• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

לשחרר את הרצועות: על מירי רגב והפנתרים השחורים

בין הפנתרים המבהיקים שמקיפים את שרת התרבות לפנתרים הדהויים והמובסים, בין צ׳כוב ומנשקי הקמיעות לצדק ועוול, בין היות טורף להיות נטרף: הצילום הגאוני שעיטר בסוף השבוע שעבר את שער ״7 לילות״ מנציח רגע קריטי במאבק המזרחי
צבי בן-דור בנית

היסטוריון של סין וראש המחלקה ללימודי מזרח תיכון ולימודי אסלאם באוניברסיטת ניו יורק

זמן רב בהיתי בשער של גיליון ״7 לילות״ עליו הופיעה בסוף השבוע שעבר שרת התרבות, מירי רגב. מתבונן ובוחן ולא מאמין. האם הפנתרים אמיתיים? מהם הכתמים המבצבצים שם? האם מדובר בפוטושופ? נניח למחשבות המענות האלה. הרי הצלם והעורכים לא רצו שנדקדק בהן, כי אם במסר הבוטה שעולה מן הצילום. ואין כל ספק שהוא עוצב באופן גאוני.

במבט ראשון המסר ברור. הרי אין דבר יותר ״מזרחי״ בתרבות הישראלית מהפנתרים השחורים, והנה הם מככבים על שער מוסף בעיתון הנפוץ במדינה, שכל עניינו תרבות ובניגוד למוספי תרבות אחרים, של ״הארץ״ למשל, הוא פונה לקהל הרחב ביותר ומשלב בין תרבות ״עממית״, ״מסחרית״ ו״גבוהה״. הופעתן של החיות השחורות על השער, כאשר ברקע מסתתרות מילים המדברות על ״מלחמת עצמאות״ מזרחית, לא פחות, מסמלת יותר מכל דבר את ניצחונם של הפנתרים. אחרי יותר מארבעים שנה – לאחר שהובסו, שנרדפו, בוזו, נכלאו, חלקם מתו קודם זמנם בגלל בריאות לקויה, חלקם לקו בשיטיון ובשיגיון וביזו בעצמם את ימיהם המוקדמים – אחרי כל אלה הפנתרים מופיעים על השער.

שני דורות של אינטלקטואלים עוסקים במרץ בעיצוב הזיכרון של הפנתרים ותרגומו לבעיות הפוליטיות והחברתיות של העידן הזה, עידן שבו הקול המזרחי נשמע, אבל לא בטוח שהוא מהדהד. והנה, אין בכל המאמץ הזה כל צורך יותר. לא צריך לזכור את הפנתרים יותר. הם ניצחו.  

מה שמסמל יותר מכל את הניצחון הזה, הוא חיותן של החיות בצילום. הפרוות הבוהקות, השרירים, העיניים ממוקדות המבט, השפמים המתוחים. הפנתרים שעל דגלי תנועת הפנתרים השחורים היו חד-ממדיים, העתק דהוי של החיות שהופיעו על דגלי תנועת הפנתרים האמריקאית, ונישאו בידיהם המיוזעות של אנשים מוחלשים. האנשים שנשאו את הדגלים היו בתנועה — הם ברחו מן המשטרה, הם נדחפו והוכו ותמיד צולמו רגע לפני שההפגנות שלהם פוזרו בכוח. כשהם הופיעו בעיתון, זה היה תמיד בהקשר שלילי. לרוב, הפנתרים שנשאו היו כבר לא יותר מבריסטולים קרועים (כתבתי על זה פעם כאן).

רגב
שער ״7 לילות״, 11.03.16

הפנתרים של ״7 לילות״ מקיפים שרה חזקה. הם לא זזים כי אף לא מאיים עליהם. מבטם מופנה לכיוונים שונים, שומרים על האשה במרכז מפני כל תוקף אפשרי. אחד חושף שיניים. האשה גם היא משדרת עוצמה. מבטה רך, אך רגל אחת שלה מופנית בצעד החלטי קדימה. חשבתי לעצמי, למה דווקא שלושה פנתרים? אולי מדובר באנשי עט מזרחים רדיקליים, אלה שמהם שואבת שרת התרבות את משנתה המהפכנית. אלה שאולי נמצאים עמה בקשר, מדי פעם. אלה שכותבים עליה ותומכים בה. אם אלה הם הפנתרים, חשבתי, מעניין איזה פנתר מסמל איזה אדם. מי מסמל את האינטלקטואל, מי את הקולנוען, מי את המשורר (וכמובן, אינני מתייחס כאן לאנשים ספציפיים, שהרי יש הרבה קולנוענים מזרחים, הרבה אינטלקטואלים מזרחים, והרבה משוררים מזרחים שנמצאים מצדדיה של שרת התרבות). ביני לבין עצמי הודיתי בניצחונם.

מירי רגב והאינטלקטואלים המזרחים שלה מנצחים. הם מנסחים מחדש את סדר היום התרבותי של מדינת ישראל, מסתובבים כשגולגולותיהם של אלתרמן וזך משתלשלות מחגורתם. עוד מעט יתלו שם גם את גולגולותיהם, המטאפוריות כמובן, של מוסדות תרבות אחרים. הם למעשה מנסחים לא רק את סדר היום התרבותי, אלא גם את משמעות המילה ״תרבות״ וגבולותיה הגיאוגרפיים. במובן הזה, לפנינו באמת מהפכה תרבותית. מבחינה זאת האינטלקטואלים המזרחים מעניינים מכיוון שלהם מענה חד לכל ביקורת של כל אשכנזי – הם מכריזים שהאליטה השוקעת נדונה לכיליון, והם אלה שהאליטה השוקעת מזמינה אותם כדי שילקו אותה. והם באים, ומלקים, וחוזרים, ושוב באים ושוב מלקים. הם גם יודעים היטב, שכל מזרחי שמבקר אותם הוא סתם טרחן שמתלקק לאשכנזים.

הפנתרים השחורים היו בתנועה — הם ברחו מן המשטרה, נדחפו והוכו. הפנתרים של ״7 לילות״ לא זזים כי אף אחד לא מאיים עליהם
הפנתרים השחורים היו בתנועה — הם ברחו מן המשטרה, נדחפו והוכו. הפנתרים של ״7 לילות״ לא זזים כי אף אחד לא מאיים עליהם

הם הצליחו לפתור דילמה מזרחית בת לא פחות ממאה שנה: מה לעשות עם הקונפליקט המהותי בין החזון הציוני של עליונות היהודים על הערבים לבין זיקת המזרחים לתרבות הערבית ולערבים עצמם. מאה שנים התחבטו בסוגיה דורות של אינטלקטואלים מזרחים והגו שורה של פתרונות טובים יותר ופחות. אבל הנה מתברר שאין צורך להתחבט יותר: אפשר להיות ״נגד הכיבוש״, להיות ״אנטי ציוני״, אפשר להיות מהפכן ואפשר גם לשתף פעולה עם השלטון, אפשר להיות שמאל ואפשר לשבת עם ימין קיצוני.

את הדרך אל הפתרון הפשוט סוללות שתי מדינות: מדינת ישראל ו״מדינת אשכנז״. מדינת ישראל היא מדינה כובשת ומנשלת ששולט בה ימין קיצוני וגזעני. מדינת אשכנז לעומתה היא מדינה שבה שולטים אשכנזים שמאלנים וקיבוצניקים צבועים. מדינת ישראל היא מדינה שיש בה ממשלה שמשרתת את בעלי ההון, בעלת רוב אשכנזי, והמזרחים שבה כולל מירי רגב משרתים את בעלי ההון לפעמים יותר מן האשכנזים שבה. במדינת ישראל ראש הממשלה הוא בנימין נתניהו. במדינת אשכנז מירי רגב היא ראשת הממשלה אבל למרות זאת עדיין שולטים בה יאיר גרבוז וירון לונדון. במדינת ישראל יש כיבוש ויש בעיות חברתיות וכלכליות חמורות. במדינת אשכנז יש רק בעיות תרבותיות, או בעצם ״בעיות תרבותיות״. מדינת ישראל מטילה על אזרחיה פקוחי העיניים חובה מעיקה להילחם בכל עוולה מוסרית. במדינת אשכנז אין חובות מוסריות ואין צורך לקחת אחריות על שום דבר, קיימת רק חובה מוסרית אחת – להילחם ב״אשכנזים״, והיא גוברת על שאר הציוויים המוסריים.

במדינת ישראל המאבק לצדק מחייב שיתוף פעולה מעיק עם ערבים. במדינת אשכנז לא צריך לשתף פעולה עם ערבים כי השמאל האשכנזי ניכס אותם לעצמו ולכן המזרחים פטורים מן החובה ליצור גשר משלהם אל בני העם המדוכא והמנושל; הם הרי כבר ערבים ולכן אין להם צורך להגיע אל הערבים הממשיים. במדינת ישראל כולנו נהנים, אמנם לא באופן שוויוני, מפירות הנכבה. במדינת אשכנז לא הייתה נכבה אבל השמאל חולל אותה. במדינת ישראל הכיבוש פורח והקפיטליזם זורח. במדינת אשכנז האליטה האשכנזית שוקעת, אבל לעולם לא נעלמת. מכיוון שאם תיעלם, לא תהיה יותר מדינת אשכנז וניאלץ להתעורר במדינת ישראל. ומדינת ישראל היא מקום מעיק אם אתה מזרחי.

במדינת ישראל, צאצאי הפנתרים כלואים בכבלים ממשיים שעשויים מאי צדק כלכלי וחברתי ותרבותי, ולא מאי צדק ״תרבותי״. הרצועות צריכות להזכיר לנו שמירי רגב בעצמה קשורה ברצועה – רצועה שעשויה מנתניהו (אשכנזי עם קצת יותר עוצמה מגילה אלמגור), רצועה שעשויה מבעלי הון, רצועה שעשויה ממתנחלים ששולטים במרכז הליכוד

הצילום על שער ״7 לילות״ הוא צילום של צלם גאוני ממדינת אשכנז. אבל הוא שתל בו פרט אחד קטן שמאלץ את המתבונן להתעורר מיד למדינת ישראל: רגב מחזיקה את הפנתרים ברצועות. אנו אמורים להתעלם מן הרצועות ולהתמקד בפנתרים, אבל נסו לרגע להתמקד רק ברצועות. הן הממשות היחידה בכל הצילום הזה. הפנתרים הם ממדינת אשכנז, אבל הרצועות הן ממדינת ישראל – שבה צאצאי הפנתרים כלואים בכבלים ממשיים שעשויים מאי צדק כלכלי וחברתי ותרבותי, ולא מאי צדק ״תרבותי״. הרצועות צריכות להזכיר לנו שמירי רגב בעצמה קשורה ברצועה – רצועה שעשויה מנתניהו (אשכנזי עם קצת יותר עוצמה מגילה אלמגור), רצועה שעשויה מבעלי הון ורצועה שעשויה ממתנחלים ששולטים במרכז הליכוד.

הדיבורים על ״מהפכה״ אמורים להשכיח מאתנו את העובדה שרגב הייתה בעצם מרבית חייה קצינה בארגון ישראלי רב עוצמה, מילאה בו תפקידים בכירים ודילגה ממנו היישר למפלגת השלטון. הרצועות מזכירות לנו את המציאות הזו. הפנתרים המבהיקים אמורים לתת לנו את ההרגשה שהקרב האמיתי הוא בין צ׳כוב למנשקי הקמיעות, אבל הרצועות מזכירות לנו שהקרב האמיתי הוא הצדק לבין העוול.

+  +  +

טייגר, יגאל נזרי, 2001
טייגר, יגאל נזרי, 2001

בעבודה המבריקה ״טייגר״, לקח האמן יגאל נזרי שמיכת נמר ועיצב אותה מחדש. הוא הצליח ללכוד, בחיה החתולית העשויה מבד סינתטי, את האמת של המזרחים הרבה יותר טוב מן הפנתרים האמיתיים, אבל המזויפים, של מירי רגב. הוא מראה שבתרבות שלנו, זו שנוצרה כאן, קיים עימות מתמיד בין ״היות טורף להיות נטרף״, בין ״היות דורס להיות נדרס״ (אנא קראו את מה שכתבה על כך אלה שוחט, מאחורי ענני הז׳רגון מסתתר טיעון מאוד פשוט). וכי מה תהיה תרבותו של מי שהוא בעת בעונה אחת גם טורף וגם נטרף? ומה תהיה תרבותו של נטרף המסרב לשכוח שהוא גם טורף ולוקח על זה אחריות? במובן הזה, הפנתרים השחורים הדהויים והמובסים שהודפסו על הדגלים והבריסטולים של הפנתרים השחורים בשנות השבעים היו יותר ממשיים, יותר חיים ויותר משמעותיים מן הפנתרים שמקשטים את מירי רגב. הפנתרים ההם באו לשחרר אותנו שחרור אמיתי, אלה של היום באו לקשור אותנו ברצועות של שחרור מזויף. 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מזרחי שחום חלק

    זאת מטונימיה כפולה: הפנתרים הוספו בפוטושופ.

    1. רתם

      כמו כן, הוסף להם צבע שחור ורואים שמתחת לשחור היוצר עבד עם תמונת נמר. אין חיה כזו במציאות, נמר שעל עורו רוזטות והוא צבוע בשחור. הפנתרים השחורים הם שחורים, כן.

      1. אני

        למה לנפנף ככה בבורתך?
        ככה נמרים שחורים נראים במציאות. מאמץ קטן היה חוסך לך את המבוכה.

      2. נתן.

        אין חיה שנקראת "פנתר".

        "פנתר" זה כינוי של נמר בצבע שחור.

        1. ג. אביבי

          כרגיל קשקוש, נתןצ'יק.
          פנתר זה שם כולל לחתולים הגדולים: אריה, טיגריס (לסוגיו השונים), נמר (לאופרד), נמר שלגים ויגואר.
          למען האמת, הפרשנות המגוחכת שלך על ה"מיזרחיסטים" היא יותר בדויה.

        2. אני

          פנתר זה כינוי לחתולים גדולים בעלי צבע שחור, למשל נמר או יגואר.

  2. חיים

    מאמר נפלא. הגיע הזמן לקרוא לתופעה בשמה: זהו לא שמאל מזרחי שעובד בשירות רגב, אלא ימין פוסט-קולוניאלי. ועוד הערה קטנה על הטקסט: במאמר מדובר על הקולנוען, האינטלקטואל והמשורר, ובעוד שברור לכולנו כי המשורר הוא רועי חסן והקולנוען הוא רון כחלילי (לא בטוח מי האינטלקטואל), הכותב נזהר שלא להזכיר אותם במפורש. אנשים כדוגמת כחלילי וחסן מרוויחים מהיותם דמויות בעלות השפעה ואהדה ציבורית, והם מרוויחים מקרבתם לרגב, ועל כן הם הרוויחו את הביקורת האישית ביושר, ואני חושב שיש לנו חובה מוסרית לבקר אותם. אותם אנשים יצרו מציאות פרדוקסלית, בה הם צברו כח, אהדה והשפעה, הרבה בזכות התמיכה של מעגלי השמאל, וכעת הכח הזה משתק את אותו שמאל שקידם אותם, וזורע בו פחד מצמית שלא מאפשר לבקר אותם (כי מי רוצה שחסן יכתוב עליו סטטוס זועם שיקבל מאות לייקים?). אם החלטנו להאבק בימין הפוסט-קולוניאלי, הגיע הזמן להפסיק להיות נחמדים.

    1. שאול סלע

      האינטלקטואל שחיים לא יודע מיהו הוא כנראה הני זוביידה. לא ברור בפוסט של צבי לאיזה משבצת נכנס ארז ביטון שגייס את השואה לניגוח הפלסטיני

  3. ג. אביבי

    אינני נמנה על מעריציה של מירי רגב. היא נושאת משא שרצים של הסתות נגד המהגרים בדרום ת"א. זאת במקום לקומם את תושבי דרום ת"א נגד מי שדופק אותם באמת – הממסד האשכנזי. עד התמנותה לשרת תרבות לא קידמה שום נושא למען המזרחים. כנראה שהכיוון החיובי אותו לקחה לטובת צדק חלוקתי בתקצוב מוסדות תרבות, ע"ח אלה של האליטה השבעה והפלצנית, נובע כל כולו ממאבקי כוח פנימיים במרכז הליכוד – ימים יגידו ולוואי שאני טועה.
    אבל מאחר והשרה רגב הוכיחה את רצונה לתיקון עוולות (טרם ראינו תוצאות) מהן נהנו בעיקר האשכנזים השבעים, ולפחות העלתה את הנושא על סדר היום, זה הזמן כן לתמוך בה.
    התמיכה של אינטלקטואלים (בלי מירכאות, ולעזאזל המלעיגים) כגון רועי חסן ורון כחלילי במירי רגב, דווקא מחזקת את המאבק המזרחי. זאת ההזדמנות ששמאל וימין מזרחי לעשות יד אחת למען ציבור המזרחים כולו.
    מי שתוקף דווקא בהזדמנות הזאת את המזרחים שמצדיקים את שינוי חלוקת התקציבים לטובת צדק לפריפריות ולמזרחים, עושה זאת מתוך חדלונו. דוברי השיח המזרחי מסוף שנות ה90 – תחילת העשור הנוכחי, כמעט לא תרמו כלום למאבק המזרחי. הם זרקו רפש זה על זה והשמיצו אינטלקטואלים בעלי רצון טוב. הם היו ונשארו עסוקים בקריירה האקדמית שלהם ובטיפוח נרקיסיסטי של הזהות הערבית שלהם. זאת במקום להתוות קו ודרך להשגת שוויון מעמדי למזרחים. כרגע כל מה שנשאר להם, כדוגמת כותב המאמר, זה להופיע כאולטרה מהפכנים המכפישים את מי שכנראה יתרום למאבק המזרחי הרבה יותר מהם.
    נראה גם שאותם אינטלקטואלים שחברו לממסד האשכנזי והפנו עורף לדרעי, שרדיפתו ע"י התקשורת האשכנזית-ציונית הייתה בעיקר מסע שיסוי וביזוי נגד ציבור המזרחים כולו, מתעקשים לחזור על המחדל גם הפעם.

    1. זיו

      שלום לידידי אביבי.

      יש הרבה אמת בדבריך, אבל נדמה לי, שיש משהו שאתה מפספס. ה"איליטות החדשות", אותן מייצגת מירי רגב, לא מנהלות מאבק נגד הגזענות האשכנזית, אלא הם עושים זהות בין "אשכנזים" לבין "שמאל" ופועלים כדי להחליף את "הגזענות הלבנה" במה שהוא למעשה "גזענות שחורה". אין שום סיכוי שהחבורה הגזענית הלבנה של גלאון, אלמגור, גרבוז, קוטלר, ציפר, זך ושות' תוחלף באנשים כמו ראובן אברג'ל, שירה אוחיון, יעל בן יפת, אורטל, כוכבי שמש, סמי שלום שטרית, מאיר עמור, אלה שוחט, תום מהגר, שולה קשת ושאר אנשים החשודים בשמאלנות, אלא הם יוחלפו באנשים כמו דני דנון, מירי רגב, אורן חזן, ענבל גבריאלי ושאר פטריוטים, שאינם שונים בכלום מעמיתיהם האשכנזים. שלא לדבר על הערבים, שהיא אפילו לא מנסה להציג את עצמה כאילו היא מתכוונת לתת להם ייצוג כלשהו ב"מהפכה המזרחית" שלה. לא במקרה, הסיפתח של הכהונה שלה היה הזובור לתיאטרון של נורמן עיסה ואשתו ביפו על זה שנורמן עיסה הודיע שהוא לא יופיע מעבר לקו הירוק בתיאטרון בו הוא עובד שכיר. הצילום שלה עם הפנתרים זה אופורטוניזם מוחלט ושימוש זדוני בשמה של התנועה המפוארת הזו. האמת העצובה היא, שהאשכנזים הגזענים ימשיכו לשבת על כל הפריבילגיות. אם הזכרת את רון חכלילי, אחד המוכשרים והישרים שבאנשי התרבות שלנו, ששכב על הגדר בשביל מירי רגב, גם מבין היום שעשו עליו סיבוב. ואיך לדבריו מרגול מנסחת את כתב האשמה? – "מגיעות המון תלונות על השמאלניות שלך, היא אמרה כמו גם על העיסוק הבלתי פוסק שלך במזרחיות". שר ההסטוריה תמיד יהיה זה שיצחק אחרון את צחוקו האירוני. חג שמח לך.

      http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4781121,00.html

      1. ג. אביבי

        זיו איש יקר, חסרת כאן בשנים האחרונות. לאן נעלמת?
        אם "אליטות חדשות" מתייחס למירי רגב ודומיה (דנון, חוטובלי, אקוניס, גבריאלי ושאר מזיקים), האבחנה שלך נכונה. היא לעולם תתקוף את "השמאלנים" ולא תעז לגנות את הגזענות האשכנזית וכמובן לא את המשך שלטון האליטות האשכנזיות. לא מזמן בעצמה היא חוותה הדרה וסילוק ממועדון בגלל צבע עורה ומוצאה – גזענות לבנה בוהקת – ולא נקטה כל צעד נגד הפושעים הגזעניים. גם בהתנצחות שלה עם הגרבז'ים – אלמגורים ושות', היא לא מזכירה את היותם אליטיסטים וגזעניים. היא תמיד תעדיף להוכיח אותם על היותם מהתאטראות התל-אביביים או "שמאלנים". היא בוודאי לא שואפת להחליף אותם באינטלקטואלים מזרחים ובעיקר לא מזרחים שמאלנים. כל זאת, גם כדי לא להרגיז את מטיביה האשכנזים בימין ובכוחות האופל של המדינה הציונית.
        לא ברור לי עד כמה ברצינות רגב שואפת להשיג חלוקה הוגנת ושוויונית בתקציבי החינוך, אבל ברור לי שהיא רוצה להיבנות מכך למען המשך הקריירה הפוליטית שלה. צדקת גם בקביעה שרגב הכניסה למשחק משהו שנראה כ"גזענות שחורה". בכך, להבנתי, המסר שלה למזרחים: "אל תילחמו נגד הגזענות הלבנה ונגד אי הצדק המעמדי/עדתי – היו בעצמכם גזענים לבנים (כלפי מהגרי עבודה, שחורים וערבים), וכך תרגישו פריבילגיים כמו האשכנזים". מיותר לציין שזהו מוסר פתולוגי.
        כפי שציינת לגבי כחלילי – גם להערכתי – בהזדמנות הראשונה רגב תתנכר לכל האינטלקטואלים המזרחים שתמכו בה, כביכול בגין היותם שמאלנים, אבל בעצם כדי לרצות את מנהיגי הימין הגזעניים. היא תעדיף תמיד לשרת את האליטה האשכנזית בתור "פטריוטית" ימנית זוללת ערבים.

        1. זיו

          אחי אביבי, אני כאן. קורא ולומד. אני איתך בכל מילה. משפט אחד יצא לי לא שלם. זה השלם – אמת העצובה היא, שרגב וחבורתה הם ליצנים מזרחים בקרקס האשכנזי הלבן והשכנזים הגזענים ימשיכו לשבת על כל הפריבילגיות. דיברנו על התסריט הבלתי נגמר הזה הרבה בקדמה. האשכנזי בונה את ההקרקס וקובע את החוקים שלו, המזרחי הליצן תמיד קופץ ראשון לזירה כדי לתת את הויץ שלו, וכשהוא על הבמה, שיכור ממחיאות הכפיים, האשכנזי בקופה של הקרקס סופר את הכסף ושם בכיס. מהכתבה על חכלילי לא היה ברור אם מרגול מדברת מעצמה, או מצטטת את האחרים. כך או כך, צר לי על היוצר הכל כך נהדר הזה, וצר לי עליה, אישה עם איכויות והסטוריה מפוארת, שהיא בחרה להשתפן ולא לעמוד מאחוריו. טרגדיה אמיתית.

  4. נטליה

    מאמר מרתקומעורר מחשבה, שנוגע בנקודות רגישות, אם לשפוט לפי תגובתו של מוני יקים, שכנראה מלבד לשבת על הכורסא ולכתוב טוקבקים לא עשה דבר במשך כל ימי חייו.

    1. מזרחי שחום חלק

      לידיעתך מוני הוא אושיה בתחום אמנויות הבמה באירופה.

    2. תימני כנרת

      כן, בניגוד לך, מוני יקים ממש לא עשה כלום בימי חיו ורק ישב בכורסא וטיקבק…

      https://www.youtube.com/watch?v=YtHDytwByfk
      (בימת כיוון חדש: כסף לשכונות ולא לקיבוצים – 1986 מוני יקים נגד ויקטור שמטוב)

      הוא גם חטף לא אלה אחת ולא מעצר אחד מהמשטרה הציונית שלך, על פעילותו בפנתרים השחורים ובאוהלים, אבל כאמור זה כלום בהשוואה אליך.

      ממש התגעגענו לצדקנות ולנאורות שלך.

  5. יעל

    יופי, בואו נדקלם ביחד:
    אשכנזים = רע
    מזרחים = טוב
    לבנים = רע
    שחורים = טוב
    אקדמיה = רע
    פריפריה = טוב…

    ממש נפלא. מעמיק ומרגש.

  6. עינה ארדל

    מאמר מבריק ומרתק.

  7. שבתאי לוי

    לתשומת ליבכם.
    ציתות :"כשאני שומע תרבות, אני שולף את האקדח", הרמן גרינג. כשאני שומעת תרבות, אני שולפת את הציונות".
    אינני צריך להוסיף ולהזכיר את התואר אנטי ציוני. זה מובן מאליו.
    שבתאי לוי כרכור השלמה