• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

תנו לי מוזיקה גבוהה: על ספרה החדש של עדי קיסר

יש סיפורים שאף אחד לא רוצה לשמוע ואף אחד לא רוצה לספר, אבל מייסדת ערס-פואטיקה עדי קיסר מספרת אותם. על ספרה החדש שבדרך
אינס אליאס

חוקרת ספרות, כותבת המדור ״מזרחית מדוברת״ במוסף גלריה של ״הארץ״

אחרי שהוכתרה כמי עשתה היסטוריה בשירה העברית, הפכה עולמות וטשטשה את הגבולות בין "גבוה" ו"נמוך" – עדי קיסר מוציאה לאור את "מוזיקה גבוהה", ספר השירים השני שלה. קיסר פתחה את עולם השירה לכל אדם ואשה, ותבעה את מקומן המשמעותי והמרכזי של הנשים בעולם הזה.

עדי קיסר לא צריכה לכתוב בשפה גבוהה כדי לכתוב מוזיקה גבוהה; היא תקבע מה גבוה ומה נמוך ולא תיתן יותר שיקבעו את זה בשבילה, או בשבילנו. הכתיבה של קיסר ישירה והישירות הזאת מיד מייצרת חיבור. היא לא מחפשת את הפיתולים המלאכותיים של המחשבה, את המלים המתחכמות שמרחיקות אותנו מהשירה ומעמידות אותה במגדל שצריך לטפס גבוה כדי להגיע אליו. קיסר רוצה שנקרא אותה, שנכיר את העולם שלה, שנתחבר אליה דרך השירים. ככה צריכה להיראות שירה, ככה היא צריכה להישמע.

אלף לילה ולילה

הַאִם סִפַּרְנוּ כְּבָר

אֶת כֹּל הַסִּפּוּר?

וְאִם נְסַפֵּר

בְּאֵילוּ מִלִּים נִבְחַר?

וְאִם נְסַפֵּר

הַאִם נִצְעַק אֶת הַמִּלִּים

אוֹ שֶׁנִּלְחַשׁ בְּשֶׁקֶט?

וְאִם נְסַפֵּר

נָנִיף יָדַיִם בַּאֲוִיר

אוֹ נִשָּׁאֵר קְפוּאִים בַּמָּקוֹם?

וְאִם נַתְחִיל לְסַפֵּר

יִהְיֶה לָנוּ אֹמֶץ לְהַמְשִׁיךְ?

וְאִם נַמְשִׁיךְ לְסַפֵּר

הַאִם הַמִּלִּים יִשְׁפְּכוּ הַחוּצָה

אוֹ יִתְקְעוּ בַּגָּרוֹן?

וְאִם נְסַפֵּר אֶת הַסִּפּוּר

הַאִם מִישֶׁהוּ יִרְצֶה לְהַקְשִׁיב?

וְאִם נְסַפֵּר

הַאִם יַאֲמִינוּ לָנוּ?

וְאִם לֹא יַקְשִׁיבוּ לָנוּ

וְאִם לֹא יַאֲמִינוּ לָנוּ

הַאִם נַמְשִׁיךְ לְסַפֵּר

אֶת הַסִּפּוּר

אוֹ נִשְׁתַּתֵּק?

כִּי כְּבָר לָמַדְנוּ

בְּלִי שֶׁאַף אֶחָד

יְלַמֵּד אוֹתָנוּ

בְּלִי שֶׁאַף מִלָּה תֵּאָמֵר

שֶׁיֵּשׁ סִפּוּרִים

שֶׁאַף אֶחָד

לֹא רוֹצֶה לְהַקְשִׁיב

לָהֶם

וְאַף אֶחָד לֹא רוֹצֶה

לְסַפֵּר.

יש סיפורים שאף אחד לא רוצה לשמוע ואף אחד לא רוצה לספר, אבל קיסר מספרת אותם; היא נותנת להם מקום וקול ומוזיקה. יש לה קצב פנימי בתוך המלים. הביטים של הגוף שלה, של העבר שלה, מגולמים כולם בתוך השירים.

המלים שלה עוקצות, בועטות, פוגעות ישר בבטן, אבל יש בהן גם עדינות ורוך שמסתתרים בין השורות. קיסר מייצרת עולמות של אהבה, כאב וזכרון. היא לא שוכחת, לא נותנת שישכיחו ולא חוסכת את הביקורת שלה מהחברה בישראל. זאת שירת מחאה עם כל כך הרבה גאווה, שנותנת כוח להמשיך ולהילחם על המקום שלנו בעולם.

אף אחד

אֲנַחְנוּ עוֹד נַפִּיל אֶת הַחוֹמוֹת
נְמוֹטֵט אֶת הַגְּדֵרוֹת

נוֹרִיד אֶת כֹּל הַמַּחְסוֹמִים

אַף אֶחָד

לֹא יַגִּיד לָנוּ לְאָן מֻתָּר לָלֶכֶת.
אֲנַחְנוּ עוֹד נַשְׁבִּית
אֶת כֹּל תַּעֲשִׂיַּת הַבִּדּוּר
נִשְׁבֹּר אֶת כֹּל הַטֶּלֶוִיזְיוֹת
נִנְעַל אֶת הַבַּנְקִים
אַף אֶחָד

לֹא יַעֲשֶׂה עַל הַסֵּבֶל שֶׁלָּנוּ כֶּסֶף.

אֲנַחְנוּ עוֹד נִקַּח אֶת הָרַמְזוֹרִים
נִגְנֹב אֶת הַתַּמְרוּרִים
נְשַׁחְרֵר אֶת הַגַּנִּים הַצִּבּוּרִיִּים

אַף אֶחָד

לֹא יִקְרָא לָרְחוֹבוֹת שֶׁלָּנוּ עַל שְׁמוֹ.

אֲנַחְנוּ עוֹד נִדְרֹשׁ אֶת כֹּל הַשְּׁנִיּוֹת

וְאֶת כֹּל הַדַּקּוֹת

שָׁעוֹת נֵשֵׁב וְנִסְתַּכֵּל עַל הַשֶּׁמֶשׁ

שָׁעוֹת נֵשֵׁב וְנִסְתַּכֵּל עַל הָאֲוִיר

שֶׁאֲנַחְנוּ נוֹשְׁמִים

אֲנַחְנוּ עוֹד נוֹשְׁמִים

וְאַף אֶחָד

לֹא יַחְלִיף לָנוּ קָנֶה נְשִׁימָה

בִּקְנֵה שֶׁל אֶקְדָּח.

אֲנַחְנוּ עוֹד נַעֲמֹד אֶחָד מוּל הַשֵּׁנִי

אֲנַחְנוּ עוֹד נִהְיֶה חַיָּבִים לְהִסְתַּכֵּל

בַּפָּנִים אֶחָד שֶׁל הַשֵּׁנִי

וְלִבְדֹּק מָה יֵשׁ שָׁם

וְאִם יֵשׁ שָׁם מַשֶּׁהוּ

שֶׁנִּשְׁבַּר מֵאִתָּנוּ

וְאַף אֶחָד

לֹא

עדי קיסר תכתוב על סבתא ועל אמא, על אפם וחמתם של כל המלגלגים. היא תפרוס את הסיפור ההיסטורי דרך עולמן של הנשים, דרך השפה שלהן, דרך היכולת שלהן להעניק חיים. היא תציב אותן כסמל לקהילה שעברה מכבש של דיכוי והשתקה, שהקריבה את עצמה במחשבה שכך היא קונה לילדיה את הישראליות, ובדורות הבאים לא יהיו כבר מזרחים. היא תציב אותן באומץ ובלי פחד, כי כל מי שהיא, כל מי שאנחנו, זה בזכותן.

קיצור תולדות האהבה

סָבְתָא הֵבִינָה וְדִבְּרָה תֵּימָנִית
אִמָּא מְבִינָה אֲבָל לֹא מְדַבֶּרֶת

אֲנִי לֹא מְבִינָה וְלֹא מְדַבֶּרֶת

וְאֶת כֹּל מָה שֶׁלֹּא הֵבַנְתִּי

וְאֶת כֹּל מָה שֶׁלֹּא דִּבַּרְתִּי

אֲנִי כּוֹתֶבֶת

אֶת סָבְתָא בְּתוֹךְ עֵץ חָרוּב

אֶת אִמָּא בֵּין הָעֲנָפִים

אֶת רֵיחַ הַפְּרִיחָה בְּתוֹכִי

אֶת הָרֵיחַ אֶת הָעֲנָפִים אֶת הַסָּבְתָא

שֶׁל מִי אֲנִי כּוֹתֶבֶת

כִּי אֲנִי לֹא מְבִינָה וְלֹא מְדַבֶּרֶת

וַעֲדַיִן לֹא מָצָאתִי אֶת הַמַּפְתֵּחַ

וַעֲדַיִן לֹא מָצָאתִי אֶת הַדֶּלֶת

שֶׁנִּסְגֶּרֶת בְּפָנַי שׁוּב וְשׁוּב

הָלוֹךְ וְחָזוֹר

נִנְעֶלֶת בִּטְרִיקָה

שֶׁל רוּחוֹת רְחוֹקוֹת

מְחַכּוֹת לָרֶגַע

שֶׁאֶפְרֹץ אוֹתָהּ אִלֶּמֶת

בְּכוֹחַ פְּעִימוֹת הַלֵּב

השירה של קיסר היא לא שירה פרובינציאלית, הוא חוצה גבולות, עוברת מדינות ובולעת עולמות. יש קו מחבר בין כל הנשים המוחלשות שמפגינות את הכח שלהן ויהי מה, כמו פט פרקר, נינה סימון ועוד נשים ששינו את העולם. עדי היא חלק ממסורת ארוכה ורבת שנים של נשים יוצרות, שיוצרות מתוך הכאב והקושי ומוציאות לאור את היופי הייחודי שלהן, את העולם הפנימי שלהן ואת העולם שהן היו רוצות ליצור. והן יוצרות אותו בעצמן.

עכשיו הגיע זמן שינוי. לא נוכל עוד להעלים עין, לא נוכל לאטום אוזניים. אנחנו יודעים מי אנחנו, לומדים את העבר שלנו בעצמנו, מחדשים את המסורות שלנו ואת התרבות שלנו. אנחנו כותבים במזרחית ותקועים לכם כמו עצם בגרון – "מה תעשו לי?"

הדף הלבן

יֵשׁ שֶׁמְּפַחֲדִים מִמֶּנּוּ

וַאֲנִי מְפַחֶדֶת שֶׁאֲנִי

לְעוֹלָם לֹא אוּכַל

לְהַשְׁאִיר אוֹתוֹ

לָבָן.

לפרויקט ההד-סטארט של עדי קיסר – שתוך 24 שעות כבר הגיע ליעדו הראשוני

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דןש

    שיר מלא הסתה

    האם זו קריאה למרד – שימוש בכוח ובאלימות במקום בתבונה
    חיים גורי בשעתו כתב שיר שכוון כנגד הבריטים והנצים

    רשות הדיבור לחבר פראבלום רשות הדיבור לחבר תת- מקלע

    בְּעַד סְפִינָה אֲשֶׁר הִפְלִיגָה
    וְלֹא הִגִּיעָה לִנְמַלָּהּ –
    נִתֵּן – רְשׁוּת הַדִּבּוּר…

    בְּעַד אַחִים טְבוּחִים בַּגֶּטוֹ,
    בְּעַד אַרְצִי שֶׁנִּגְזְלָה –
    נִתֵּן – רְשׁוּת הַדִּבּוּר…

    האם כמותם נראים כיום השליטים. נכון שקיימת הזנחת הפריפריה ומחוייבים לתקן זאת.
    אבל לא זו הדרך.

  2. חדד זוהרה

    רק מי שמחובר כ״כ יכול לכתוב כך,מרגשת ביותר,סוף סוף שירה שאפשר להרגיש מבלי להתאמץ ,אפשר ממש לחוש את הכל מבעד למעט מילים.
    זהו כוחו של דיכוי וכוחה של מהפכה,עוצמה ללא פחד

  3. ביקורת מקיפה של דוד ניאו בוחבוט על עדי קיסר

    מה היה נשאר לה אלמלא השנאה
    דוד (ניאו) בוחבוט על שירת הגזע של עדי קיסר

    עדי קיסר, "שחור על גבי שחור", 144 עמודים, הוצאת גרילה תרבות.

    "כי מה זה להקריא שירה אם לא / לפתוח רגליים / לחרבן באמצע הרחוב / לצעוק על מישהו שעוקף אותך בתור / להעמיד סירים על הגז ולשרוף את האוכל". מתוך: "אני לא יודעת להקריא שירה", השיר שפותח את ספרה הראשון של מייסדת "ערס פואטיקה", המשוררת עדי קיסר.
    השורות הללו משקפות את אופיים של כלל השירים בספר. באיכות המחשבה, בכישורי הביטוי, ובלשון שבה שלטת הגסות.

    יש להמשיל את שיריה של קיסר לקעקועים זולים. ציורים קלישאתיים השואפים לסמל איזו עוצמת התנגדות, לקעקע אותה על הגוף ולקבע אותה כמלבוש מתמיד של פרסונה (במובן "מסיכה" ביוונית עתיקה) על פרסונה (במובן אישיות). הביטוי "שחור על גבי שחור" הוא מסוג הקעקועים הללו. ג'ינגל עדתי המוני וקליט. מחיקתו של המושג "לבן" והחלפתו ב"שחור", כהתרסה שבסיסה בעצם תחושת הגאוותנות הגזעית. אך מדוע גאווה זו זקקה להתרסה? מפני שמזרחיותה של קיסר מתמידה להופיע בארשת רושפת של "נגד", רק על רקע, אל מול, או ביחס לאשכנזיות המקפחת. היא מחוסרת כל ממשות עצמאית שאיננה תוצאה של רפלקסיה אנטי-אשכנזית בלבד, ובאופנים רבים, לעתים נדמה, שמבלי להשתמש במושג "אשכנזיות", מזרחיותה של קיסר מתקשה למצוא סיבת קיום.
    שירתה לוקה באותם ליקויים המאפיינים את חולשות השירה הנכתבת כיום: דלות הלשון, נמיכות המחשבה, כשהפואטי נרמס על ידי הפוליטי, וסובל מהיעדר חמור של מקוריות בדרך הביטוי השירי. התכנים מוכרים היטב לכול. מדובר בתקריב תיעודי רגשני של הביוגרפיה העצמית במיצגה השטוח. כלומר, על פי סמנה הממתג, על פי התקן שהיא מאיישת. והתקן של קיסר ידוע לכולם: תווית המזרחית.
    תווית המזרחית מספקת את פת לחמה הטרייה שזה עתה נשלפה מתנור האפנה הלוהט של השיח העדתי, הדורש להתגייס לצו השעה של ה"בון-טון" (של זרמים מוגדרים בשיח המרכזי) הזקוק ל"שירת מחאה", ולמען תכלית זו מסכין הוא לשדך את האג'נדה הפוליטית אל תחום השירה. שידוך זה מוליד רבבות שירים שמהותם בזהותם העדתית. לכן מדובר ללא ספק בשירה שהיא שירת "גזע". שירת גזע שיש בה מוסר כפול מובנה. היא נלחמת בגזענות כנגד עדות המזרח, אך ממפנת את מטענה הרגשי המצטבר, עד מלוא התסכול, כנגד מה שהיא תופסת כישות אחת: עדת אשכנז.
    כך נוצרת שירת פלקטים, הרואה באדם ה"לבן", יוצא עדות אשכנז, מושא שגור ואוטומטי לרגשה זועפת ולנימת שנאה. עיבוד פשטני זה של המציאות הפוליטית למילות שירה, לוקה בגזענות הפוכה, ומוכיח שמחאה לא בהכרח מולידה שירה משובחת:
    "לְמִי שֶׁהַהוֹרִים שֶׁלּוֹ נוֹלְדוּ בַּמְּדִינָה הַנְּכוֹנָה/ויֵשׁ לוֹ אֶת שֵׁם הַמִּשְׁפָּחָה הַנָּכוֹן/לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶת צֶבַע הָעוֹר הַנָּכוֹן/ וְעֵינַיִם בַּצֶּבַע הַנָּכוֹן/לְמִי שֶׁנּוֹלַד בָּעִיר הַנְּכוֹנָה/ בַּשְּׁכוּנָה הַנְּכוֹנָהְ" (מתוך: "שיר למי", עמ' 11).
    אצל קיסר השירים צווחים בקול קורבני מתוך מלכודת דבק סנטימנטלית ("המילים שלי לא ישלמו חשבון חשמל/ ולא יתנו חיבוק מגן לילדים", מתוך: "אדם הצית עצמו", עמ' 25). שורות חסרות מעוף של מלל פאסיבי-אגרסיבי, הכתוב מעמדה רגשית (ולכן גם שירית) נמוכת קומה ("בשירים שלי/ השומר של הקניון/ ישרוף את כל/ החנויות/ ואחר כך/ נשרוף את כל/ הגשרים/ הם ממילא לא נבנו/ כדי שאנשים כמוני/ וכמוהו יעברו". מתוך: "ממשלת לילה", ע"מ 46). עמדה זו מקבעת הוויה שירית חד ממדית. מלבד זאת – שירתה של קיסר לוקה במכניזם רגשי צפוי וידוע מראש של אותו אנטי קולני-צורמני, שאין לו מה להציע זולת עצם התנגדותו העדרית.
    הזהות המזרחית היא מהנושאים העיקריים בספר, על כן ציפיתי לחזות ב"שחור על גבי שחור" בהשפעות השיריות המפרות של מסורת השירה המזרחית הקדומה (החל במשוררי תור הזהב העבריים בספרד, ועד לרבי שלום שבזי בתימן, ולדגולי המשוררים הפרסיים: עומר כיאם, חאפז. ג'לאל א-דין רומי וגו') אך כנראה שהעיסוק של קיסר במזרחיות לא מגובה בכל תוקף אינטלקטואלי פעיל. הוא מתגלם רק ברובד הצר של איוש משבצת ה"מזרחית" בשיח העדתי האקטואלי. אין כאן איזה מפגן בקיאות של אינטר-טקסטואליות מתוחכמת, או איזו התכתבות רעיונית-לשונית-צורנית מחכימה, שתעיד על אופייה ה"מזרחי" . אצל קיסר לא מורגשת השראה של עושר שירי-תרבותי-בעל ערך, והתודעה המזרחית בשירתה, מתבטאת בעיקר בחרישתה את השדה הפוליטי: "אֲנִי הַמִּזְרָחִית/ שֶׁאַתֶּם לֹא מַכִּירִים / שֶׁיּוֹדַעַת לְדַקְלֵם / אֶת כָּל הַשִּׁירִים / שֶׁל זֹהַר אַרְגּוֹב / וְקוֹרֵאת אַלְבֶּר קָאמִי / וְבּוּלְגָּקוֹב." (מתוך "אני המזרחית", עמ' 66)
    אמירה זו המתיימרת לייחס אלמנטים רבי משמעות לעובדת היותה של קיסר מזרחית שקוראת את בולגקוב, בנאלית וסטריאוטיפית לכשעצמה. מפני שהיא נענית למיתוג האווילי ביותר ("העדה המזרחית איננה אינטלקטואלית") ומציבה את עצמה ביחס אליו. המיתוג החברתי השטוח של ה"מזרחית" משתקף דווקא בערך העצמי של שירת קיסר המבקשת להיות המזרחית ה"אחרת", "זאת שלא מכירים". ולשם כך האזכור: "וקוראת אלבר קאמי/ ובולגקוב". אך מדוע לה להיענות דווקא לסטריאוטיפ הגזעני העלוב ביותר? אין אתגר אינטלקטואלי נועז מזה בהישג יד ממשי?
    לא רק שירי מחאה עדתיים, חמי מזג, יש בספר הזה. אלא גם שירי אהבה. מדובר בתכנים בוסריים וקיטשיים למדי, המבוטאים בהיעדר כישרון להלהיב ובאמצעות עולם דימויים שחוק : "תניח את האקדח בינינו./ קודם נחליף נשיקות/ של נס-קפה / ונאכל עוגיות שוקולד / אחר כך נחליט באיזו / מערכה הוא יירה"; ובסוף השיר: "תסתכל לי בעיניים/ ותכוון ישר ללב". (מתוך "כשתבוא" ,עמ' 36)
    יש בשיריה של קיסר כנות רבה ותבערה של רגשות שמספיקות כדי להפוך אדם לדמות מעניינת, אך לא כדי להפוך משורר לכזה שיש בו יכולת לייצר שירים טובים. בתחום השירה דרושות אותן תכונות נדירות של טיב איכות המחשבה, סגולות הביטוי המילולי להצטיין, לשאוף לפריצת גבולותיו של המדיום בתכנים, במוסיקה, בלשון. קיסר לא מצליחה להצטיין אף לא באחד מן הקריטריונים הללו.
    סביר להניח שספרה של קיסר עשוי להיתפס כאטרקטיבי במובן הציבורי הרחב. אטרקציית קריאה עממית, פשוטה, המונית ונהירה, שעשויה לעורר הזדהות וליצור מראית עין של "מרכז עניינים". אך ברור אפוא שמדובר במרכז עניינים תקשורתי בלבד, לאור העובדה ש"המסה הקריטית" של השירה העברית הנכתבת כיום, תשאף תמיד להימדד במבחן האיכות.
    כאמור: במבחן הפופולריות הכמותית תצלח כל שירה שנוגעת בנושאים האקטואליים הלוהטים (כמו זה העדתי) בעלי ה"אפקט" שחורג משוליותו של עולם השירה אל תחומיה העיקריים של התקשורת: פוליטיקה ופנאי. אלה שזורים בתודעה כצמד-חמד קורץ ומפתה, הזר לשירה.

    דוד (ניאו) בוחבוט

    1. מזרחי שחום חלק

      טרחני בעיני וגם כתוב מעליב.

    2. לדוד ניאו

      דוד ניאו היקר.
      עדי כותבת בדיוק על אנשים כמוך שצריכים מילים יפות ומעודנות. שצריכים לדבר בשפה גבוהה רק כדי שכולם יראו שהם יודעים ויכולים לדבר בשפה הזאת .
      אני לא מסכימה איתה על ההשלכות כנגד עדות אשכנז מתוך כוונה לחוסר דיאלוג
      אבל השירים שלה מעלים נושאים קשים