למה הקמנו את ״מזרחית משותפת״, למה דווקא עכשיו
משורר, סופר ומבקר ספרות, חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תש"ע
רבים מאתנו הפעילים המזרחים מחפשים כבר שנים ארוכות בית מפלגתי מובהק שיתחבר למאבקינו לשינוי החברה הישראלית, ואין אנו מוצאים אותו. נאלצנו שוב ושוב לבחור בין מפלגות אשר הציעו ייצוג מזרחי מסוים, אך לא הביעו קו אידיאולוגי ברור לגבי המאבק המזרחי, המאבק המעמדי והחיבור המזרחי-פלסטיני והיהודי-ערבי, לבין הצבעת סולידריות עם מפלגות פלסטיניות – גם כאשר אלה לא עסקו באופן מודע במאבק המזרחי. כעת, בעקבות ההקמה של הרשימה המשותפת בבחירות האחרונות, אנחנו מקימים את "מזרחית משותפת" – יוזמה המבקשת לנוע מסולידריות לשותפות של המאבק המזרחי, המאבק הפלסטיני, המעמדי, הפמיניסטי ועוד.
אתמול (14.03) נפגשנו, קבוצה מן החותמים על היוזמה, עם חברי כנסת של הרשימה המשותפת. במפגש הראשוני הזה דיברנו על הסיבות ליוזמה, על האפשרות לחיבור מזרחי-פלסטיני והדרכים שבהן אנחנו תופסים מזרחיות, ועל דרכי העבודה בתקופה הקרובה. הפגישה היתה חגיגית ומרגשת, אך התחילה גם להניע לעבר מחשבות ושאלות משמעותיות, שיכריחו את כולנו להמשיך לנסח את החיבור הזה.
כמו שאמר מאיר עמור, אנו מאמינים כי אזרוחה של החברה הישראלית כרוך במזרוחה. אנחנו גם מאמינים שכדי ליצור דמוקרטיזציה של המרחב שבו אנחנו חיים יש צורך בשותפות ערבית-יהודית, ובאופן קונקרטי בשותפות מזרחית-פלסטינית. ההפרדות הטבועות במציאות הישראלית הנוכחית מבטיחות שהזכויות של כל קבוצה מדוכאת לא יזכו להכרה, כיוון שתמיד היא תתמקם כקבוצת מיעוט העוברת דה-לגיטימציה ולא כשותפות רחבה של הרוב המדוכא המבקש לארגן את המציאות מחדש. לכן עלינו ללמוד את המקומות המשותפים למאבקים של שתי הקבוצות ולפעול בהם יחד, לצד דיון מעמיק על כל אותם מקומות שבהם האינטרסים של הקבוצות אינם חופפים ולעתים אף מתחככים, כדי ליצור שותפויות גם בהם וכן להתרחב לשותפויות עם קבוצות נוספות.
ברור לנו שהזמן הנוכחי אינו פשוט עבור יוזמה כזאת. אבל כנראה שהזמן אף פעם לא יהיה פשוט, ועל כן יש לפעול עכשיו. גם מתוך תחושת הדחיפות של הרגע הנוכחי, וגם מתוך סבלנות ומבט ארוך טווח על המציאות שאותה אנחנו מבקשים ליצור.
דיאלוג – לא רק הפרדה וביזוי
חיבור מזרחי-פלסטיני נובע מן ההווה של הדיכוי במדינת ישראל, אבל הוא מתחבר להיסטוריה יהודית-ערבית ארוכה ולשותפות התיאולוגית היהודית-מוסלמית הארוכה, מתקופת ראשית האסלאם, דרך אל-אנדלוס ועד למאה ה-20, אשר הודחקו מן הזיכרון ההיסטורי, וכן לרצף של דיאלוגים ושותפויות מזרחיות-פלסטיניות במאה השנים האחרונות – אשר לא נרשמו מעולם כסיפור היסטורי אחד.
התרבות הערבית שנוצרה ברחבי המזרח התיכון, צפון אפריקה ואנדלוס נוצרה יחד על-ידי מוסלמים, נוצרים ויהודים, שכולם תרמו לה ונתרמו מתוכה; היהדות והאסלאם חולקות ערכים משותפים והיסטוריה ארוכה של מגעים ושאילה, של העשרה ולמידה הדדית; המסורות הדתיות השונות שלנו הן עמוקות ורחבות, וממש כפי שהיו בהן רגעים של הפרדה וביזוי, היו בהן גם רגעים ארוכים של שותפות ודיאלוג, וכמובן גם של קריאה לשלום ולצדק בין כל בני האדם, הנמצאת בכל ספרי הקודש שלנו.
גם בארץ נוצרה במאה השנים האחרונות שותפות פוליטית וערכית בין מזרחים לפלסטינים: מורדי ואדי סליב דרשו שוויון זכויות מלא לאזרחים הערבים, ובקרב ה"פנתרים השחורים" היו מי ששילמו מחיר כבד על התחברותם למאבק הפלסטיני, כמו דני סעיל. שמעון מויאל תרגם את התלמוד לערבית בקהיר וניסים מלול שלימד במכללה האיסלאמית אל-אזהר בעיר הקימו אגודות פוליטיות יהודיות-ערביות ביפו, וכך אברהם שלום יהודה שפעל בראשית המאה ה-20 ליצירת חיבורים אלו; בראשית שנות החמישים הקימו אינטלקטואלים יהודים-עיראקים כדוגמת סמי מיכאל, שמעון בלס וששון סומך יחד עם אינטלקטואלים פלסטינים כדוגמת אמיל חביבי ואחרים מעגלי ספרות והגות בערבית ומתוך חיבור פוליטי ותרבותי עמוק כתבו במשותף בעיתונות הפלסטינית והעברית בארץ; וב-1992 התקיים בטולדו שבספרד מפגש פומבי ראשוני של נציגים ישראלים ופלסטינים, שהובילו פעילים והוגים מזרחים, למען קידום הדיאלוג. את ההיסטוריה הזאת נשאף להנכיח מחדש ולהנחיל.
איננו טוענים כמובן ששותפות מזרחית-פלסטינית עומדת במרכז בדורות האחרונים: בישראל נדחקנו למעמדות הנמוכים אליהם נדחקו גם הפלסטינים, ואף כי פעמים רבות מזרחים ופלסטינים עבדו יחד, פעמים רבות הם גם היו צריכים להתחרות על אותן עבודות. הממסד השתמש במזרחים נגד הערבים – והם ספגו בתורם את איבת המדוכאים וגם הפנימו את כללי המשחק שקבע המשטר הקיים. כמזרחים היינו שותפים לדיכוי הפלסטינים ואימצנו את הגזענות הישראלית כלפי הערביות.
התקשורת הישראלית מבקשת להציג אותנו כהמון שונא ערבים תוך שהיא מעלימה ומעוותת את הטרגדיה שלנו; טרגדיה שנוצרה מתוך מצב קולוניאלי, שבו השנאה לערביות היא פעמים רבות שנאה עצמית לערביות שבנו. המשטר עושה בטרגדיה שלנו שימוש ציני כנשק פוליטי וסמלי אל מול הפלסטינים, בלי לתקן אף אחת מן העוולות שנעשו לפלסטינים או למזרחים.
גם בתוך הקהילות המזרחיות עצמן יש שהתביישו, בעקבות הקולוניאליזם, הציונות והסכסוך, בעבר המשותף להן ולעמי ערב. וכך פעמים רבות ניסינו, המזרחים, להשתלב בזרמים החזקים בחברה תוך מחיקה או צמצום של עברנו. מאמץ עצום נעשה כדי למחוק את ההשפעות ההדדיות העצומות בין התרבויות היהודיות לערביות, אך גם כעת ניתן להבחין בעקבותיהן בהקשרי חיים רבים, במוזיקה, בתפילה, בלשון ובספרות.
פוליטיקה חדשה באמת: עם הפנים מזרחה
ההזמנה להצטרף ל"מזרחית משותפת" אינה למזרחים בלבד, אלא פתוחה לפני פלסטינים, אתיופים, רוסים, אשכנזים וכל מי שחי במרחב הזה ומבקש לשנות אותו למקום צודק יותר, דמוקרטי יותר ושוויוני יותר. ברור לנו שכל קבוצה מגיעה עם זהותה ועם המיקום והזיהוי ההיסטורי שלה, אך בכוחנו גם לחצות חלק מן המחסומים המפרידים בינינו. כפי שאמר אלי חמו ז"ל, פעיל חברתי וממקימי "תנועת האוהלים": "מזרחיות זו לא עדה, זו תודעה״. המזרחיות היא גם הזהות התרבותית וההיסטורית הארוכה של יהודי העולם המוסלמי, אבל גם הזהות הרחבה והכללית של המרחב הזה, המזרח-התיכון וצפון אפריקה, המזרח הוא מקום לידתן של היהדות, הנצרות והאיסלאם, והמזרח הוא גם מקום לידתן של הערבית והעברית.
נוסף לכל אלו, המזרח הוא גם המקום בו אנו נמצאים כעת. אנחנו לא רואים במזרחיות ובמערביות, ולא במזרחיות ואשכנזיות, זהויות דיכוטומיות או זהויות המוציאות זו את זו, וגם לא הפכים. המציאות היא רב-גונית ורצופה בשילובים, אך הדיכוי הממסדי והפוליטי יצר הפרדות והירארכיות כדי לדכא חלק מן הזהויות והתרבויות. השותפות, כפי שאנחנו רואים אותה, אין פירושה ביטול של זהות מסוימת, או התעלמות מכך שהמקום של כל אחת מן הקבוצות הוא שונה בתוך ההירארכיה הגזענית שנוצרה במדינת ישראל, אך היא קשורה להבנה, כדבריו של מרטין לותר קינג, כי "אי צדק במקום אחד הוא איום על הצדק בכל מקום".
מי שדחק את המזרחים אל שולי החברה, שלל את תרבותנו ובז למסורת שלנו, שלח רבים מאתנו אל הפריפריה הגיאוגרפית והכלכלית וממשיך לדחוק אותנו לשוליים – הוא מי שדיכא את האזרחים הפלסטינים לאורך עשרות שנים, נישל אותם מנכסיהם, מאדמותיהם ותרבותם, דחק אותם פוליטית אל שולי הדיון הציבורי, וכלכלית – אל העשירונים התחתונים; הציונות כמפעל התיישבות ממשיכה לנסות לכונן כאן מדינה אירופית מערבית ולבנה, תוך דחיקה של כל מה שהוא מקומי ואזורי. קרבנותיה הראשונים הם ערבים, אך המזרחים היו "חומר אנושי" עבורה.
מי שפינה את שכונת ימין משה בירושלים, בה ישבו לפנים מזרחים, והפך אותה אחרי 67׳ למשכנות לעשירים, ומי שפינה את המזרחים תושבי כפר שלם, שקם על חלק מאדמות סלמה הפלסטינית, הוא מי שאחראי לאירועי יום האדמה ב-76׳, הפקיע קרקעות מהאזרחים הפלסטינים וממשיך להכחיש את זכויות העקורים לצד סירוב לשיבת הפליטים והכרה בכפרים הבדווים הלא-מוכרים. מי שמפנה את יפו מתושביה המקוריים והופך אותה לנחלתם של העשירים בלבד, הוא מי שהחריב את הדיור הציבורי. המזרחים והפלסטינים בנגב ובגליל עבדו ופעמים רבות עדיין עובדים באזורי התעשייה המשלמים את הארנונה שלהם למועצות האזוריות, המסמלות את החלוקה הלא צודקת של משאבים באזור. יחד נוכל להיאבק על הרחבת גבולות השיפוט של עיירות הפיתוח והערים הערביות; יחד נוכל להיאבק על שוויון במערכת החינוך ועל נגישות אמתית להשכלה הגבוהה; יחד נוכל להיאבק על מקומן של התרבות הערבית והמזרחית, על לימודי חובה של הערבית בכל בתי-הספר כשפה משותפת ולימודי ליבה של ההיסטוריה של יהודים ומוסלמים במזרח התיכון.
בשנים האחרונות שמענו רבות על פוליטיקה חדשה מצד כמה ראשי מפלגות. אבל בסופו של דבר, מלבד החידוש שבכתיבת כמה פוסטים בפייסבוק, ראינו בעיקר אותה פוליטיקה ישנה של שנאה ושיסוי. אנחנו לא רוצים לדבר במילים ריקות על פוליטיקה חדשה. אנחנו רוצים ליצור שותפות דמוקרטית, שתגשים סוף סוף את סיסמת המחאה החברתית ב-2011: "העם דורש צדק חברתי", ולא תתרגם אותה לשוויון בגיוס לצבא או לשאלת מחירי השכירות במרכז תל אביב בלבד. שותפות שזוכרת היטב, שאי אפשר לדבר על דמוקרטיה בגבולות "הקו הירוק" ולהמשיך את הכיבוש והדיכוי בשטחים, כפי שאין דמוקרטיה ליהודים בלבד, דמוקרטיה של אדונים. רק סיום הכיבוש והפיכת ישראל למדינה רב-תרבותית, שוויונית ודמוקרטית יאפשרו להקדיש משאבים לצמצום האי-שוויון, לצאת מסכסוך הדמים וליצור חיבור מחודש בינינו לתרבויות המזרח-התיכון.
מול רוח עכורה של גזענות וחוקי לאום ונכבה, נוכח המשך הדיכוי והסירוב להכיר בזכויות העם הפלסטיני שגוררים אותנו לעוד עימותים ועוד מלחמות מרובות קורבנות בעזה, בלבנון ובאיראן, מול חוסר האכפתיות כלפי מצבם הכלכלי המדרדר של רבים מאזרחי המדינה, מול בנימין "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות אל הקלפי" נתניהו, אנחנו מבקשים רוח חדשה ודרך חדשה, שתאפשר יצירה של אופוזיציה נחושה המציעה אלטרנטיבה למצעד השליטים המוביל את כולנו אל תהום מדינית, כלכלית, חברתית ואנושית.
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
כל הכבוד על היוזמה. שמח להיות חלק ולחתום על הדברים.
שמח להיות חתום. שים רק לב שהמפגש בטולדו ארע ב-1989 ולא ב-1992 כפי שנכתב.
בראבו ! היטבת לנתח.
בעל הברית הטבעי של המזרחים היהודים הם המזרחים בני דתות אחרות, קרי הפלסטינים.
שלוש שאלות: מי נותן כסף? איך ומתי נהפך 'מזרח תיכוני' ל'ים תיכוני'? והאם יש קשר בין שאלה א' לב'?
פילוג נוסף במסווה של איחוד/שיתוף
בעקבות ההצלחה העצומה של הפרק הראשון הידוע גם כ "מועצה החברתית-כלכלית שליד ש'ס" קבלו את הפרק הבא בסדרה "פעילים מזרחיים מחפשים ישבן".
מה יש יותר, מזרחים תודעתיים או מזרחים עדתיים?
מסכים עם דוש ("פילוג נוסף במסווה של שיתוף"), אבל כנראה לא מאותן סיבות, ואלה טעמיי: הבעיה בחברה הישראלית אינה עדתית, אתנית ואפילו לא מגדרית (אלה משקפיים צרים וכיתתיים להתבונן במציאות), אלא ערכית, רעיונית ומוסרית. ברגע שאתם מגדירים את עצמכם כמזרחיים, אתם עושים בדיוק כצעתקכם, כאשר אתם מדירים בהינף תנועה אלימה (מזרחית מן הסתם) חבורה ענקית של אנשים בני עדות ודתות שונות, כולל אשכנזים בעלי מודעות פוליטית, או אשכנזים (או מזרחיים) למחצה (שליש או רבעי) תבדקו את מיפוי החלוקה הגזעית בגרמניה הנאצית. מצבו של המזרחי או האשכנזי המעורב במדינת ישראל, גם אם קוראים לו גולדשטיין או בלומברג, עלול להיות במקרים רבים גרוע יותר מזה של אלבז או בוזגלו המשתכנז (או הכי פשוט, כזה שהצטרף לליכוד או לצבא הקבע וכו'). בנוסף, אתם מצטרפים לארגון לגיטימי אמנם אך כזה שהמציאות הפוליטית כפתה,- אך זו אינה אפילו תנועה, לא כל שכן מפלגה, שבתוכו מתקיימים רעיונות סותרים, חלקם פשוט בלתי קבילים ונובעים מאינטרסים כיתתיים אחרים… ישנו בהחלט מקום להתארגנות נרחבת לעומתית, גם אם אד הוק לצורך החלפת השלטון, אך לצערי ההצטרפות שלכם היא נאיבית, במקרה הטוב, ובמקרה הסביר יותר נובעת מהצורך האישי לזהות והכרה (צורך המובן, אך המבזבז אינטרס ציבורי ורוחני כללי במקרה זה, ככל הנראה מבלי שיושג דבר משמעותי). חבל שאינכם מסוגלים להשתחרר מהראיה הצרה ולחוש את הכאב האנושי שרוחש מתחת לכל זה. הקולב העדתי אינו מועיל במאום, חוץ מהגברת תיוג היתר והרחקת הפתרון האפשרי והמורכב, התובע בין השאר ויתור בוגר ואנושי (לא יותר מדי) על אג'נדות חמימות של מרק מזרחי וקובה עם הרבה סוכרי.
אז אחרי כל גיבוב המשפטים המתלהמים והסותרים שלך, אז מה בעצם אתה רוצה לטעון?
האם לטענתך למיזרחיים אסור להתארגן כמיזרחיים או למען המיזרחיים וגם ערבים?
האם הם פוגעים במישהו בכך?
האם אסור להם לחבור לערבים ולחפש את המשותף?
חוץ החצנת התסביך הנפשי הקשה שיש לך עם ה"מיזרחיים" לא אמרת כלום.
מברוכ. מאד מאד מברוכ. מצטרףת.
א. בהצלחה. הלוואי ותצליחו לחבר בין האנשים והקבוצות המתגוררות בישראל, ברוח השיוויון והעמדת האדם, ולא הלאום, במרכז.
ב. אני בספק אם תצליחו לעשות זאת דרך הרשימה המשותפת שהיא רשימה חשובה המייצגת לאומיות פלסטינית. לא חיבור.
ג. יתכן ותגלו שרוב המזרחיים בארץ אינם "תינוקות שנשבו" ע"י ה"קולוניאליסטים" האשכנזים, אלא שדעותיהם הלאומניות והעוינות רוח זו ותומכות בנתניהו וחבר מרעיו, הן אותנטיות והם לא יזוזו מהן. הלוואי ואתבדה.
מישהו מאלה התומכים בהתרפסות הזאת של להיות " מזרעבים מאוחדים" יכול להסביר לי מדוע אף פעם, ולו פעם אחת, יוזמה כזאת או דומה לה, לא יצאה מתוך הערבים עצמם, ותמיד היוזמים ההזויים יוצאים מתוכנו?
אנא הסבר קטן. הרפיסות הזאת בשם "הערבים הם המזרחים האיסלמים" מעלה הרבה שאלות ותהיות למשל: מה הייתם אומרים על "אשכנאצים" מאוחדים" שתרבותם אותה תרבות אירופאית??? מה ההבדל בינם לבין ,מזרעבים"? מי אתם, מי עומד מאחוריכם, מי מממן וכמה ? בשם התרבות- מניפים את "הנבוט" האיסלמי.