משחקי המס: לאן נעלמו מאות המיליונים שמשפחת עופר חייבת למדינה?

בית המשפט נענה השבוע לעתירת ״כלכליסט״ והחליט לפרסם חלק מפרטי החלטתו בעניין המחלוקת בין רשות המיסים לבין יורשיו של איש העסקים סמי עופר. מהפרסום עולה שהיורשים חוייבו לשלם לרשויות המס 107 אלף שקלים בלבד, במקום 936 מיליון השקלים שתבעה מהם רשות המיסים בעבור חבות מס של סמי עופר בשנים 2006-2010. עורכי הדין של היורשים טענו כי סמי עופר, לא היה תושב ישראל בחלק משנים אלה, בהן חי במונטה קרלו, ולכן הכנסותיו אלה אינן חייבות במס.

כיוון שהפרוטוקולים של הדיון המשפטי חסויים, אי אפשר לדעת מה היו שיקולי המדינה להסכמתה לכיווץ שומת מס מסכום של כמיליארד שקלים לכמאה אלף שקלים. אולם מה שברור, בעקבות פרסום של העיתונאי שאול אמסטרדמסקי ב״כלכליסט״, הוא שאת הדרך להתחמקותם של יורשי סמי עופר, בניו עידן ואייל עופר, מתשלום המס, סלל תיקון לחוק שדאג להכניס בשנת 2008 עורך הדין יעקב רובין, עורך דינו של סמי עופר, המשמש גם כעורך הדין של יורשיו. באותה שנה רץ רובין לישיבת ועדת העלייה והקליטה של הכנסת והצליח לשכנע את חברי הכנסת שדנו בחוק, שכונה ״חוק האוליגרכים״, שמטעמים ציוניים של תמרוץ אילי הון לעלות לישראל ולתרום לכלכלתה, יש להימנע מלמסות נאמנות שאזרח ישראלי יצר בארץ זרה (נאמנות הוא חשבון שבו משתמשים בעלי הון, בין היתר, על מנת להבטיח שהמדינה לא תטיל מס על הירושה על הדור הבא). וכך דאג נציגו של איל ההון בסיועם של חברי כנסת ישראל, לחוקק את החוק שאמור לחול על עופר ועל יורשיו.

מה שקומם רבים בפרשה זו היא שסמי עופר, שהונו הוערך בלמעלה מ-10 מיליארד דולר, ובניו, שאף הם נמצאים ברשימת המיליארדרים העולמית שמפרסם המגזין ״פורבס״, עשו חלק גדול מהונם מניצול משאביה הטבעיים של מדינת ישראל בהיותם בעליה של ״החברה לישראל״. הון שנצבר מניצול המינרלים המתכלים של ים המלח, מזיהומו של האוויר הנפלט מבתי הזיקוק, אוויר אותו נושמים תושבי מפרץ חיפה וחיפה, וגם מניצול עבודתם של אלפי עובדי קבלן במשך שנים ארוכות.

להתחמקות ממס של יורשי סמי עופר, יש שם. היא מכונה בלשון נקייה תכנון מס אגרסיבי. מדובר בתכנון מס שמטרתו להתחמק מתשלום מס או להפחית אותו. תכנון מס אגרסיבי, על פי הגדרות רשות המסים, הוא תכנון מס שסביר להניח שאם רשויות המס היו מודעות לתוצאותיו הן לא היו מאשרות אותו.

משפחת עופר לא לבד בעניין זה. במחקר שערכו מורן הררי, עופר סיטבון ורונית דוניץ-קידר מהמרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן, נמצא שהמס ששילמו בפועל 25 החברות הגדולות בבורסה של תל אביב בין השנים 2006-2009 נמוך בכ-3 מיליארד שקל בשנה לעומת המס שאותו היו אמורות לשלם על פי שיעור מס החברות. חלק מהפרש זו נובע מתכנוני מס אגרסיביים. לעתים קרובות, בדיונים על אי שוויון והעוני המתרחבים בישראל, עולה הטענה שהנתונים מוטים, כיוון שאלה המצויים בתחתית סולם השכר וההכנסה ״עובדים בשחור״. אולם על פי דברי מנהל רשות המיסים לשעבר דורון ארבלי, ״80% מההון השחור נמצאים בתכנוני המס האגרסיביים. 20% הנותרים נמצאים בעסקים הקטנים״.

כך שהגורם המרכזי לאי הצדק בגביית מס בישראל אינו השיפוצניק שנמנע מלהוציא חשבונית, אלא דווקא בעלי הון ותאגידים כלכליים המצוידים בצבא לוביסטים, רואי חשבון ועורכי דין המסייעים להם, תחת מעטה סודיות וחקיקה לקויה, להתחמק מחובתם החוקית לתשלום מס באמצעות תכנוני מס והברחת הון למקלטי מס בשוויץ, איי קיימן ומקומות מסתור נוספים, להתכחש לאחריותם החברתית להחזיר לחברה מעט ממה שזו העניקה להם. חברה שמשאביה הטבעיים, השקעותיה בתשתיות הפיסיות ובהון האנושי אפשרה את התעשרותם.

הטקסט פורסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות"