת. כמובן שהמראיינים אכן היו חצופים ומגעילים, וסביר שלא היו נוהגים כך בגבר שבא לקדם סדרה.
בעיית החסיון האונומסטית:
ראיתי לפני מספר רגעים כתבה בה גילה אלמגור מעידה על מטרידיה שהיא טוענת כי הם היו מטרידים סדרתיים. אך, שמות האנסים האשכנזים והמטרידים האשכנזים הסדרתיים לא מופיעים בכתבה של גילה אלמגור. מדוע יש חיסיון על שמו של ״הזמר המאוד מפורסם״ שניסה לאנוס את גילה אלמגור?
שימו לב שהשמות האשכנזים של המטרידים האשכנזים שהטרידו את אלמגור וגולדשטיין הם חסויים, ורק נחשף בסוף הכתבה שמו של השחקן המזרחי (איבגי).