בין פרשת משה איבגי, באנצ'יאמלק סלמסה וזרי פרחים רומנטיים: מה הותירה בלבכן השנה החולפת?

♀ ♀ ♀

הבושה תהילה חכימי

מכל הדברים שקרו השנה, לטוב ולרע, בחרתי לכתוב על הבושה. הבושה, כך נראה לי, היא זו שקיבלה השנה מעמד אחר בציבוריות הישראלית. מיקום חדש שיותר נכון וראוי לה, עליו יש לברך. מעמד הקובע לה מעתה תנאי מחייה אחרים: במי תדבק, על ראשו של מי תרחף כעננה מבשרת רעות.

נבחרי ציבור, אנשי ממון ומאותרגים מתחומי תרבות שונים מתחילים להבין שמעשיהם המזלזלים, המשפילים והבזויים כלפי נשים לא מקובלים עוד במקומותינו. הדרך עדיין ארוכה, כמובן. רחוק היום בו נשים יוכלו להסתובב בשלווה במרחבים של עבודה או במרחבים ציבוריים, רחוק היום בישראל 2016 בו נשים יוכלו להסתובב בתחושה שיכובדו בכל אשר ילכו שכן הן בנות אדם. הערות גסות ופוגעניות, נגיעות, כחלק מיחסי מרות או אחרי קבלת סירוב, הן מנת חלקה של כמעט כל אשה ונערה. מהן ועד פשעים קשים ונוראיים שמבוצעים נגד נשים באשר הן נשים: הטרדות, התעללויות ואונס.

אך בשנה החולפת בכל זאת נפל דבר בעניין אותה הבושה, זו שמשתקת נשים העוברות על בשרן ובנפשן את המעשים המבזים הללו, זו שמונעת מנשים להתלונן. השנה דבקה אותה הבושה באלה שהיא צריכה לדבוק בהם – בעושי הפשעים, במטרידים, במתעללים, באלה שלא למדו לכבד את הנשים שחולקות איתם מרחבים משותפים. מעתה אמן והבושה תתרגל לדבוק בהם ולא בנפגעות. וכמובן, זאת חשוב להדגיש, הבושה לא דבקה בהם מעצמה, אלא בזכות אותן נשים אמיצות שהצליחו להתגבר עליה ולא נתנו לה או לפחד לשתק ולהשתיק אותן עוד. נשים ששילמו וכמעט תמיד ישלמו במחיר פרטיותן, במחיר החשיפה, ובכל זאת הוציאו אותה החוצה. נשים שלא נתנו יותר לבושה שנכפתה עליהן לרבוץ מעל נפשן כעננה.

♀ ♀ ♀

הצצה לעתיד: ככה תראה האוטופיה רעות כהן

בימים של יאוש כבד, כשתחושות של חוסר תקווה מציפות את הלב והנשמה, אני נזכרת בסרטון הזה של מרב מיכאלי, אורלי לוי-אבקסיס, מיכל רוזין, עליזה לביא, יעל גרמן, עאידה תומא-סלימאן וזהבה גלאון מתחבקות וצוהלות משמחה אחרי שהוכרז מעל בימת הכנסת שנפלה הצעת החוק לביטול חזקת הגיל הרך.

אפשר להתווכח האם במציאות הנוכחית צריך לבטל את חזקת הגיל הרך או לא (לא צריך). אבל אני מעדיפה להתמקד בזה שביום אחד בנובמבר 2015, נשים ממגוון דעות, זהויות, מפלגות ואידאולוגיות שמו לרגע את כל המחלוקות שלהן בצד וקשרו ברית פמיניסטית למען נשים שנמצאות במצב שבו נלקחו מהן הכוח והאוטונומיה.

חיבור כזה הוא לא מובן מאילו בפוליטיקה הישראלית. הוא קורה לעתים גם בסוגיות מזרחיות כמו צדק חלוקתי, שם אפשר לראות את יוסי יונה, מיקי זהר ואורלי לוי-אבקסיס מובילים מאבק משותף. חיבור כזה מפורר לרגע את הבינאריות הפוליטית הנוקשה בין שמאל לימין, הוא מדגיש את החשיבות שיש לייצוג של א/נשים ממגוון הזהויות בכל מחנה אידאולוגי ומראה לנו כמה עוצמה יש לסולידריות שמגיעה מתוך מכנה משותף והבנה משותפת של דיכוי.

ואם נחזור לסרטון, ברגע שראיתי אותו, ידעתי: ככה תראה האוטופיה הפמיניסטית לה אני מצפה.

♀ ♀ ♀

על פרנוס ובאנצ'יאמלק שמעתן? שלומית איילין גורן

ביום האשה 2016 אני רוצה להצדיע לשתי נשים, אם ובת, ששמותיהן ייחרתו בהיסטוריה של ביתא ישראל (וגם של מדינת ישראל) כנשים שהצליחו להעלות לסדר היום הציבורי את היחס הגזעני והמפלה שנוהגת משטרת ישראל בקהילת יוצאי אתיופיה (ולא רק). תופתעו, אך לא מדובר בפוליטיקאיות משופשפות, אלא בשתי נשים "רגילות" אשר ביום בהיר אחד נרצח האיש היקר להן מכל: בן ואח – יוסף סלמסה. נשים אלה הפכו בעל כורחן להיות נושאות הדגל בראש המחנה, מחזיקות הלפיד נגד הגזענות המשטרתית הממוסדת.

אני מצדיעה לפרנוס ובאנצ'יאמלק סלמסה. בשעתן הקשה ביותר ומתוך כאב וייסורים הן החליטו לא לוותר! הן החליטו להילחם בחזרה!! בלי ממון, בלי סוללת יחצנים וללא חברים בחלונות הגבוהים, אך עם נחישות לחשיפת הצדק ועם גב של קהילה חזקה ואמיצה, הן יצאו למשימה של חשיפת האמת ולמאבק לקבלת יחס שוויוני לכולנו. הן נלחמו נגד השקרים ועמדו איתן מול ההפחדות של משטרת ישראל, הן הסתכלו לממסד בלבן שבעיניים ודרשו צדק. יוסף סלמסה לא התאבד אלא נרצח. סלמסה הוא הבן של כולנו, כולנו יוסף סלמסה.

המסע הזה ארוך ומייגע ויש בו נקודות שבר, בכי וכאב לב מול אטימות ועצימת עיניים. אולם פרנוס ובאנצ'י לא מתייאשות ומצליחות לעשות מה שלא הצליחו (או לא ניסו מספיק) פוליטיקאים מנוסים והפגנות המוניות לחולל. הן חושפות את העוול האישי לצד המורכבות החברתית בפריים-טיים הישראלי. אולי כך נבין שהמאבק הזה הוא לא של יוצאי אתיופיה, אלא של החברה הישראלית.

פרנוס ובאנצ'יאמלק סלמסה, אתן שתי נשים חזקות שמוכיחות שמנהיגות אמיתית באה מהלב ונטועה עמוק במניעים שלך. אם נצליח לקיים שינוי ביחס הגזעני של משטרת ישראל, אתן יכולות לזקוף לעצמכן את הקרדיט. תודה שאתן כל כך חזקות!

♀ ♀ ♀

אנחנו חלק מהתעשייה הזאת וסיימנו לשתוק ליאור אלפנט

אחד האירועים החשובים השנה בעיני הוא התלונה שהוגשה במשטרה נגד משה איבגי על הטרדה מינית, בנוסף לחשיפה של נשים נוספות על הטרדות מיניות מצד השחקן, הבמאי ואחד האנשים הכי חזקים בתעשיית הקולנוע, הטלוויזיה והתיאטרון. החשיפה הזו חשובה לא כי זו פעם ראשונה שזה קרה בתעשייה, ולא כי זו פעם ראשונה שהטרדה מינית נחשפת, אלא כי לראשונה מזה זמן רב התעשייה הבינה שהיא צריכה לעשות חשבון נפש ולהתנהל בצורה שונה.

כי מי שחטפו על הראש הפעם לא היו רק המטריד, אלא גם כל מי שידע ולא עשה כלום; התיאטראות, ההפקות, האנשים מסביב. מקרה איבגי חשף בצורה מופלאה את העובדה שמסביב לפגיעות מיניות יש קשר של שתיקה, ואת הדרך המופלאה שבה התעשייה הזו חוסמת, פוגעת ומתנהלת כלפי נשים. יחסי המרות לא חייבים להיות עובדת/מעביד, הם יכולים שחקן ראשי ומאפרת, במאי נחשב ועוזרת הפקה, שחקן חדש ומלהק – ההירארכיה בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה אינה דומה להירארכיה עסקית או משרדית, והיא פוגעת קודם כל בחלשים ביותר. ואלו הם החלשות ביותר.

10% בלבד מהסרטים הנעשים בישראל (ובכל העולם, אגב) הם של נשים, וההטרדות המיניות הן רק סיבה אחת למספר המחריד הזה. פרשת איבגי הראתה לאלו הטוענים את הטיעון הליברלי המרתיח ש"אם את טובה מספיק, את כנראה תצליחי", שלכישרון אישי לפעמים אין שום קשר להצלחה. אלפי סיבות חוסמות נשים בדרך לעבודה בתעשייה – אף אחת מהן לא קשורה בכישרון. כשבמאי, שחקן, צלם או כל בעל מקצוע סמכותי על הסט תופס אותך בתור אובייקט מיני, את לעולם לא תיתפסי כמקצועית. חשיפת ההטרדות המיניות של איבגי, ואחרים בעקבותיו, דווקא עכשיו לאחר שנים שבהם המקרים נשמרו בסודיות הראויה למוסד, מראה כי הנשים בתעשייה וגם חלק מהגברים הבינו שנמאס להם. שזה לא צריך להיות ככה. אנחנו חלק מהתעשייה הזו, סיימנו לשתוק, התחלנו לספר את הסיפורים שלנו.

העובדה שאתם בעלי ניסיון, כישרון לא מבוטל ומלכי העולם לא אומרת שלא מגיע לכם אפס ביחסי אנוש.

♀ ♀ ♀

הנשק המסוכן שלנו נעמה לזימי

השנה האחרונה הבהירה לי שלא השיח על שיוויון, על טיפול בהטרדות ותקיפות מיניות, על פערי שכר ואפליה ממוסדת, לא הוא זה שמפחיד את הכוחות השמרניים. השנה האחרונה הוכיחה שהדבר שמפחיד אותם יותר מהכל הוא מה שנלווה לכל זאת, הבסיס של פמיניזם במיטבו: ה״סיסטרהוד״. הנשק "המסוכן" של הפמיניסטיות, של הנשים באשר הן.

נדמה כי היה ניתן להסכים איתנו על הכל אלמלא הפכנו את זה להתאגדות סולידרית שדורשת מהמרחב לקיים את מה שהוא מביע לגביו נכונות, להפציר בתהליך להאיץ עצמו מתוך הכרה מלאה בזכויות שלנו ולא מתוך כיפוף תמידי של ההגמוניה הגברית המתנחמדת. הרי הסכמה היא הכלי הנוח ביותר לדיכוי – נחמדות וליטוף במקום ויתור על כוח ועל פריבילגיות. דרך ההתארגנות שלנו, האחווה שלנו, איימנו על הסדר הישן שהיה רגיל לטשטש את הדרישות שלנו בנרטיבים מעוותים, בסדרי עדיפויות דוחקים. כאשר החלטנו לצאת נגד הטרדות מיניות פומבית, בשיימינג, עם תמונה ושם, כי המערכת כושלת, כי לא ניתן לצלוח אותה בצורתה הנוכחית – לא דיברו על אונס שני אלא על חוסר האחריות שבפרקטיקה, בניתוק מולחט מהחוויה עצמה.

כאשר החלטנו לתמוך במתלוננות מתוך תפיסה מודעת, מתוך הפנמה של הקושי בבחירה להתלונן – לא דיברו על האחוז האפסי של תלונות שווא, על כך שבנוסף לאחוז האפסי רבות בוחרות כלל לא להגיש תלונה. דיברו על משפט שדה – לא על מערכת החוק שמשחררת אנסים בשל העונש המספק שב"פגיעה בשמם הטוב" כחזות הכל. כאשר דרשנו ייצוג שוויוני ולא מפלה בין נשים וגברים – לא דיברו על התוכן החשוב שחברה שלמה מפספסת בהיעדרו, על ההפסד של מעל מחצית האוכלוסייה. אלא על כך שגם גברים, אותם אלו שלא ייצגו אותנו נאמנה עד עכשיו, יכולים להוות את הרוב המוחלט בחדר ועדיין לדעת מה נכון לנו.

כאשר החלטנו להפסיק להתבייש במילה ״פמיניסטית״, התחלנו להגדיר עצמנו דרכה, להתגאות בה. שידרגו אותה ל״פמינאצית״, בדה-לגיטימציה מכוערת לנשים הפועלות למען הזכויות שלהן בתוך עולם מדיר ואלים. הפכו אותנו לאלימות והלבינו את המנגנון האלים והמשעתק. הכל כי הפכנו לקהילה האוחזת תפיסת עולם משותפת ומחליטה להפסיק לפעול לבד, המגייסת עצמה עבור הפרט ולמען הכלל. סיסטרהוד היא הנשק הסודי שלנו.

♀ ♀ ♀

כשנשים רוסיות השתלטו על בניין העירייה יוליה כסלו

עבורי, האירוע הנשי המשמעותי של השנה קרה ממש לפני כמה ימים, ב-2 במרץ, והיה לי הכבוד לקחת בו חלק פעיל. "טריטוריה נשית – כנס נשים דוברות רוסית בישראל" היה אירוע ראשון מסוגו. עד עכשיו אנחנו, נשות ברית המועצות לשעבר, אף פעם לא עשינו ניסיון להתאחד סביב השיח הנשי-רוסי-ישראלי הייחודי לנו, להכריז על קיומנו ועל צרכינו, וביחד לקחת בעלות על חיינו. בקומה ה-12 בעולם הכנסים המאובזר של עיריית תל אביב התכנסו כ-150 נשים מכל מיני גילאים, מקומות בארץ, מקצועות, רמות השכלה, היסטוריה של מעורבות חברתית, יחס לפמיניזם, נטייה מינית או סטטוס משפחתי…  נשים מאוד שונות זו מזו – וכולן ״רוסיות״.

השטח היה נקי מנוכחות גברית (מלבד רון חולדאי שבא להגיד "שלום" לפני שהתחלנו אך לא הוכנס מעבר ללובי) וכל הארגון מהתחלה ועד הסוף נעשה בידי נשים, ובנוסף לזה הכנס כולו התנהל בשפה רוסית (כולל נאום ברכה של נציגת שגרירות ארה"ב). כל זה העצים את תחושת האינטימיות והחיבור החזק, השבטי משהו, תחושת המרחב משלנו. החיבור הזה, ״הרוסיות״, יכול להיות לנו לחבל שקושר אותנו, מנמיך ומחפצן, אם נבחר לרצות את הסביבה ולשחק את המשחק המצופה. אך אותו החיבור למהותנו העמוקה יכול באותה מידה להיות החוט הדק הזה שעליו שזורה שרשרת פנינים זוהרות. אם נרצה. אם לא נסכים לוותר על עצמנו. אם נזכור תמיד ש"זכויות לא מקבלים, זכויות לוקחים".

התוכן היה מרשים ורלוונטי. בין היתר, נאום ברכה מעצים של ח"כ קסניה סבטלובה, הרצאות מאירות עיניים של פרופ' לריסה רמניק ואלה ברצ'נסקי (פסיכולוגית, הוגת רעיון הכנס ואחת המארגנות) מילאו את מפרשינו ברוח חזקה. יחד עם זאת, ואני מקווה שיסלחו לי כל המארגנות, המנחות והמרצות שעמלו על הכנס, מה שנחרט בלבי וממשיך להדהד זאת החוויה של 150 נשים רוסיות בשעות לילה מוקדמות, בתוך בניין עיריית תל אביב הענק והריק, לא רוצות להיפרד, מושכות עוד קצת זמן ביחד, מדברות, צוחקות, מתחבקות, מחליפות טלפונים, עושות חברויות פייסבוק חדשות. זהו הרגע הנשי המשמעות ביותר שקרה לי מזה זמן רב.

♀ ♀ ♀

אתה לא תגיד לי עדי מזור

יום האשה הבינלאומי מביא איתו בכל שנה זר פרחים. הזר הזה לא מוגש לנו כמתנה או מחווה, אלא כאקט של התנצלות: ״אנחנו מתנצלים בפניכם הנשים, למעשה אתן נהדרות וחזקות ומהממות ואנחנו מצטערים שכל השנה חבטנו בכן ללא היכר, הנה קחו זר פרחים. סליחה.״ פרקטיקה מוכרת. אז קודם כל תודה, למרות שבעיקרון אנחנו מעדיפות סיילים בזארה.

אבל כשחשבתי על אירועים נשיים מרכזיים השנה, הדברים הראשונים שקפצו לי לראש היו דווקא בהקשרים שליליים: אונס, הטרדה – ותמיד אשה אחת, שלא מוכנה לשתוק יותר. זה מאוד מסתדר לי עם עניין ההתנצלות ובכלל הצורך הזה ביום מרוכז, מעין ״יום כיפור״ נשי, שבמוצאו העולם ממשיך לנהוג כפי שנהג לפני. נשים שלא מוכנות לשתוק – לכאורה דבר מבורך, אבל נדמה שבזיכרון שלנו, כוחן של נשים תמיד מגיע כקונטרה לאלימות גברית, ולא ככוח שצומח נטו מתוך האשה ומביא אותה להישגים. מי היא אשה חזקה? ״אשה שעומדת על שלה״. מול מי? ולמה שלא נעמוד על שלנו? היש כזאת אופציה?

אז השנה, החיילת מאי פטאל הגישה תלונה נגד סא״ל לירן חג׳בי על הטרדה מינית. ממש לפני שבוע הוגשה תלונה נגד תא״ל אופק בוכריס, בגין חמישה מקרי אונס ומעשה סדום. שני מקרים שמצטרפים כמובן לתלונות מרובות נגד ניצבי משטרה וצמרת כוחות הביטחון. זה מה שאנחנו זוכרים. כוחה של האשה נמדד בהתנהלות שלה מול הגבר – זה כוח שיכול להיחשב בעיניי חלק לשלילי ובעיניי חלק אחר לחיובי. אבל הוא תמיד לעומתי, ותמיד מול גבר.

המקרים הללו, שמסמנים כביכול את הגבול הקיצון, למעשה מקפלים לתוכם את הלך רוח של השנים האחרונות: נשים כבר לא מוכנות לשתוק על שום דבר שגורם להן להרגיש לא בנוח, מעצם היותן נשים. התנהלות האשה ראש בראש מול הגבר היא חולייה בשרשרת ארוכה עד להשגת המטרות שעליהן נלחמות נשים כבר שנים רבות. בתקופה הנוכחית, נדמה כי אנחנו הנשים קצת תפסנו את הגברים לא מוכנים. אני מסתכלת סביבי ורואה בכל מקום נשים שמעירות לגברים, כאשר אלו גורמים להן להרגיש לא בנוח: באוטובוס, במועדון, בעבודה, ברחוב. הגברים עומדים משתאים נוכח הנחרצות הנשית העומדת מולם, ולא כל כך יודעים איך לאכול את זה. מתוך הביטחון והנחרצות הזו מגיעות נשים, לאו דווקא אקטיביסטיות או בעלות מודעות פמיניסטית שנרכשה באקדמיה, ומעמידות גברים במקום. ונשים מכל המגזרים, העדות והצבעים. אנחנו הנשים דהרנו קדימה, המודעות שלנו גדלה ואיתה הביטחון, והגברים נשארו קצת מאחור, מנסים להבין מה הם פספסו.

אז נכון שאנחנו עדיין חיים בתקופה שבה עלינו להלחם על המקום שלנו במרחב, ועדיין ללכת ראש בראש, ולקבל חבטות וזרי פרחים מפייסים וחוזר חלילה. אבל כאמור, זו חולייה הכרחית בשרשרת. להכין את הקרקע לדברים גדולים יותר, לתת להם להתרגל. להגיד, ״אתה לא תגיד לי״. ושום זר פרחים רומנטי לא יעזור פה.

♀ ♀ ♀

חזקים כמו טפטוף הדם שירה פנקס

זה אולי סחי, חנוני, שמרני, חסר מודעות פמיניסטית מצידי, אבל השנה הייתי לראשונה בערב "מונולוגים מהכוס" (שערכה יעל משעלי בנובמבר האחרון בכולי עלמא), וכמו שלסקס, עשיית האהבה העונג והכאב, יש פעם ראשונה, כבתולה שמעתי מילים שיוצאות מהכוס. כמה חזק זה להיות במקום שמכיל ברובו רק נשים על כל סקלת הגדרתן הזהותית, לסביות, בוצ'יות, פמיות, טרנסג'נדריות, סטרייטיות, רוסיות, מזרחיות, ערביות, כשכל אחת ואחת מעבר להגדרות, חופשייה להיות היא בין אחיות לערב מצומצם, בטוח וגאה.

חזק לא רק בגלל הדיבור על מה שבדרך כלל מוצנע ומושתק כמו מחזור מין לידה אונס קיפוח, גזענות, וגם התענגות, אלא כדי לדבר מכוס לכוס. ולא בוקובסקי, ולא המרקיז דה סאד, ולא וולבק ומועדונים חשוכים של חילופי זוגות, חשבתם שהעפתם לנו את הראש שהתרברבתם איך אתם עוברים מכוס לכוס כדי לשבור את שיגרת הספרות הקלאסית וטעיתם, ולהגיד כמה פראית היא וולך, אשה משוחררת שכותבת ארוטיקה לא כמו נשים כותבות מאנטרקטיקה וטעיתם שוב, כי די, תנו לה להיות, להיות יונה, די להגדיר אותה ולהשוות אליה, כי היא לא היחידה שפותחת פה, ומאווררת את הכוס בכישרון.

אז ישבתי שם והקשבתי לפותות שמדברות ברגישות ועוצמה אחת עם השנייה, בוכות, צוחקות, פותות מפטפטות, ולא כמו מטבע הלשון השגור אצלנו בחברה, שילדה בת חמש אמרה לי לפני כמה ימים, "בואי נפטפט כמו קצ'קעס", כי זה מה שהגננת צועקת כשיש יותר מדי רעש בחצר הגן, "די! די לפטפט כמו קצ'קעס!", או אולי כן, למה אני מתגוננת, פטפוטי נשים, חזקים כמו טפטוף הדם עוטף כאבי בטן מתפתלים, כמו טיפות בכי נפש חרדה, כמו החורים שמחט וחוט תופרים עור וחבלות לצלקת אחידה.

מישהי דיברה מונולוג על לידה שקטה. הכוס שלה אמר בקול את הלידה השקטה שעבר, על עובר שעבר בו מהפנים ההריוני, מלא תקווה וציפייה, החוצה והוא ללא חיים ואילו היא ממשיכה כמו היה ולא היה. אשה דיברה את שקט המוות שיצא מתוכה וזו לא הייתה רק עדות מהממת כמו מכה, שמספיקה כמובן רק היא, אלא טקסט שלם מאותו החוסר. ולמה יש אירועי יום זיכרון ואין אירועי לידה שקטה? ומי המציא את המושג הפיוטי הזה, רופא, רופאה, איש מעבדה? איך אל מול זעקות האם והתינוק, הניח כניגוד צורם את השקט שלפעמים, ברגעים אחרים, היה יכול להיות חיובי, מרפא, כמו שלוות הדממה, כמו השינה של ילדה שרק שנולדה, אכלה, ינקה משד ונרדמה, ואילו כאן, אל הכוס התקפלה, נדחפה, נפלטה, מתוך מציאות לידה שקטה, אותה עלמה אלמותית, מיס טראומה.

שתמיד הייתה לצערנו מנת העולם, כה אכזר, בין עלי היופי.

* הערב "מונולוגים מהכוס" אורגן על ידי יעל משעלי. השתתפו: טל לוין, סמירה סרייה, מאשה אברבוך, רחלי סעיד, נגה

שאולסקי ויעל משעלי, והציגו: נטע דרור, אסיה וקסלר, רינת שניידבר, דניאלה פרוינד ונוקי קטן. יוזמה שונה שהוקדשה

לעיסוק בכוס מכיוונים שונים היתה "כוס איתן" במסגרת מסיבות קפה גיברלטר, שארגנו רחלי סעיד ונטע דרור. השתתפו:

אילאיל קופלר, יונית נעמן, יעל משעלי, סהר עדס, רחלי סעיד, והציגו: לילך מדר, תמר הירשפלד, סמדר זמיר,

רינת שניידובר, איתי בנית ונטע דרור.

♀ ♀ ♀

למה מרי וולסטונקרפט לא מוכרת כמו מלקולם אקס סמדר זמיר

אבא שלי חובב קולנוע מושבע וגם לוקח מאוד ברצינות את העיסוק שלי בפמיניזם, וכך קורה שהוא מודיע לי כשיוצא מה שהוא מכנה "סרט מגדרי". הוא מתכוון לסרט שעוסק בזכויות נשים או סרט שביימה אשה. כש"סופרג'יסטיות" עלה לאקרנים, אבא שלי הודיע לי חגיגית שיש "סרט מגדרי חדש משהו משהו".

כמובן שידעתי על הסרט הרבה לפני שהוא יצא וחיכיתי לו. הרי מדובר בסרט השני באורך מלא שעוסק במאבק הסופרג'יסטי (הראשון הוא "מלאכיות מברזל" מ-2004). כל כך משונה בעיני שמהלך שהשפיע על למעלה ממחצית האנושות זכה לשני סרטים באורך מלא בלבד, ובאופן כללי נודעו לו מעט מדי אזכורים בטלוויזיה ובקולנוע על כל הסוגות והז'אנרים. מוזר לי שמרי וולסטונקרפט לא מוכרת לפחות כמו מלקולם אקס. אבל אם להסתכל על חצי הכוס המלאה, "סופרג'יסטיות" הצליח לעשות מה שמעט מאוד "סרטים מגדריים" עושים: הוא קיבל את החיבוק מהזרם המרכזי.

ואם נשוב לאבותינו, חברות סיפרו לי שהאבות שלהן היו מזועזעים לגלות כמה סבלו הנשים בדרך לזכות הבחירה. ובכלל נדהמו לגלות שהדעה הרווחת בעולם המערבי הנאור, אך לפני מאה שנה, התנגדה נחרצות למתן זכות הבחירה לנשים. כמה מגוחך נשמע להם הטיעון שהאבות, הבעלים והאחים של הנשים  מייצגים אותן היטב, ולכן אין טעם והצדקה שיצביעו בעצמן. כמה מטופשת נראתה להם ההנחה שנשים נתפסו כרגישות מכדי להיות מעורבות בסוגיות פוליטיות, ומופרכת התפיסה שמתן זכות הבחירה לנשים תהרוס את המבנה החברתי כולו. היום כל כך ברור כי זכות הבחירה יסודית ובסיסית. הסופרג'יסטיות שנודו, הושפלו, בוזו, הואכלו בכפיה, הוכו ונעצרו נחשבות היום לגיבורות תרבות פה אחד. מעשיהן, שבזמנו הוגדרו כסממן לחוסר שפיות, נחשבים היום למופת אזרחי.

זה גורם לי לתהות האם עוד מאה שנה ייראה לאדם הממוצע הזוי שגבר שאנס או פגע מינית בנשים, ממשיך לפרסם שירים, לביים סרטים, לשחק בהצגות, לכהן בתפקידי מפתח, ומאידך הקורבנות נאלצות להסתיר את פניהן, לעבור דירה ולוותר על מקום העבודה. תארו לכןם שעוד מאה שנים יבוא אב לבתו ויודיע לה שזה עתה צפה בסרט, שמתאר מציאות משוגעת ומטורפת לחלוטין, בה נשים נאנסות ומואשמות בכך שהביאו זאת על עצמן או שאיש אינו מאמין להן, ואילו האנסים, לא רק זאת שהם לא מושמים מאחורי סורג ובריח, אלא שהם זוכים לחיבוק ציבורי ותמיכה גורפת וממשיכים בחייהם כמו לא אירע מאומה… איזה דבר!

♀ ♀ ♀

על אזורים בטוחים שירה מייקין

השנה זכיתי לקחת חלק בשני פרויקטים פמיניסטיים נהדרים. שניהם מציעים פתרונות מעשיים לתופעת האלימות המינית: הראשון בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע, והשני בחיי הלילה. שני הפרויקטים פועלים לפי עיקרון דומה: אמנה וולנטרית. הנחת המוצא היא שתופעה רחבה כמו אלימות מינית אי אפשר לפתור רק במישור הפלילי. כדי באמת לעקור מין השורש את תרבות האונס אנחנו צריכות וצריכים לשאוף לשינוי תודעה רחב, דה-לגיטימציה להרגלים מיושנים ויצירת קהילה תומכת של נשים וגברים כאחד, שמציבים גבולות ברורים ומצהירים בקול צלול: אלימות מינית – לא אצלנו.

את הפרויקט הראשון, למיגור תופעת ההטרדות המיניות שכה רווחות בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע, הובילה חברת הכנסת הפמיניסטית המוערכת מיכל רוזין, לשעבר יו"ר איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. גייסנו את כל האיגודים של התעשייה: התסריטאים, הבמאים, האנימטורים, המפיקים, אק"ט ועוד, ואפילו הלהבנו את שרת התרבות. בעזרת איגוד מרכזי הסיוע ושדולת הנשים, ניסחנו אמנה שעיקרה התאמת החוק הקיים למניעת הטרדה מינית – למבנה התעסוקתי המיוחד של תעשיית הטלוויזיה והקולנוע.

את הפרויקט השני, "לילה טוב", הקימו אוסף נשים שנמאס להן להיות מוטרדות כשהן יוצאות לרקוד. גם כאן, בעזרת שדולת הנשים ואיגוד מרכזי הסיוע, ניסחנו אמנה שמותאמת במיוחד לחיי הלילה. החלק הכי מרגש ביוזמה, שקיימת כבר שנה, היה ההתגייסות הפנומנלית של בעלי המועדונים והברים של תל אביב. במסגרת הצטרפות ליוזמה, הברים תלו שלטים המכריזים על המועדון כ"אזור בטוח" לנשים, והעבירו את הצוותים שלהם סדנה מיוחדת שהותאמה במיוחד לחיי הלילה. על רקע אינסוף פרסומים על אלימות מינית בכל אספקט של החיים בישראל, שני הפרויקטים הללו מעוררים בי תקווה. המציאות לא תשתנה בן לילה, אבל אני מאמינה כבר אפשר להרגיש שינוי קל בשיח, ושלאט לאט, צעד צעד – נצליח לגרום לשינוי אמיתי.

♀ ♀ ♀

רוני ריבר, רציתי להגיד לך תודה הגר שיזף

רוני ריבר היא אחת מ-11 הנשים שהתלוננו נגד יניב נחמן על אונס ומעשים מגונים תוך שימוש בסם האונס. עם פרסום החדשות כי נחמן קיבל גזר דין של שישה חודשי עבודות שירות בלבד, אני – ורבות סביבי – זעמנו. כעסנו כי אנחנו חיות בחברה שמחנכת אותנו לפחד ללכת ברחוב או לצאת למועדון וגם כאשר את מתלוננת, לא ניתנת לך הגנה של הרשויות או תמיכה של הציבור. ואז, במקום להיכנע – רוני התראיינה ל״עובדה״ ונתנה לכולנו כוח.

לאורך הפרשה, אני הרגשתי על בשרי איך הכוח של נשים שנפגעו נותן גם לאחרות את הכוח לדבר. בימים שלאחר הפרסום, נשים כתבו על פעמים בהן התמודדו עם סם האונס ועל ההתנהלות של סצינת חיי הלילה. הן גם כתבו על כל אלה ששתקו ושותקים: על שותף במועדון שמתנהג כאילו הכסף שלו קונה את כל המבלות, על איש חיי לילה מחו״ל שמקבל הגנה על אף המעשים שלו ועל הבחור שהוא חבר של כולם, ולכן אף אחד לא יגיד כלום. מעבר לחשיבות הדיון על נשים וחיי הלילה, הדיון האיר גם את סוגיית הגזענות של החברה בכלל וחיי הלילה בפרט, את העובדה שיש כאלה שעדיין חושבים שהדרך לפתור הטרדות מיניות היא סלקציה ולא מאמינים שגבר תכול עיניים עם כסף מצפון תל אביב יכול להוות בעיה.

השבוע, פורסם ״תחקיר״ בתוכנית הבוקר של ערוץ 2, במסגרתו הוחדר חומר לכוס משקה של נשים מבלי ידיעתן. הכתבה, שהתיימרה להעלות את המודעות החברתית לסם האונס, למעשה חזרה על אותו טריק ישן (בדומה לקמפיין הפרסום של טיים אאוט תל אביב ״תשמרי על הכוס שלך״) ששם את מלוא האחריות על נשים ואומר שהבעיה היא שנשים לא נזהרות מספיק. זאת, למרות שכל אשה יודעת שמאז שאנחנו זוכרות את עצמנו אנחנו נזהרות יותר מדי, מסתובבות עם תחושת איום מתמדת. השיח שהתפתח בעקבות הראיון עם רוני ריבר הוא קונטרה לגישה הזאת. הוא הוכיח שנשים יכולות לעזור לעצמן, לשמור על עצמן וללמד אחת את השנייה דרכי התמודדות. כלי התקשורת ומפרסמים צריכים לקחת אחריות על המסרים הסקסיסטיים שהם מפיצים ואנשי חיי הלילה צריכים לקחת אחריות על המרחבים שלהם, לא לדרוש מאיתנו להסתובב בפחד ולהוכיח לנו שאנחנו לא נזהרות מספיק כשאנחנו יוצאות לרקוד.

אם יש משהו שאני רוצה לזכור מהשנה האחרונה זה את רוני ריבר, את הנשים שפתחו בקמפיין לסגירת חשבון הטינדר של נחמן לאחר הרשעתו, את הדיג׳ייות שדיברו, את הפוסטים שנכתבו על סקסיזם בפסטיבלי מוסיקה ברחבי העולם, את הדיון המורכב שנשים ניהלו בעקבות פרשת אלנבי 40, את הנשים שמחנכות בנות צעירות שמיניות זה דבר שצריך לחגוג – אבל שיש לנו עוד מלחמות ארוכות. ואת המלחמות שלנו נמשיך לנהל בעצמנו.

♀ ♀ ♀

היום בו יופיע בגוגל ״מאי פאטל אמיצה״ חני כבדיאל

אם תחפשו בגוגל ״מאי פאטל״, ההשלמה האוטומטית תציע את האופציות: 'מאי פאטל הודעות', 'מאי פאטל תמונות', 'מאי פאטל בגד ים' ו'מאי פאטל שקרנית'. מאי פאטל היא לא המתלוננת היחידה שנחשפה בשמה בשנה האחרונה, אך היא זו שנצרבה בזיכרון הקולקטיבי ולכן מבחינתי היא מייצגת את התופעה – חשיפה פומבית בשם מלא כמתלוננת על פלוני. במקרה ההוא, דובר על תלונת הטרדה מינית כנגד מג"ד גבעתי, לירן חג'בי. בתחילה, גם היא הייתה רק אות בעיתונים ובמדיה, אך לאחר שעסקת הטיעון לא הניחה את דעתה היא כתבה פוסט בפייסבוק שזכה למעל 6,000 שיתופים ולכ-46,000 לייקים. כל אלו לא מנעו את הסלאט שיימינג שעברה, שכלל ביקורת על תמונותיה וכמובן על חייה האישיים, ובנוסף גם לא מנעו את אישור עסקת הטיעון אליה התנגדה.

הסיפור הזה הוא הסיפור של נפגעות רבות, אשר מתלוננות וסופגות מטחי ביקורת על התזמון, הכוונות והיושרה, בכדי להסיט את העיסוק האמיתי בהאשמות החמורות. רבות מהנפגעות לא מתלוננות מכיוון שהן יודעות שזה מה שמצפה להן. מאלו שהצליחו לאזור כוחות ולהיאבק תוך כדי החקירות והמשפט בעסקות טיעון וסגירות תיק עקב "חוסר ראיות/עניין לציבור", כמעט כולן מרימות ידיים כשזעקתן נתקלת בקירות אטומים. מאי פאטל לא הסכימה להשלים עם כך ועם ערימות הביקורת להן 'זכתה', לא הסכימה להוריד את הראש ולהמשיך, והגישה גם תביעה אזרחית.

הייתי רוצה שהאירוע הזה יהיה תחילתה של דרך חדשה, בה מתלוננות זוכות לתמיכה ולחמלה – ולא אותם קציני צה"ל ומשטרה, אמנים ועוד שפגעו. הייתי רוצה שההשלמה האוטומטית בגוגל תהיה 'מאי פאטל אמיצה'.

♀ ♀ ♀

קולקציית בגדים, אבל לא רק טניה רובינשטיין

בבואי לכתוב לקראת יום האשה 2016, החלטתי להיות רצינית ולאסוף מעט חומר רקע. פניתי לידידי הטוב גוגל, עם הקושיה הפשוטה והברורה "נשים 2016". כך גיליתי שב-2016 נשים הן בעיקר קולקציית בגדים. לא מסופקת מהתשובה, חפרתי בגוגל מעט יותר לעומק, ותחת קטגוריית "חדשות" מצאתי מגוון של ידיעות שמתייחסות לפערי שכר, פערי ייצוג, הטרדות מיניות ועוד שלל דוגמאות של דיכוי מערכתי ויומיומי.

ממבט בחדשות, ברשתות החברתיות ובכל צעד ושעל בחיינו, אנחנו מוקפות בדיכוי של נשים. אנחנו חוות אותו מרגע שנולדנו, בחברות שלנו אל תוכו, ולכל שארית חיינו. אנחנו מוקפות בו, מפנימות אותו, מושפעות ממנו עמוקות ונבנות בתוכו. קשה שלא למצוא את העובדה הזאת מייאשת ומדכאת לאללה. כשפועלות לשינוי, אנחנו נדרשות להציף כל הזמן שוב ושוב את הדיכוי והאלימות ולהיות מוקפות בה עד שנראה לעתים שזה כל מה שיש. אבל מה שמסתתר מאחורי זה, אלו הנשים שנאבקות, הנשים שמציפות, הנשים שמרימות קול נגד הדיכוי; נשים אמיצות ומעוררות השראה.

אמנם גם היום, דיכוי של נשים הוא דבר שבשגרה. גם היום, נשים שמתרעמות נגד דיכוי זה נתונות פעמים רבות לסנקציות חמורות ודמוניזציה. ועם זאת אין ספק שב-2016, חלקים רבים של דיכוי הנשים בחברה שלנו אינם שקופים עוד. הם נראים וגלויים, וישנן נשים שלא ישתקו עד שאלו לא ייפסקו. עדיין האלגוריתם של מנוע החיפוש של גוגל מבין שעבור המכונה הקפיטליסטית, נשים הן הזדמנות למכירה של הקולקציה החדשה. אבל אפילו כוחות השוק לא יכולים להסתיר את המאבק שהולך ומשנה את העולם שאנחנו חיות בו. וכל ידיעה אודות תקיפה מינית, כל פרסום של נתון אודות אי-שוויון מגדרי, כל פיסת סטטיסטיקה מדכאת שאנחנו נתקלות בה, אלו תזכורות לנשים האמיצות והבלתי מתפשרות שהתעקשו שהדיכוי לא יעבור בשקט.

♀ ♀ ♀

אין דבר כזה יום האשה נעמית מור חיים

כשאר הימים המוכרזים בשנה, שעצם הכרזתם אמורה ליצור חשדנות וערעור במי שזהותן טרם נמחקה כליל ו/או מודעות לכוחות שמניעים את העולם (כלכלה, כבוד ועוד הרבה כלכלה, במובן האסטרטגי ולא חלילה המזין של המילה), כך גם יום האשה לא באמת קיים. כלומר יש יום מוסכם, אלא שתיאור הנושא שלו לא תקין, ותשמעו קטע, זה בכוונה.

הנה יום האהבה למשל, יש לו איזשהו קשר לאהבה? שום דבר. יום האהבה הלועזי הוא שם קוד ליום ההנעה הכלכלית באמצעות פריטים בלי מתכלים, שהומצאו ספציפית לכבודו בצבעים שנשים (ראי יום האשה) אוהבות (ורוד, אדום), והעברי הוא בכלל יום זיכרון ומחווה לאונס תנ"כי המוני (יום כדור הארץ הוא כמובן חוג יצירה מהפסולת שנרכשה ונזרקה בשניהם). ממציאים יום למשהו? כנראה שיש בעיה. כי מהו יום העצמאות אם לא יום הגסות והחידלון שנובעים משליטה אלימה במיליוני אנשים, ונחגגים באופן לא מפתיע, בשימוש בעצמים זוהרים, דביקים, מרעישים, מרטיבים ומשפילים, באמצע מרכזים הומי אדם של אוכלוסיה אזרחית (יהודית). או יום הזיכרון כביכול, ששמו האמיתי הוא בכלל יום החתירה להכרה במורבידיות מערכתית, כסם ערפול אפקטיבי מרעל להרדמת סוסים. שנמשיך ליום השואה שמכין ליום הזיכרון שמכין ליום העצמאות, עם צפירה אחת בלבד ובתי עינוגין מהצהריים, כדי שיהיה איפה לממש את הכסף שהרמנו לניצולים, או שהעיקרון הובן? אפילו יום השקר, בשקר יסודו, כי הוא מתבסס על הנחה שבשאר הימים מישהו דובר אמת.

ככל שהנושא פחות אמין, ומה שנעשה בשמו, בא לקדם עניינים אחרים בתכלית, כך מוקדשים לו יותר ימים בשנה. אלוהים למשל. ועל אותו הרצף, יום האשה, האם, האלימות נגד נשים. הקשר של יום האשה לנשים ומה שהן צריכות, הוא רופף עד בלתי קיים, חוץ מהקטע של אקונומיקה ולקים בזול, כתרכובת הסנפה מאלחשת נגד יום האשה. השם האמיתי שלו יכול היה להיות יום האסירה שהלבישו מילדות בורוד כדי לסמן, כמו לוח מטרה, או יום הבחירה בין צניעות כמצוות הזכר השליט בשבט, לפורנו כמצוות הזכר השליט בשבט המקביל. יום הממתינה, המרצה, העדינה, יום סוגרת הרגליים בישיבה, יום המכ"מית האנושית שיכולה לצייר תצ"א של כל הגברים ברדיוס של 20 מטר סביבה ברחוב, עם הערכות מבוססות לסיכויי פגיעה ואיברים מוכנים לתגובה. יום התראו כמה התקדמתן למרות שאתן אוכלוסיה מיוחדת בסיכון, יום התשחקו בהעצמה או קליעת צמה או הדבר הזה שאתן עושות במעגלים שלכן, בלי לשלם אחת לשניה, כי אתן לא במעגל המשאבים, או אולי יום הבשנה הבאה נשריין לכן עוד אחוז בכנסת. יום הכולכן מתלוננות שווא, כולל אלה שנרצחו. למעשה הן במיוחד. יום האשה בונה אשה הורסת. יום ההן רוצות את זה, גם על אלביס הן היו מעיפות תחתונים. יום הבשנה הבאה ניתן לכן לעשות רישיון. מה זאת אומרת יש לכן רישיון? בעלך מרשה לך? את רואה שמאוד הקדמתן? סבבה, אז בשנה הבאה נרשה לכן להרוויח 68.3% מהשכר שלנו על עבודה זהה, אם תהיה לכן עבודה כלומר, אם אתן צעירות כלומר, ולא מתכוונות ללדת כלומר, ומוכנה באופן קולקטיבי באחוזים גבוהים מספיק, לספק את חלקך במשחק החפץ – על נעליים לא יציבות, בבגדים חותכים בבשר, נקודת מבט פטריארכלית נרכשת וערעור עצמי לגבי כל אינסטינקט, זיכרון, תפישה, כוח ואמונה עצמית שהגעת אליהם לבדך, או עדיין מהדהדים בך, מתוך הפרה-היסטוריה האישית שלך.

נותנים לכן יום? תברחו. מוקירים אתכן? שקלו נשיאת נשק. אתן לא צריכות יום או הוקרה, למעשה אתן לא צריכות שום דבר שמישהו עם אינטרסים מאוד ברורים לגביכן מאפשר. כל שאתן ואני צריכות הוא חיים. לא ליד, לא בהתקדמות ולא בהשוואה, פשוט את העסק כולו. ואת זה לא מקבלות, את זה לוקחות.

* כל הדימויים המופיעים בפוסט הם של הצלמת האמריקאית ויויאן מאייר, האהובה על העורכות. בצילום הראשי: מעצרה של הסופרג׳יסטית הבריטית אמלין פנקהרסט, 1914