אמר רבי שמעון לפורים: מלאכים מדברים ארמית

אמר רִבִּי שמעון

א.

אמר רבי שמעון: מהו שאמר המלך אחשוורוש אל המן הרשע: "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת-הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת" (אסתר ז', ח')? פשט דברים ברור, שרע בעיניו המעשה שהתחצף המן ליפול על המיטה אשר היתה אסתר עליה, ושמחים אנו שלא הניח המלך לאותו רשע ולא נפגמה תומת אסתר המלכה. אך תחת אותו פשט יש כאן גם סוד שהוטמן לדורות, שקשה לו מאוד להיגלות ולהישמע כיוון שבא לפנינו מדמותו של המן הצורר, הוא עמלק. אבל יודע אני שבעצם עלינו מדבר הפסוק, העוסקים בנסתר ומבקשים לדעת מעשה בראשית ומעשה מרכבה. אנו עולים וקרבים עד לחומה סביב לחצרו של המלך, ומבקשים להיכנס גם אל החצר וגם אל הביתן שבחצר, גם אל בית משתה היין להתבשם בו, גם אל הארמון עצמו, גם אל חדרה של המלכה. ובאמת נופלים אנו על המיטה אשר המלכה עליה, ומבקשים להתייחד עמה כדי לדעת הסודות כולם, ולהשיב המלכה אל משכנה הארצי שתהיה מקודשת לנו. והמלך, כשהוא מוצא אותנו בחדרה של המלכה, שואל גם לנו "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת-הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת"? וזהו ניסיון שהוא מנסה אותנו. שאותו רשע, כשיצא הדבר מפי המלך, פניו חפו, וכך סימן שאינו ראוי למלכה ולסודות. ואילו אנחנו ששים כשיוצא הדבר מפי המלך, ואנחנו עונים לו כן. וזה הדבר מסוכן מאוד, גם לומר את ההן וגם לומר את הלאו. ואז מתיר לנו המלך הסודות כולם, ומשיא אותנו בעצמו למלכה.

ב.

אמר רבי שמעון: מלאכים מדברים ארמית. הם מבינים לכל השפות, ומדברים עם כל עם ועם כלשונו ועם כל מדינה ומדינה ככתבה. אך ביניהם מדברים רק ארמית. ואף אומרים שאם נשאיר תינוק לבדו במדבר עם מיינקת אילמת, כשיגדל וידבר בלי ששמע שפה מעולם, בארמית ידבר.

ג.

אמר רבי שמעון: לית נהורא אלא בחשוכא, שפירושו אין אור אלא בחושך, ולית חשוכא אלא בנהורא, שפירושו אין חושך אלא באור, ואף על גב דאינון חד, שפירושו אף על פי שהם אחד, אתפרשו בגוונין, שפירושו הם מתפרשים בגוונים, ועם כל דא אינון חד, שפירושו ועם כל זה הם אחד. ונאמר גם: אין גבר אלא באישה, ואין כתב אלא בדיבור, ואין חסד אלא בסטרא אחרא, ואין יהודי אלא בגוי, שאף על גב שהתפרשו בגוונים זה מזה, עם כל זה הם חד.

אמר חכם עבדאללה

א.

אמר חכם עבדאללה: מהי מגילת אסתר בשם אחר? מגילת הסתר, שהסתירה דתה ועמה ומולדתה ולשונה, ואף החביאה עצמה בארמונו של המלך, שאולי אם תחכה שם בהסתר תוכל להציל עמה כפי שלא תוכל בגילוי הפנים והשם. ורק לדודה מרדכי היהודי גילתה פנים אמיתיים. וכמוה בדורות האנוסים שבכל דור ודור, כפי שהיו בין היהודים בספרד שהיו מתנצרים ומסתירים דתם ברחוב, ולעתים אף מילדיהם ממש עד הגיעם למצוות, ומגלים אותה רק במרתף, בבור בתוך בור שאין קול השירה ואור הנר בוקע ממנו. וכמוהם השכינה, שכשהיא נמצאת בגלות מירושלים היא מסתתרת וכמעט אינה מתגלה, אלא היא הולכת הרחק מכל מרחק ובוכה על גלותה מדודה ועל ירושלים השרופה ועל בניה המפוזרים. וכמוה גם מלך מלכי המלכים בעצמו, שהסתיר עצמו במגילת אסתר ולא גילה עצמו, אלא הניח אחשוורוש וושתי ואסתר ומרדכי והמן לגלגל את העלילה, מתוך שידע שדווקא כאשר אינו מתגלה, ואינו עושה דבר, אין דבר שאינו נעשה והתגלותו גדולה אף מהתגלותו על הר סיני ובבקיעת ים סוף ובמות הבכורים. על כן נאמר בסוף המגילה: "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל-זַרְעָם וְעַל כָּל-הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם" (אסתר ט', כ"ז), שחזרו על מעשה נעשה ונשמע, והפעם בלי שכפה עליהם הר כגיגית. ולכן אנחנו מתחפשים בחג הפורים, לגלות זמן הגלות שהוא זמן הכיסוי וההסתר.

ב.

מהי מגילת אסתר בשם אחר? מגילת הסתר, שהסתירה דתה ועמה ומולדתה ולשונה, ואף החביאה עצמה בארמונו של המלך, שאולי אם תחכה שם בהסתר תוכל להציל עמה כפי שלא תוכל בגילוי הפנים והשם. וכמוה בדורות האנוסים שבכל דור ודור, כפי שהיו בין היהודים בספרד שהיו מתנצרים ומסתירים דתם ברחוב. וכמוהם השכינה, שכשהיא נמצאת בגלות מירושלים היא מסתתרת וכמעט אינה מתגלה, אלא היא הולכת הרחק מכל מרחק ובוכה על גלותה מדודה ועל ירושלים השרופה ועל בניה המפוזרים.

אמר חכם עבדאללה: חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, שישתה בזמן הפורים לאחר קריאת המגילה עד שיאמר ממש בשפתיו: ארור מרדכי ברוך המן. ויש בכך סוד לדורות, שטיפשות היא לומר סתם כך "ארור מרדכי ברוך המן", וחוכמה היא לומר "ברוך מרדכי ארור המן", ובינה היא לומר אחר כך "ארור מרדכי ברוך המן", שהבין שאף על פי שפעל מרדכי כאשר פעל בצדיקותו, ופעל המן כאשר פעל ברִשעתו, הרי שניהם ביצעו מעשה אלהים לגלות גדולתו, ואולי הבין המן עומק מעשה האלהים בעולם אף יותר ממה שהבין מרדכי, שכפי שהקשה לב פרעה ושלחו לסרב למשה ולאסור העם לעבדותו, כדי לנסותם בניסיון, אף הקשה לב המן בעם, ועל כן נתן סימן בשמו המן, שהוא כשם הַמָּן שירד מן השמיים לכלכל עם ישראל במדבר, כאשר התאוו תאווה ושאלו "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר : זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים" (במדבר י"א, ד'-ה'), ואז "וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה : וַיִּצְעַק הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל-ה'" (במדבר י"א, א'-ב'). ויש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו והרגלו עד שירדם מתוך ששתה, ומתוך שיישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי.

ג.

אמר חכם עבדאללה: קראנו בשולחן ערוך שהקורא מגילה בפורים חייב לקרוא מן הכתב, ואם קרא בעל פה לא יצא, ומצאנו שם עוד שהקורא מגילה בלשון לועז והיא כתובה באות עברי לא יצא, ואילו הקורא בלשון עברי באותיות לעז יצא. שבאמת אות עברי ניתן לנו מן האשורים, והוא אות לועז שנטלנו לעצמנו מן האומות בשעת הגלות, ואין לך הבדל בינו לבין אות ערבי או אות איטלקי, אבל המילות צריכות להיות עבריות כדי שיצא, ויכול אחר כך לקרוא לעצמו התרגום, כדי להבין המילות שקרא, או לקרוא בתרגום קודם הפורים, להכין נפשו ולבו. וגם אם אינו מבין מילות עברי, יכוון לשים לבו מתי אומר הקורא שמו של המן, שירקע בנעליו וירעיש בעת אמירת השם. והקורא חייב לקרוא מן הכתב, שלא יתנאה לפני הציבור שיודע הוא המגילה מראשה ועד סופה, כי אז סופו שיטעה, וראוי שיכוון לבו דווקא מתוך שעוקב באצבעו אחרי מילות המגילה, שאז פנוי לבו להבין תוכן הדברים, ולא כקורא על-פה שאז הוא מאמץ כל לבו להיזכר ואינו פנוי כלל לכוון למשמעות הדברים.

ד.

אמר חכם עבדאללה: קראנו אצל הבן איש חי כי אפילו עני המתפרנס מצדקה יתן מתנה לאביונים ויקבל מחבריו ביום הפורים, אבל במקום שאין עניים, ולוואי ירבו מקומות אלו, אף-על-גב שאין אנו מכירים היום מקומות כאלו, יכול לעכב מעות פורים אצלו עד שיגיע למקום אחר עם אביונים ויתן, או עד שיגיעו אביונים לעירו ויתן להם, ובכל מקרה לא ימתין עד פורים הבא, אלא קודם הפורים הבא לפחות ביום יעשה הדרך, גם אם היא ארוכה, למצוא אביונים ולתת להם המעות לכבוד הפורים.

ה.

אמר חכם עבדאללה: אוכלין מאכלי חלב בחנוכה, זכר לנס שנעשה בחלב, שהאכילה יהודית את האויב, שהיה ממלכי יוון, והמעשה הובא בספר "חמדת-הימים". ונס זה נעשה קודם נס העיקרי של חנוכה בכמה שנים, אך הואיל ואותו אויב היה ממלכי יוון, וגם הוא היה רוצה להעבירם על דת, לכך עושין לנס זה גם כן זכר בימי חנוכה, על דרך שאמרו לאכול זרעונים בפורים, זכר לנס של דניאל עליו השלום וחבריו עליהם השלום. ומנהג ישראל תורה הוא. ועוד נוהגים לאכול בחנוכה סופגניות מטוגנות בשמן זכר לנס השמן של המנורה, וטעמם כצפיחית בדבש, ונקראים בלשון ערבי אלספינג', ומנהג קדמונים הוא.

אמר חזקל

א.

אמר חזקל: למדתי מחכם עבדאללה שמותר לישא אישה בפורים, וכל שכן שמותר לעשות פדיון הבן בפורים. ועוד לימדני שמה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא, וכן בלבישת כלאיים דרבנן, ויש אומרים דאסור אבל המנהג כסברא הראשונה שמותר, וכן בני אדם החוטפים זה מזה דרך שמחה, אין בזה משום לא תגזול, ונהגו כך ובלבד שלא יעשו דבר שלא כהוגן על פי טובי העיר. ועוד, כאשר באים ללבוש פרצופים בפורים, זה בחינת מה שמשנין עצמן ומדמין עצמן לאומה אחרת, לישמעאל או לעשיו או לגוי אחר ולובשים בגדיהם, וזה בחינת משנין מפני דרכי שלום, כי כשצריכין להרבות שלום אזי צריכין לשנות פניו לכמה גוונין, לכל אחד ואחד מגווני העמים כפי רצונו בשביל השלום עמם. כי למעשה צריכין להתדמות לכל אחד כפי רצונו כדי לאחוז בשלום עִמו, כדי שיוכל למָשכו ולקרבו על ידי זה להשם יתברך, וזה בחינת משנין מפני השלום. ועל כן פורים מרמז על הגאולה אחרונה, שנכתב "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא-יָסוּף מִזַּרְעָם" (אסתר ט', כ"ח), כלומר גם כשיבוא המשיח וישתנו הזמנים, לא יתבטל חג הפורים, וזה שאנחנו מתחפשים לאומות העולם הוא ריבוי השלום עם כל האומות, שאנחנו לובשים פרצופיהן ומתקרבים אליהם בכדי שנוכל לקרב גם אותם להשם יתברך. ואמר חכם עבדאללה כי מותרים גבר ואישה הנישאים בפורים להתחפש ולשנות פניהן וללבוש פרצופי אחרים, ויתלבש זה כבני הגר וזאת כבנות אדום, ושאלתי האם מותרים גבר ואישה שילבש הוא שמלת אישה והיא כלי גבר בחתונתם כאשר הוא בפורים, וענה חכם עבדאללה כי יש לעיין בדבר.

ב.

אמר חזקל: אמר לי חכם עבדאללה כי הגלות היא שכחה ואילו הגאולה היא היזכרות. אבל מצאתי אצל רבי שמעון שאמר כי הגלות היא זיכרון ואילו הגאולה שכחה.

ג.

אמר חזקל: אחר כל חג קורא אני דברי הלכות כל חג בחגו, ואיני קורא קודם החג שלא אהיה מצער עצמי הרבה בכל אותן הלכות שעדיין איני יכול לקיים. וחכמים אומרים כי יש לקרוא וללמוד הלכות כל חג מסופו של חג קודם, וכך עליך להתחיל בקריאת הלכות הפסח ממוצאי הפורים.

ד.

אמר חזקל: אמר לי חכם עבדאללה: מה בינינו ובין הפלסטינים? שאנחנו כאותם אנשים שחגגו את חג הפורים והתאהבו כל כך בתחפושותיהם שהתחילו מאמינים שאין זו תחפושת בלבד, אלא לבושם ממש. שמעיקרו של דבר עם הדורות התחלפו בינינו התלבושות, ועתה אנו נאמנים לתחפושת ושוכחים את הלבוש. שרוב הפלסטינים, נוצרים כמוסלמים, הם יהודים ושומרונים, וגם כמה קראים, שהתנצרו והתאסלמו, ורוב היהודים הם מוסלמים ונוצרים, וגם כמה שומרונים וקראים, שהתגיירו. ומפחד זה שימצא מי שיקרא ללבוש לבוש ולתחפושת תחפושת, אנחנו והם נאחזים וקוראים לתחפושת לבוש וללבוש תחפושת.

ה.

אמר חזקל: שמעתי את חכם עבדאללה אומר: הדסה היא אסתר, יִסכָּה היא שָׂרָי היא שרה, איוב הוא משה, קֹהלת הוא שלמה, יעקב הוא ישורון הוא ישראל, אליהו הוא אֵלִיָה הוא ינון, ישו הוא אותו האיש, המן הוא היטלר הרשע הוא עמלק, עֵשָׂו הוא רומי ממלכות נוצרים, וישמעאל אלו שבטי ערב והמדבר.

ו.

אמר חזקל: פעם אחת חיברתי תפילת כותבים וסופרים ומשוררים, וזה לשונה: אני בנך עבדך אֶזָהֵר מֵעשׂוֹת ספרים הרבה, אין קץ להג והרבה יגיעת בשר ואצבעות לפניך אין טעם. ואין בי קנאת סופרים לפניך, היו לפנַי אברהם אבינו שכתב ספר יצירה, ומשה שכתב תורה מראש ועד סוף, ודוד שכתב תהילות, ושלמה שכתב שיר השירים, משלי וקהלת, והיה עזרא הסופר לפניך, ואסתר ומרדכי ששלחו לפני העם ספרים ומגילות, ויהודה הנשיא שהשלים משנה, ובר-יוחאי שגילה הזוהר, וסופרים הרבה היו בעברית וארמית וערבית ושפות קדושות אחרות, וכולם מקומם לפנַי ואני אחרון בשורה זו של סופרים, ואין אני סוגר את ספרי ואין אני מוציאו לְאור אנשים אחרים אם תיתן לי סימן של איסור. וידוע לי כי כל דברי חכמים ובעלי אסופות ניתנו מרועה אחד, על כן אבקש יום-יום למצוא דברי חפץ ולכתוב דברי אמת ולאזן ולתקן משלים הרבה לפניך. אני אדם ומילותי הבל ודפים של נייר עולים באש, וידוע לי כי לפניך דור הולך ודור בא והארץ עומדת, לראשונים אין זיכרון וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זיכרון, רק לך הזיכרון ורק מילותיך בַּספרים מתחדשות לַבקרים יום-יום בקריאתן ונשמרות מדור ראשון עד דור אחרון ואין שוכח אותן עד נעמוד כולנו לפני כס המשפט, כיסא מלכותך, ביום הדין והמלכות. לךָ החסד, הממשלה והספרים, ואנחנו קבצנים, אנחנו נתינים, אנחנו הקוראים בספרים. אברהם, משה, דוד, שלמה, עזרא, אסתר, מרדכי, יהודה ובר-יוחאי כתבו ונכתבו ברוח הקודש ולפיכך דבריהם נצח, ואילו אני כותב ברוחי שלי ולפיכך דברי אינם מתקיימים ואינם מתקבלים ואינם משתמרים ועם שבאו הם נעלמים, ועוד דור או שניים הרי הם נמחקים ואני מת ואתה לנצח חי ודבריך גלויים.