משה קצב, עלי ע׳נאים וההכאה על חטא

האסיר עלי ע'נאים שמח מאוד לשמוע את שרת המשפטים אומרת השבוע כי הודאה וחרטה אינם תנאי לשחרור מוקדם ממאסר – של משה קצב כמובן. הוא השאיר לי הודעה בתא הקולי: "מה נשמע סמדר, זה עלי. שמעתי עכשיו את שרת המשפטים אומרת בטלוויזיה שלפי החוק אסיר לא צריך להודות ולהתחרט כדי להשתחרר, אז איך זה יכול להיות שמחזיקים אותנו עדיין כאן, כמעט שלושים שנה, למרות שלא עשינו כלום? לא צריך להודות, ככה היא אמרה, זה החוק". עלי הוא אחד מחמשת המורשעים ברצח דני כץ ז"ל, שמכחישים את ביצוע העבירה. שלושה מהם צפויים להשתחרר בעוד כעשרה חודשים, לאחר שירצו שלושים שנות מאסר מלאות. בשנים האחרונות נדחו כל בקשותיהם לשחרור מוקדם על רקע הכחשתם את המעשה. בקשתו של עלי נדחתה לפני כשנה. שאלת שחרורו של מורשע אחר בפרשה, פתחי ע'נאמה, תלויה ועומדת כיום בפני בית המשפט המחוזי, לאחר שנדחה גם הוא על ידי ועדת השחרורים.

האם שרת המשפטים תתמוך גם בשחרורם של עלי ופתחי או רק בזה של משה? (אני מציעה שמבחן ע'נאמה יחליף את מבחן בוזגלו). ומה עניינה של שרת המשפטים בשחרורו של אסיר כזה או אחר? כל מעשיו הרעים של קצב לא הצליחו, כך נראה, להסיר את חנו בעיני הצמרת הפוליטית העכשווית, המתגייסת לטובתו לקראת הדיון בשחרורו המוקדם. אך התגייסותה של שרת המשפטים לטובתו של האסיר קצב, כמו גם פגישתה עם משפחת אחד החשודים ברצח בכפר דומא, או המתקפה שלה על בית המשפט העליון לקראת מתן פסק הדין בעניין חוק ההסתננות – מסמנים משהו חמור אף יותר מהטיית שכם אל מי שנותר מקורב לצלחת השלטונית.

"עשה את מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי". הציווי הקטגורי של עמנואל קאנט, כמו גם, באופן שונה, עקרון שלטון החוק, קובעים כי צדק יושג באמצעות כללים אוניברסליים ולא באמצעות החלטות נקודתיות ושרירותיות. שרת המשפטים, כמו גם שרת התרבות ושר החינוך, פועלים להשגת מטרות קונקרטיות. הם לא מתעניינים בכללים. שמשה קצב ישוחרר, שחוק ההסתננות יאושר, שחשודי דומא לא יעונו. לא ניתן לגזור מעמדותיה של שרת המשפטים שום כלל. לא היה בכוונתה לפעול למען הפסקת כל עינויי השב"כ, היא רק התעניינה בהפסקת העינויים של עצור ספציפי (מהמחנה הפוליטי שלה), וכעת באסיר ספציפי (שהיה נשיא המדינה ואשר גם הוא קרוב למחנה הפוליטי שלה).

שרת המשפטים צודקת בכך שהודאה בעבירה והבעת חרטה אינם תנאים לשחרורו של אסיר לפני החוק. אך הכלל הזה צריך להיות מופעל באופן אוניברסלי, על ע'נאמה וע׳נאים כמו על קצב. משום מה יש לי הרושם שלא נזכה לשמוע ממנה תמיכה בשחרורם של פתחי ועלי. אבל יש עוד כמה כללים הנוגעים לעניינו של קצב. אחד מהם נוגע ל"מקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות שבהם סברה הוועדה כי שחרורו של האסיר יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, משנוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר". במקרים כאלה רשאית הוועדה להביא בחשבון גם נתונים אלה בהחלטתה. דומה שאין מקרה מתאים יותר להחיל עליו את הסעיף הזה ממקרהו של קצב, אשר חומרת מעשי האונס שהורשע בהם מתעצמת לנוכח תפקידיו הציבוריים הרמים והשימוש שעשה בסמכותו.

שרת המשפטים האיצה בנשיא המדינה להעניק לקצב חנינה גם אם ועדת השחרורים לא תשחרר אותו. השרה התעלמה בכך גם מכלל שני ובלתי כתוב, לפיו הנשיא לא מעניק בקשות חנינה למי שעניינו נדון כבר על ידי ועדת שחרורים. ההיגיון מאחורי הנוהג הזה הוא להימנע מלייצר החלטות כפולות וסותרות של רשויות המדינה באותו עניין ממש. במהלך השליש האחרון של המאסר יש ועדה שיש לה סמכות בדין לשחרר את האסיר, ולכן על מנת לעשות שימוש בסמכות החנינה של הנשיא על פני החלטת הוועדה, יש צורך בנסיבות חריגות ויוצאות דופן. כזכור, קצב כבר הגיש בקשה לחנינה זמן קצר לאחר תחילת מאסרו, ובקשתו נדחתה. מה יוכל להצדיק הענקת חנינה לאחר שוועדה רשמית קבעה שאין לשחררו גם לאחר שנשא שני שליש מעונשו?

מערכת המשפט והענישה, בסיוע אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש, מחזיקה בשנים האחרונות בתפיסה מעוותת המבקשת לחדור אל נבכי נפשו של האסיר, למשטר אותו ולדרוש שינוי "בעולמו הפנימי". מעין גירסה מקומית של וידוי, הכאה על חטא ובקשת כפרה. אין זו רק "משטרת מחשבות" אלא ניסיון מקומם למשטר את תפיסת העצמי של האסיר. מערכת הענישה צריכה להתמקד במעשים הפוגעים בזולת ולא במחשבות ועמדות. משה קצב נענש על מעשיו ולא תועיל לו העובדה שלעולם לא יודה בהם. אך על אמונתו ותפיסתו הפנימית, מעוותת ומנותקת מהמציאות ככל שתהיה, לא צריך להעניש אותו. כל אדם זכאי להחזיק בעמדותיו ובשיפוט המציאות שלו. על תפיסותיו ושכרון הכוח שלו נשפוט אותו אנחנו, הציבור. אם ייקבע שאינו מסוכן לציבור, העובדה שמשה קצב לא הודה במעשיו ולא התחרט עליהם לא צריכה למנוע את שחרורו. כך הוא גם לגבי פתחי ע'נאמה ועלי ע'נאים, שכבר נקבע לגביהם שאינם מסוכנים לציבור. לעומת זאת, בעניינו של קצב יש סיבות טובות אחרות שלא לשחררו.

הכותבת היא עורכת-דין ותלמידת דוקטורט, מומחית למשפט פלילי וזכויות אדם