כשתימנייה מתחפשת לתימנייה

בראשית ימי המנדט הבריטי, חוגים ציונים רחבים חיפשו אחר דרך ״לייצר ילידיות" – להתנתק מהייצוג התנ"כי ולייצר ייצוג מופשט יותר לזהות היהודית-ישראלית. בין אותם מחפשי זהות היו ארגוני נשים ציוניות, שבחיפושיהן הגיעו לתימנים ולאמנותם. אותן נשים ציוניות חברו אל נשים תימניות צעירות כשמטרתן, בעיניהן, היא להעצים ולהאדיר את הנשים התימניות על ידי מציאת מקור פרנסה עבורן. בפועל, נשים אלו מעולם לא הפכו למתווך התרבותי הנחשק ונותרו בגדר פועלות ביצירת התרבות. בד בבד נוצר פער בין ההצהרות הגלויות בנוגע לשילוב, לשימור ולהאדרה של מסורת לבין ההתרחשות בפועל: ניכוס משמעותי של סממנים תימניים תוך מחיקה אלימה של זהויות ומשמעויות.¹

מול ידיעה זו מתחדדת העובדה שעל אף התמונה האקזוטית המצטיירת בעיני רוחנו כשאנו מדמיינים את העולים התימנים בארץ בשנות ה-30, מציאות חייהם היתה שונה בהרבה. דבריה של ד"ר שרה חינסקי מראים באיזו קלות התרחש תהליך הניכוס התרבותי של עולי תימן: "הזהות והגוף שהזהות נמצאת בו, הם האובייקטים המרתקים ביותר למניפולציה תרבותית בעידן המודרני".² משפחתה של סבתי עלתה לארץ כשהם כמעט חסרי כל. הבגדים שלגופם היו כל רכושם. פה בארץ נאלצו להסתדר עם מה שיש – וכמובן שכמעט ולא היה. על אף התיאורים החוזרים והנשנים, הלבוש השלט בארץ בימי משכית היה רחוק שנות אור מזה הנהוג בכפרים בתימן, וכמובן שהיה מעבר ליכולתם הכלכלית של העולים.

אמה של סבתי, יונה, עלתה ארצה עם בתי רגליים מקוריים מתימן, עם רקמות ספציפיות והשיוך האזורי הנכון, אך בארץ לא היה ניתן להשיג כלל את אותם הבגדים, הבדים וחומרי הרקמה והצביעה. וכך, סבתי מגיל מאוד צעיר הולבשה בבגדי המקום בלי שום יכולת – או חשוב מכך, רצון – להתהלך בבגדים מסורתיים אלו ואחרים. בתמונה הבאה נראית סבתי לאה צברי לבושה בשמלה שחורה מעוטרת בחגורה בעלת מוטיבים תימניים. על צווארה תכשיטים אותנטיים מתימן וראשה מכוסה בכובע ה"גורגוש" המפורסם של מי שהיו מלוות את הכלה התימנייה בטקס החינה המסורתי. על פרק ידה הנינוח מונח לו צמיד תימני בסגנון פיליגרן מקורי.

סבתי עומדת בתוך מבנה שקירותיו צבועים באופן "מסורתי" ו"אותנטי" מאוד והיא נראית שמחה ונינוחה. ומדוע שלא? הרי התמונה צולמה במסיבת פורים בשנת 1953, אליה ליוותה את בתה הבכורה כשמלאו לה ארבע שנים. זו היתה הפעם הראשונה שהלבוש ה״מסורתי״ פגש במשפחתנו בארץ. במסיבת פורים. כדי להשיג תחפושת זו סבתי נאלצה להגיע למקום יחיד וספציפי בראש העין שהיה ניתן להשיג בו את הלבוש המסורתי המיוחל.

עבור עצמה, כדי שתוכל גם היא להנות ממסיבת פורים באותה השנה, לוותה מבת דודתה חגורה שרקמה בעצמה בסגנון "תימני" ולבשה שמלה שחורה פשוטה. את הכובע והמחרוזת לצווארה לקחה מתוך התחפושת ששכרה לבתה, והרקע הוא סטודיו לצילום. האובייקט היחידי שיש לו קשר למסורת המשפחתית הוא הצמיד, שנעשה בעבודת יד עוד בתימן על ידי אביו של סבי יפת ז"ל.

לולא היתה התמונה לקוחה מאלבום התמונות המשפחתי, אילו היתה מוצגת בארכיון, היא היתה יכולה להתפרש בקלות כתמונה מייצגת של יהודי תימן, על תרבותם ומראיהם האקזוטיים בחייהם בארץ. ההיכרות עם משפחתי, הידע האישי על זהות המצולמת וסיפור חייה – כל אלו מורים כי מדובר באחיזת עיניים במיטב המסורת הפורימית. לצילום, למעשה, אין שום קשר לאופן שבו נהגה סבתי להתלבש ביום-יום ולסביבתה האמיתית, נטולת הקשתות המעוטרות.

למרות שהיום ספק אם יש מי, מבני כל עדות ישראל, שלא מכיר את טקס החינה ואת הלבוש המהודר הנלווה אליו, עבור סבתי דבר זה לא היה כל כך מובן מאליו. הלבוש המסורתי, הנפוץ כל כך היום, היה ידוע רק באזור קטן בתימן הגדולה – צנעא. לאנשי הכפר והערים הסמוכות לא היתה היכרות מוקדמת איתו בטרם עלייתן ארצה. רק כאן בארץ הפך הלבוש לסממן מובהק של התרבות התימנית ולמייצג בני עדה שלמה.

בתמונה הבאה נראים סבי וסבתי ביום חתונתם בחודש אלול 1944. סבתי לוותה שמלת כלה לבנה פשוטה ויפה מגיסתה. את תלבושת הכלה התימנית המסורתית, ה"תשבוך לולו", אותה התלבושת המקושטת ועמוסה בעדיים ותכשיטים, הביאו לארץ רק שנים אחר כך, והיא לא הכירה אותה כלל.

התמונה האחרונה, גם היא מתוך אלבום התמונות המשפחתי, מתעדת את יום חתונתם של הוריי. זוהי תמונה קטנה ומשנית אולי, אך לטעמי היא מצליחה לספר סיפור רחב הרבה יותר. משפחתו של אבי היא משפחה יציבה ממעמד הביניים, סבי ז"ל הוא הדור ה-12 בארץ ישראל, צברים במלוא מובן המילה, ספרדים, זוג עם שלושה ילדים. משפחתה של אמי, לעומת זאת, היא משפחת עולים חדשים מתימן, חסרי כל. סבי ז"ל עבד בחקלאות ואחר כך בטחנת קמח, בן למשפחת צורפים תימנית שנאלצה להשאיר הכל מאחור, ולה עשרה ילדים.

בתמונה הדהויה נראים ההורים המאושרים משני הצדדים, ברגעי קבלת הפנים של האורחים שהגיעו לשמח חתן וכלה. סבתי לאה צברי, מצד אמי, זו התימנייה, לבושה בשמלת תכלת פשוטה וחלקה וכיסוי ראש נקי חלק ופשוט, את צווארה מקשט תליון. לבוש פשוט, אולי אף פשוט מדי לחתונת בתה שלה. לצדה, בולטת בגובהה, ניצבת סבתי מצד אבי, סימה כהן, לבושה בלא פחות מאשר חליפת חצאית עשויה כולה עבודת יד, רקמות זהב התפורות אחת-אחת מבית חברת האופנה משכית, כיאה לחתונה תימנית. זו לצד זו הן עומדות: זו שסממני תרבותה נלקחו, נוכסו והופשטו לכדי קו מסחרי וזו שיכולה להרשות לעצמה את כל היופי הזה, בטקט, על מנת להראות את פתיחותה לנישואין ואת חיבורה לתרבות תימנית יהודית עמוקה.

והיא לא היתה יחידה בנוף הישראלי הוותיק, הצברי, הלבן. זהו, בתמצית, סיפורם של מוסדות ישראלים דוגמת משכית ובצלאל, בהם היו מי שיכלו לדמיין – והיו מי שהיו צריכים לבצע: "הנשים המזרחיות עמלו על הטוויה ועל האריגה, הנשים האירופאיות על העיצוב והניהול". מובן כי אז לא נראה הדבר באותן העיניים הביקורתיות של ימינו. היו מי שבאמת האמינו, מתוך יהירות בלתי נתפסת, שדרך ניצול כוח העבודה הזול הם משמרים מסורות עתיקות: "במסמכים מן התקופה התקבע דימויין של דיין וצוות המעצבות של החברה כמי שהצילו את מלאכת היד המזרחית מהכחדה וכיליון וכמי שאפשר לנשים המזרחיות להתפרנס בכבוד".³ חשוב לזכור גם כי מלאכת היד העדינה לא באמת נשמרה, אלא עברה שינויים והתאמות בשל תהליכי קפיטלזציה ומקסום רווחים.

נראה כי האופן שבו מיוצגים התימנים בישראל עם עלייתם לארצה מתקיים בפער עצום מהאופן שבו חייהם באמת היו נראים. ההתבוננות המחודשת בתמונות הללו, שראיתי המון פעמים בעבר, אפשרה לי לראשונה להיחשף לסיפורים שמאחוריהן ולהעמיק אל עבר המשמעויות שאינן מתגלות במבט ראשון. האלבום המשפחתי, על תמונותיו האישיות, מצליח להביא משהו מסיפורם של בני עדה שלמה, שנבחר עבורה כיצד תיוצג ותיזכר בזיכרון הקולקטיבי.

1. גילעת, י., 2008. "אורגינאליות ארץ-ישראלית - צורפות של יוצאי תימן ביישוב היהודי" 
בתוך ״מעשה רוקם: הלבוש והתכשיט במסורת יהודי תימן״ (בעריכת כרמלה אבדר, עמותת אעלה בתמר).

2. בת-יער ,נ., 2010. "האידיאולוגיה נגד האופנה" בתוך ״שכרון עיצובים - אמנות האופנה בישראל 1948-2008״ 
(הוצאת רסלינג).

3. חזן, נ., 2013. "משיבה מבט ממזרח" בתוך ״שוברות קירות: אמניות מזרחיות עכשוויות בישראל״ 
(מאמרים בעריכת שלומית לולה נחמה; אוצרות ועורכות ראשיות ד"ר קציעה אלון ושולה קשת, אחותי למען נשים בישראל).

—

נכתב במסגרת קורס בנושא צילום וזהות בהנחית ד״ר סיון רג׳ואן שטאנג

מור קושניר היא דור רביעי למשפחת צורפים מתימן, צורפת ומעצבת רב תחומית. מורה לצורפות בבית הספר שהקימה אמה, יוני כהן, "סטודיו יוני – בית ספר לצורפות ומרכז אומנויות" בפתח תקווה. בקרוב בוגרת החוג לאמנויות העיצוב במכללת סמינר הקיבוצים.