הסיפור שלא סופר על המורה הטובה ביותר בעולם

חנאן עביד אללה-אלחרוב היא המורה הפלסטינית שזכתה השבוע בתואר המורה הטובה בעולם ובפרס נאה של מיליון דולר, מטעם קרן וארקי הבריטית. הטקס נערך בדובאי, נותנת החסות על הפרס. במהלך השבוע האחרון נכתב רבות על חנאן, משפחתה, מוצאה, פעילותה ותכניותיה. גם התקשורת הישראלית דיווחה על כך – הישראלים הקדישו כמובן התייחסות מיוחדת להשפעת שיטת הלימוד שפיתחה חנאן בנושא אי-אלימות, על החיכוך בין תלמידיה הפלסטינים לבין החיילים הישראלים. כרגיל, הסתכלות מעוותת על האחריות לאלימות במחנות הפליטים, וחוסר יכולת לראות את נוכחות החיילים שם כאלימות וכדיכוי. משמע, את הפלסטינים יש לחנך. עליהם ועל המורה חנאן מוטלת האחריות לחנך לאי-אלימות אל מול חיילי הכיבוש. אין צל של ספק, כפי שחנאן התבטאה בתקשורת, שהיא דואגת במסגרת תפקידה לחיי תלמידיה ותלמידותיה ולא לחיילים ישראלים. היא אינה מחנכת להשלמה ול"שלומיזציה" עם הכיבוש.

העובדה שהיא נולדה וגדלה במחנה פליטים, במקרה שלה במחנה הפליטים אל-דהיישה ליד בית לחם, לא העלתה את השאלה המתבקשת, למה? למה במחנה פליטים, מאיפה היא נפלטה ומתי. לא רק שהתקשורת הישראלית לא תהתה לגבי פליטותה של חנאן, ולא קישרה בין הישראליוּת לבין הפליטוּת הפלסטינית, אלא גם התקשורת הערבית לא עשתה כן. אפילו דוברים פלסטינים למיניהם, ברשות הפלסטינית ובכנסת הישראלית, במולדת ובגלות, שבירכו את חנאן על ההישג הנכבד – שכבר חדל להיות הישג אישי של חנאן והפך להישג לאומי ואות כבוד לעם הפלסטיני כולו – גם הם לא התייחסו לסיבת הפליטוּת שלה, ובוודאי לא לסוגיית השיבה.

בזמן החגיגות בדובאי, בתל אביב היו בשיאן ההכנות לכנס על שיבת הפליטים הפלסטינים, שיתקיים בתחילת השבוע הבא, 21-22 במרץ, במוזיאון ארץ ישראל – או כלשון ההזמנה לכנס מטעם עמותת זוכרות – על אדמות אלשיח' מונס. משפחתה של חנאן, משפחת עביד אללה, נעקרה ב-1948 מהכפר אלקַבּוּ, שהיה במחוז אלקֻדס עד הנכבה, בין עין כרם לבית לחם. מדינת ישראל הרסה את כל הכפר הפלסטיני, את בתי הפליטים, את המסגד ואת בית הספר. שרידי הכפר נמצאים כיום בתוך פארק בגין שהקימה קק"ל באזור, ועל שטח אחר מאדמותיו נבנה ב-1950 היישוב הישראלי מבוא בית"ר.

בשנת 2010 ראיינתי, במסגרת עבודתי בעמותת זוכרות, את אביה של חנאן, מר חאמד עביד אללה. הוא אדם מדהים. עכשיו היה עם חנאן בטקס בדובאי וניתן להבחין ממבע פניו וברק עיניו מה רבה השמחה והגאווה שלו בבתו. חאמד נולד ב-1936 באלקבו. גורש בגיל 12. התלוויתי אליו, עם עוד חברים וחלק מבניו ונכדיו, לסיור בין שרידי כפרו. בתוך פארק בגין. לאיש שהיה אז בן 74 זיכרון חד וידע רב, מחובר הוא לכפר כאילו חי בו עד היום. כאן היה הבית שלנו ושם הבית של המח'תאר. הכיבוש הסופי של הכפר היה באוקטובר 1948 ומיד הרסו כמה בתים, את השאר הרסו במהלך השנתיים הבאות. כאן היה רחוב מרכזי וכל האבנים שאתם רואים מסביב הם הבתים שלנו. למשפחה שלי היה בית קברות נפרד, הנה הוא, הוא מצביע על קבר הרוס ואומר: "היום בית הקברות מחולל וניתן לראות את העצמות בקברים. אלה העצמות של קרובי המשפחה שלי. זה הקבר של סבא שלי, מצד אבא, מחמוד מסטפא עביד אללה". הוא הסבא-רבא של חנאן – המורה הטובה בעולם.

ליד ביתו עמד חאמד, הוא אבו ג'מאל, וסיפר בכאב על הילדות שלו: "הבית הזה היה של אבא שלי ושל דוד שלי. גרו בו 40 נפשות בערך. השכן שלנו כאן היה מחמוד עבדאללה, הייתה לו מכולת, ושם היה הבית של מחמוד אבו ע'לוס. הבית שלנו היה בן שתי קומות ולידו גינה. כשהייתי עולה על הגג של הקומה השנייה הייתי רואה את הים. מתחת לכפר בכיוון אלוּלג'ה הייתה מסילת ברזל. בכפר היה מסגד והיה בו מקאם שיח' (מקום קדוש) ובית ספר. בית הספר והמסגד היו אחד ליד השני. חוץ מהמסגד שליד המעיין. והיו שתי טחנות קמח, וזה המפתח של הבית הזה. אני שומר אותו יותר מששים שנה". הוא שלף מהכיס הפנימי של המעיל מפתח, אותו מפתח פלסטיני מוכר שהפך לסמל של העַוְּדַה (השיבה).

חנאן לא יכולה לבקר את קברי הסבים והסבתות שלה באלקבו, למרות שהיא גרה כיום במרחק רבע שעה נסיעה בלבד משם. המחסום הישראלי שבין מחנה הפליטים שלה לבין הכפר המקורי שלה מונע ממנה לבקר בכפר, ובוודאי מונע ממנה לשוב ולגור על אדמתה.

החיבור בין פליטות לשיבה, בין דובאי, אלשיח' מונס, תל אביב, אלקבו ומחנה הפליטים אלדהיישה לא בא לידי ביטוי למרות הפרס שהוענק לפליטה פלסטינית. משמעות הדבר היא שנושא השיבה נדחק באמת לשוליים של התודעה ולקצוות הבלתי מורגשים של השיח הציבורי, גם הפלסטיני. מה זה אומר לגבי שבעה מליון פליטים פלסטינים שמחכים לשוב למולדתם, לכפריהם ולעריהם? עד היום לא הוצעו תכניות רשמיות למימוש השיבה בפועל – לא על ידי פלסטינים, לא על ידי יהודים ולא על ידי הקהילה הבינלאומית, על אף שהתקבלה באו"ם החלטה בדצמבר 1948 שמכירה בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם.

דחיקת השיבה ודחייתה אינה מוסיפה להעלאת רף התקווה לגבי העתיד. העַוְדַה לא יכולה להמשיך להיות רק "חלום" פלסטיני, ולא טראומה-פוטנציאלית יהודית. יש להיכנס לעובי הקורה ולהתמודד מעכשיו עם משמעות השיבה, אופן יישומה והשלכותיה על עתידנו במרחב הזה. לא נראה שיש מקום לדבר על צדק ללא יישום שיבת הפליטים.

הכנס של ״זוכרות״ יציע גם להסתכל על הרווחים האפשריים מהשיבה. תארו לכם שהמורה הטובה בעולם חנאן אלחרוב תשוב לכפרה. איזה מקום נפלא היא תצליח לבנות ואיזה תרומה עצומה תביא לחיים ולדורות הבאים.

לתוכנייה המלאה של כנס זוכרות