המיתולוגיה האישית-פוליטית של ביונסה

יום האשה הבינלאומי: אלימות משטרתית, גוף קווירי, מוביליות חברתית ותהילה – על מה אנחנו מדברות כשאנחנו מדברות על Formation?
אלה אלבז-ניר

בהופעת הסופרבול 2016, אחד האירועים הנחגגים והמתוקצבים ביותר בתרבות האמריקאית, נכנסה ביונסה לבמה כאשר מאחוריה צוות של רקדניות לבושות שחור, עם תספורת אפרו תוססת וברט שחור, מניפות אגרופים באוויר. מבעד לעיניים מקומיות, האזכור למראה הטיפוסי של הפנתרים השחורים היה ברור. יום לפני האירוע, ביונסה משחררת שיר וקליפ חדשים, שמתחיל בעודה עומדת על מכונית משטרה טובעת, והיא שוקעת איתה בסופו של הקליפ. השילוב הקטלני הזה הוביל לעצומה הולכת וגדלה להחרים את ביונסה ואת המוזיקה שלה, משום שהיא כביכול מעודדת אלימות נגד המשטרה (כולל ראש עיריית ניו יורק לשעבר, שחתם עליה).

מלבד העובדה המעניינת שהשימוש ב״חרם צרכני״ כשיטת מאבק נהיה יותר ויותר נפוץ, תגובה זו מבוססת על נסיון להפוך את היוצרות: בעוד ביונסה מתחברת לתנועה של blacklivesmatter, שמבקשת להעלות מודעות לאלימות המשטרתית כלפי האוכלוסייה השחורה בארצות הברית, המשטרה עצמה רואה ברפרור בלבד לתנועת השחרור של הפנתרים השחורים (שאכן התאפיינה בשימוש באלימות בחלקים וזמנים מסוימים) עלבון עמוק שמצדיק חרם.

החלק המרתק באמת בסיפור הוא התערובת בין הפופולרי לפוליטי. ביונסה לא תמיד היתה מעורבת בשאלות חברתיות עכשוויות והשיר ״Formation״ בהחלט מסמן נקודת מפנה בקריירה שלה. אך היא עושה זאת תוך עירוב של כמה יסודות נוספים; השיר אינו רק אחד מהביטויים היותר פוליטיים של המלכה בי, אלא גם בין השירים היותר אישיים ששמענו ממנה. מילותיו גדושות ברפרורים למיתולוגיה הפרטית של ביונסה, אותם יוכל להבין רק מי שעוקב אחריה באדיקות. כך למשל, הוא נפתח בהתייחסות להאשמות נגדה שהיא חלק מה'אילומנטי' (illuminati), חברה סודית שמנהלת את העולם כולו מבחינה תרבותית וכלכלית כאחד. משם, היא פונה למצב את עצמה בשכבת אוכלוסייה אחרת לגמרי, כאשר היא מכנה עצמה Texas bama – תוצר של אלבמה, לואיזיאנה, שורשים שחורים וקריאוליים.

ההיסטוריה המשפחתית הפרטית של ביונסה מולידה אשה שקצת בדומה לג'יי לו, לא שכחה את הבלוק ועל כן היא עוד מסתובבת עם רוטב חריף בתיק, לכל מקרה שלא יהיה. יתר על כן, היא מזכירה בדיוק את הגורמים שנחשבו בזמן שאכן היו bamas (משרתות שחורות) בדרום לנחותים – כמו שורשים שאינם ״טהורים״ – ומעלה אותם על נס הגאווה. ניכוסם של הכינויים המבזים (negro מצטרף לרשימה גם הוא) והטענתם במטען חיובי הוא טריק ידוע בדינמיקה של מאבקי מיעוטים. ועם זאת, ביונסה עושה זאת בקלילות שמערבת שערוריות מהסוג הצהוב ביותר. היא מזכירה גם כמה היא אוהבת את ה״baby heir with baby hair and afro״ – וקורצת אל עצומה אחרת שנפתחה נגדה על כך שלא סירקה ואילפה את השיער הפוחז של בתה.

בתה של ביונסה, בלו אייוי
בתה של ביונסה, בלו אייוי

העיסוק במאפיינים חיצוניים של הגוף השחור ניכר לאורך כל השיר ומביע גאווה כנגד הבושה או ההסתרה שכוכבי צמרת הואשמו בהם, כולל ביונסה עצמה. את נחיריה היא אוהבת כמו אלה של חמישיית הג'קסונים. היא מתייחסת לנושא הלבנת העור, לא רק של מייקל ג'קסון אלא של עורה שלה: כשהיא אומרת בפזמון שהיא yellow-bone, ביטוי לאנשים שחורים עם עור בהיר יחסית, היא מביעה את גאוותה בעירוב הייחודי לה. המיתולוגיה השלמה האופפת את ביונסה לא היתה יכולה להתקיים אם היא עצמה לא היתה אגדת פופ שכמעט אין שנייה לה. כך האישי – הגוף, העבר וההווה המשפחתי – נוגע במיתי, ועם ההכללה לרמת הארכיטיפי, ביונסה מצליחה להגיע גם אל הפוליטי והחברתי, הופכת למודל חיקוי לנשים ומעודדת אותם להראות לה שהן 'בכושר' (formation).

הגוף הואהוא האתר בו מתקיים השיח – הן ה"נמוך" ביותר, כלומר הפופולרי, הצהוב, העממי, הן הגבוה, המחאתי והפוליטי. ביונסה דורשת מאחיותיה להיות in formation במובן הגשמי שמתקשר לתרבות האדרת החיצוניות והגוף החטוב אך זו גם דרישה הומופונית ל-information כלומר, למישור השכלי שמבקש להכיר ביחסי הכוחות אותם היא הופכת. הגוף הוא המשמש כ״הוכחה״, כמה שיכול לייצר כוח חברתי, מגדרי, כלכלי; ביונסה slays it (סלנג ל״הורגת את זה״, במובן של – עושה את זה היטב) באמצעות הגוף, הריקוד, היכולת להניע אותו במקצב הנכון. היא grind until I own it ומעודדת אחרות לעשות כמוה ולהוכיח לה שיש להן קואורדינציה טובה. התוצאה, כפי שהיא אומרת בסוף השיר – והנקמה הטובה ביותר למצב המתסכל של דיכוי ואפליה – היא להרוויח הרבה כסף, כלומר מוביליות חברתית, אותה ביונסה השיגה בין השאר בזכות איך ומה שהגוף שלה מסוגל לעשות: לשיר, לרקוד, להיות מהמם.

ביונסה מתייחסת בשיר לגוף של מסי מייה, אמן שחור וקוויר שנרצח ב-2010 בניו אורלינס בנסיבות לא ידועות, שקולו נשמע בתחילת הקליפ ולאורכו. ההכללה של מעגלים בקהילה השחורה שאינם הטרונורמטיביים מעידות כי הנוכחות של הגוף השחור עבור ביונסה היא מעבר לסטריאוטיפים (הנחיריים, האפרו) ומעבר למציצנות הפפראצית שרואה בגוף אובייקט לפרסום, אלא אפשרות של ממש לבעלות עצמית, תרבותית וחומרית

הגופים הנוכחים בקליפ של ביונסה הם לא רק מראה לשינוי שעובר על תרבות הפופ, עם הכללתם של ישבנים גדולים פחות ויותר (ע"ע דיונים בגוף של קים קרדשיאן ואחרות), אלא יותר מכך: ביונסה גם מפנה בעקיפין לגוף של מסי מייה (Messy Mya), אמן שחור וקוויר שנרצח ב-2010 בניו אורלינס בנסיבות לא ידועות, שאת קולו אנחנו שומעים בתחילת הקליפ ולאורכו. ההתייחסות לחדשות ״מקומיות״ (הרצח היה לדיון נרחב מאוד ברשתות חברתיות בחוגים מסויימים) וההכללה של מעגלים בקהילה השחורה שאינם הטרונורמטיביים מעידות כי הנוכחות של הגוף השחור עבור ביונסה היא מעבר לסטריאוטיפים (הנחיריים, האפרו) ומעבר למציצנות הפפראצית שרואה בגוף אובייקט לפרסום, אלא היא אפשרות to own it, כאשר
ה-it מתייחס הן לבעלות תרבותית והן לבעלות חומרית.

בדומה לניכוס מחדש של הכינויים הגזעניים והפיכתם לשם תואר חיובי, כאשר מקשיבים לשיר עוד ועוד (וקשה שלא) המילים הופכות לסלוגנים, לפתגמים. בין אם אלו המשפטים של מסי כמו you besta believe it ובין אם אלה של ביונסה שכבר הודפסו על חולצות והפכו למטבע לשון כמו I twirl on them haters שאינם ״נכונים״ מבחינה דקדוקית ועם זאת יש בהם איכות נדבקת שהופכת אותם לאידיומטים. באופן זה, שפה שאינה הגמונית ואינה משתתפת בשיח הגבוה, השלט, היא-היא שהופכת לשפה הדימויית הנפוצה, שמשתמשים בה, השלטת במרחב התרבותי. במובן הזה ביונסה אכן ״שולטת״ – היא מכתיבה את הדיבור, את התנועה, את היחס אליה. אולי רק מצער שהכל בסופו של דבר מתנקז למטרה מסוימת, היא התהילה – שהרי העיקר הוא שהיא כוכבת אחרי שהיא מנפה את שונאיה בנענועיה; אם לא תראנה הנשים את ביצועיהן, הן יודחו כמו היו בתכנית ריאליטי. כלומר, ההתערבות בין הגבוה לנמוך עודנה מקיימת את העולם של תחרויות כשרונות, ובו, כמו בחלום האמריקאי, אם רק תהיי מוכשרת מספיק, מוכשרת כמו ביונסה, תוכלי כמוה לשלוט, במכונית אל קמינו עם הכסאות מורדים נמוך.

אלה אלבז-ניר היא דוקטורנטית בחוג לספרות השוואתית באוניברסיטת סטנפורד וחוקרת ספרות עברית, ערבית וצרפתית עכשווית

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ליכודניק

    את מי מצער שביונסה בוחרת בתהילה?
    את מי שמוחו שטוף בתעמולה קומוניסטית.
    הקפיטליזם הטהור מתנגד לאפליה,
    כי היא מפריעה להעברת מידע דרך מנגנון המחירים.
    קפיטליזם טהור מאפשר לנשים להתקיים ולהתעשר מזימרה, מניהול מפעלים להדפסת סלוגנים על חולצות ומניתוח סוציו-תרבותי- כל אחת לפי כישרונה ורצונה.
    באוטופיה הקומוניסטית של הכותבת, היינו מקבלים קליפים פחות טובים כי הם היו נוצרים בידי מנהלות טקסטיל.

  2. אביאל

    אהבתי מאוד לקרוא את הניתוח על השיר ועל מצבה הפוליטי הנוכחי של ביונסה. בהחלט בחורה אמיצה.

  3. רבקה ניר שפריר

    אהבתי את הקשר שהראית בצורה מרתקת בין צורה למידע. מידע במובן הרחב. לא רק אינפורמציה כזו או אחרת אלא ידע שעובר דרך החוץ פנים: כוח של גוף ונפש, כוח של פרסום ויופי והתרסה. כוח של שפת רחוב, סלנג שטומן בחובו היסטוריה דרך אסוציאציות וזכרון.