הסיפור שלא סופר על המורה הטובה ביותר בעולם

המורה הפלסטינית חנאן אל-חרוב זכתה השבוע במיליון דולר על תוכנית שפיתחה בדהיישה בנושא אי-אלימות. למה אף אחד לא מדבר על זה שהיא גרה רבע שעה מהכפר ממנו נעקרה משפחתה, אך לא יכולה להגיע אליו? על המסלול בין הכפר אלקַבּוּ, פארק בגין, מחנה הפליטים דהייישה והטקס בדובאי

חנאן עביד אללה-אלחרוב היא המורה הפלסטינית שזכתה השבוע בתואר המורה הטובה בעולם ובפרס נאה של מיליון דולר, מטעם קרן וארקי הבריטית. הטקס נערך בדובאי, נותנת החסות על הפרס. במהלך השבוע האחרון נכתב רבות על חנאן, משפחתה, מוצאה, פעילותה ותכניותיה. גם התקשורת הישראלית דיווחה על כך – הישראלים הקדישו כמובן התייחסות מיוחדת להשפעת שיטת הלימוד שפיתחה חנאן בנושא אי-אלימות, על החיכוך בין תלמידיה הפלסטינים לבין החיילים הישראלים. כרגיל, הסתכלות מעוותת על האחריות לאלימות במחנות הפליטים, וחוסר יכולת לראות את נוכחות החיילים שם כאלימות וכדיכוי. משמע, את הפלסטינים יש לחנך. עליהם ועל המורה חנאן מוטלת האחריות לחנך לאי-אלימות אל מול חיילי הכיבוש. אין צל של ספק, כפי שחנאן התבטאה בתקשורת, שהיא דואגת במסגרת תפקידה לחיי תלמידיה ותלמידותיה ולא לחיילים ישראלים. היא אינה מחנכת להשלמה ול"שלומיזציה" עם הכיבוש.

העובדה שהיא נולדה וגדלה במחנה פליטים, במקרה שלה במחנה הפליטים אל-דהיישה ליד בית לחם, לא העלתה את השאלה המתבקשת, למה? למה במחנה פליטים, מאיפה היא נפלטה ומתי. לא רק שהתקשורת הישראלית לא תהתה לגבי פליטותה של חנאן, ולא קישרה בין הישראליוּת לבין הפליטוּת הפלסטינית, אלא גם התקשורת הערבית לא עשתה כן. אפילו דוברים פלסטינים למיניהם, ברשות הפלסטינית ובכנסת הישראלית, במולדת ובגלות, שבירכו את חנאן על ההישג הנכבד – שכבר חדל להיות הישג אישי של חנאן והפך להישג לאומי ואות כבוד לעם הפלסטיני כולו – גם הם לא התייחסו לסיבת הפליטוּת שלה, ובוודאי לא לסוגיית השיבה.

בזמן החגיגות בדובאי, בתל אביב היו בשיאן ההכנות לכנס על שיבת הפליטים הפלסטינים, שיתקיים בתחילת השבוע הבא, 21-22 במרץ, במוזיאון ארץ ישראל – או כלשון ההזמנה לכנס מטעם עמותת זוכרות – על אדמות אלשיח' מונס. משפחתה של חנאן, משפחת עביד אללה, נעקרה ב-1948 מהכפר אלקַבּוּ, שהיה במחוז אלקֻדס עד הנכבה, בין עין כרם לבית לחם. מדינת ישראל הרסה את כל הכפר הפלסטיני, את בתי הפליטים, את המסגד ואת בית הספר. שרידי הכפר נמצאים כיום בתוך פארק בגין שהקימה קק"ל באזור, ועל שטח אחר מאדמותיו נבנה ב-1950 היישוב הישראלי מבוא בית"ר.

בשנת 2010 ראיינתי, במסגרת עבודתי בעמותת זוכרות, את אביה של חנאן, מר חאמד עביד אללה. הוא אדם מדהים. עכשיו היה עם חנאן בטקס בדובאי וניתן להבחין ממבע פניו וברק עיניו מה רבה השמחה והגאווה שלו בבתו. חאמד נולד ב-1936 באלקבו. גורש בגיל 12. התלוויתי אליו, עם עוד חברים וחלק מבניו ונכדיו, לסיור בין שרידי כפרו. בתוך פארק בגין. לאיש שהיה אז בן 74 זיכרון חד וידע רב, מחובר הוא לכפר כאילו חי בו עד היום. כאן היה הבית שלנו ושם הבית של המח'תאר. הכיבוש הסופי של הכפר היה באוקטובר 1948 ומיד הרסו כמה בתים, את השאר הרסו במהלך השנתיים הבאות. כאן היה רחוב מרכזי וכל האבנים שאתם רואים מסביב הם הבתים שלנו. למשפחה שלי היה בית קברות נפרד, הנה הוא, הוא מצביע על קבר הרוס ואומר: "היום בית הקברות מחולל וניתן לראות את העצמות בקברים. אלה העצמות של קרובי המשפחה שלי. זה הקבר של סבא שלי, מצד אבא, מחמוד מסטפא עביד אללה". הוא הסבא-רבא של חנאן – המורה הטובה בעולם.

חנאן ואביה
חנאן עם אביה, בטקס הענקת הפרס בדובאי. כאילו על המורה חנאן מוטלת האחריות לחנך לאי-אלימות אל מול חיילי הכיבוש

ליד ביתו עמד חאמד, הוא אבו ג'מאל, וסיפר בכאב על הילדות שלו: "הבית הזה היה של אבא שלי ושל דוד שלי. גרו בו 40 נפשות בערך. השכן שלנו כאן היה מחמוד עבדאללה, הייתה לו מכולת, ושם היה הבית של מחמוד אבו ע'לוס. הבית שלנו היה בן שתי קומות ולידו גינה. כשהייתי עולה על הגג של הקומה השנייה הייתי רואה את הים. מתחת לכפר בכיוון אלוּלג'ה הייתה מסילת ברזל. בכפר היה מסגד והיה בו מקאם שיח' (מקום קדוש) ובית ספר. בית הספר והמסגד היו אחד ליד השני. חוץ מהמסגד שליד המעיין. והיו שתי טחנות קמח, וזה המפתח של הבית הזה. אני שומר אותו יותר מששים שנה". הוא שלף מהכיס הפנימי של המעיל מפתח, אותו מפתח פלסטיני מוכר שהפך לסמל של העַוְּדַה (השיבה).

חנאן לא יכולה לבקר את קברי הסבים והסבתות שלה באלקבו, למרות שהיא גרה כיום במרחק רבע שעה נסיעה בלבד משם. המחסום הישראלי שבין מחנה הפליטים שלה לבין הכפר המקורי שלה מונע ממנה לבקר בכפר, ובוודאי מונע ממנה לשוב ולגור על אדמתה.

החיבור בין פליטות לשיבה, בין דובאי, אלשיח' מונס, תל אביב, אלקבו ומחנה הפליטים אלדהיישה לא בא לידי ביטוי למרות הפרס שהוענק לפליטה פלסטינית. משמעות הדבר היא שנושא השיבה נדחק באמת לשוליים של התודעה ולקצוות הבלתי מורגשים של השיח הציבורי, גם הפלסטיני. מה זה אומר לגבי שבעה מליון פליטים פלסטינים שמחכים לשוב למולדתם, לכפריהם ולעריהם? עד היום לא הוצעו תכניות רשמיות למימוש השיבה בפועל – לא על ידי פלסטינים, לא על ידי יהודים ולא על ידי הקהילה הבינלאומית, על אף שהתקבלה באו"ם החלטה בדצמבר 1948 שמכירה בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם.

דחיקת השיבה ודחייתה אינה מוסיפה להעלאת רף התקווה לגבי העתיד. העַוְדַה לא יכולה להמשיך להיות רק "חלום" פלסטיני, ולא טראומה-פוטנציאלית יהודית. יש להיכנס לעובי הקורה ולהתמודד מעכשיו עם משמעות השיבה, אופן יישומה והשלכותיה על עתידנו במרחב הזה. לא נראה שיש מקום לדבר על צדק ללא יישום שיבת הפליטים.

הכנס של ״זוכרות״ יציע גם להסתכל על הרווחים האפשריים מהשיבה. תארו לכם שהמורה הטובה בעולם חנאן אלחרוב תשוב לכפרה. איזה מקום נפלא היא תצליח לבנות ואיזה תרומה עצומה תביא לחיים ולדורות הבאים.

לתוכנייה המלאה של כנס זוכרות

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית

    כתבה מאירה ומרגשת.

  2. אלימלך

    אין פליטים באף מקום בעולם כבר מעל ל60 שנים,רק ה"פליטים" כאן מקבלים אוכל חינם.
    מה שקורה ממדינות האיסלם מוכיח שלמיעוטים אין זכות קיום.ולכן אין טעם בכל הניסיונות להחיות את "זכות השיבה"

  3. מזרחי שחום חלק

    לא לגמרי הבנתי, אם היא גרה "רבע שעה" מהכפר שהיה לה ב-48', אז מה בוער לה לחזור? מילא אנשים שתקועים בירדן או איפשהו, קילומטרים רבים מביתם הקודם וגם בתנאים לא משהו, אבל כאן בחרתם להדגיש היא בסך הכל שני מטר ליד. אז מה הסיפור? לכפר הזה יש איזה סגולה מיסטית? פלסטינים זה צמח מוגן שיכול לחיות רק בנ.צ 4928? אשמח אם מישהו יסביר לי את הלוגיקה.

  4. סמולן

    קטעים
    ========

    א. הראיון עם חאמד אבו ג'מאל: אמ;לק: הסיפר הציוני הקלסי

    1. "האדמה הזאת נמצאת מחוץ לאדמת 48. לא נכבשה ב 1948… איבדנו את הכפר שלנו ב 48, ואחרי הפסקת האש חילקו את האדמה. האו"ם שם גבולות בין ישראל וירדן, והאדמה הזאת היתה שייכת לירדן, היא נשארה בידי הערבים עד שישראל כבשה אותה ב 1967. היא השתלטה על האדמה ונטעה חורשה… השטח הזה היה בין שנת 48 לשנת 67 כמו אזור חיץ שהכניסה אליו אסורה. אחרי הכיבוש ב 1948 המשכנו לעבד את האדמה לעוד שנתיים ואחר כך הפסקנו בגלל הפחד, כי הישראלים היו יורים על האנשים שנכנסו לאדמות שלהם, ולפעמים היו תקריות ירי בין חיילים ישראלים וחיילים ירדנים".

    2. "מיד אחרי שישראל כבשה את הכפר היא הרסה 5 בתים. הבתים הגדולים. תקופה קצרה אחר כך הם נכנסו שוב ושיטחו את כל הבתים, זה קרה בין 48 לשנת 49. היה חורף. אנחנו גורשנו אולי באוקטובר או נובמבר 1948".

    3. "בשנת 48 אנחנו, באזור הזה, נשארנו עד השלב האחרון. אחרי אלרמלה ואללד ואחרי דיר יאסין. הרבה כפרים ברחו אחרי ששמעו את הסיפור של דיר יאסין… האנשים פחדו על הילדים ועל הבנות שלהם וברחו".

    4. "כאן בכפר לא היו קרבות. האנשים ברחו בלי קרב. מיד עם כניסתם לכפר, היהודים פוצצו 5 בתים והלכו. לאחר כחודשיים הם חזרו והשלימו את הרס כל הכפר. שמו מוקשים ופוצצו את הבתים… ואכן נהרגו אנשים מהמוקשים. אני יודע על שלושה גברים שנהרגו… בנוסף להם, היהודים הרגו שלוש נשים. שלוש נשים שהסתננו לתוך הכפר כדי לקטוף ענבים ותאנים, היהודים תפסו אותן, לקחו אותן לתוך בור בתחילת הכפר וירו בהן… זאת היתה באמת תקופה של פחד, היתה אוירה של פאניקה והרג. לכן לא חזרנו".

    ב. בחזרה להווה: לכאורה, פרשנות מקוצרת של אותו טקסט עצמו. בפועל, התאמה מהירה וחסרת מעצורים לסיפר הפלסטיני הנוכחי.

    5. "משפחתה של חנאן, משפחת עביד אללה, נעקרה ב-1948 מהכפר אלקַבּוּ, שהיה במחוז אלקֻדס עד הנכבה, בין עין כרם לבית לחם" (מתוך הפוסט הנוכחי, למעלה).

  5. דרור

    הסתכלות בתכנית הכנס של זוכרות והמאמר הנוכחי מציגים עולם פשוט ופשטני בו היה רק צד רע אחד והצד השני היה רק טוב. עולם בו שיבת הפליטים הפלסטינים כולם הוא מובן מאליו, צעד בסיסי שרק אחריו מתחילים בכלל לדבר. מאיזה ספר של יישוב סכסוכים לקחתם את זה?
    היו כאן שני צדדים לסכסוך אלים על קרקע וזהות. אחד מהם ניצח. במחיר גבוה מאד. זה לא הופך את הצד השני לכולו צודק. ניסיונות להשיב את הזמן לאחור הם נחמדים אבל לא מציאותיים. האם ניתן להשיב גם את 1% מהאוכלוסייה היהודית שנהרגו?
    אני בעד מדינת כל אזרחיה וחושב שעבר זמנו של חוק השבות. אני חושב, בנוסף, שיש למצוא פתרון משותף לבעיית הפליטים. ברור שלמדינת פלסטין, כשתקום (במהרה בימינו, אמן. על כלל שטחי הגדה המערבית ולפי גבולות 67), אם כך יחליטו קברניטיה ואולי גם חלקם לישראל, אבל להשיב את ההיסטוריה לאחור באופן חד צדדי, הצד של אילן פפה (רמז: לא הצד היהודי בסכסוך), כאילו יש מכונה היכולה לעשות את זה וכאילו אין כאן גם צד אחר, נידון לכישלון. אני חושב שרבים ממארגני הכנס רוצים את הכישלון הזה. הם אינם מחפשים פיתרון אלא מתבוססים בשנאה למדינת ישראל הקיימת.
    זה אינו שמאל. זוהי לאומנות פלשתינית וצריך לקרוא לה בשמה.