• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

מה זה כל הקיבוץ הזה? היא לא יודעת

"זרקו אותנו מהקיבוץ, כי הפרנו קולקטיביות רעיונית, ואת עוד מתלוננת ששמו את המזוודה שלך בבית-ילדים?" כעסה ליזט, "תתעוררי, אדל. עוד לא התעוררת?" פרק מתוך ״הרומאן המצרי״ מאת אורלי קסטל-בלום, זוכה פרס ספיר
אורלי קסטל-בלום

אפילו אחד חלקי רבבה של ציונות לא היה באדל. וגם לא קיבוץ ולא סטלין. ציונות, קומוניזם, סוציאליזם – ג'וקים, זה מה שזה היה בעיניה, ג'וקים שיש לרסס ולסלק, כדי להשאיר את הכל נקי ופנוי לדברים האמיתיים של החיים: אהבה, שקט, יופי, אוכל בריא ובמידה ראויה (ולעולם לא מופרזת), בגדים יפים, ואם צריך, כפי שהתברר במשך השנים, גם רופאים. אדל לא ממש רצתה לעלות לישראל. נכון שפקדה באדיקות את הפעולות של "השומר הצעיר" בקן ז'אבס בקהיר, אך היא עשתה זאת אך ורק בגלל ויטה המדריך. התוכנית שלה לטווח רחוק היתה להשתקע בצרפת, ליד חצי-אחותה ביאטריס, וללמוד לימודים גבוהים של כימיה בסורבון.

רק בכוח האהבה לוויטה היפה ואציל-הנפש, שוחר השוויון והאחווה, פעיל נמרץ ובריא בקני "השומר הצעיר" בקהיר, שהשתוקק להגיע לישראל, והחזיר לה בתמורה אהבת אמת ונאמנות עד יום מותו – היא שינתה את תוכניותיה: הגיעה לישראל והחלה להניע את חייה מכאן.

כבר כנערה הבחינה שמדובר בבחור מיוחד במינו, נדיר ואין שני לו, ששווה לשנות בשבילו את כל התוכניות ולהתמלא בכל אידיאליזם שהוא, העיקר לכבוש את לבו.

אביה של אדל נודה ממשפחתו הספרדית, כי התחתן עם אשכנזייה גרמנייה. הוא מת כשלאדל מלאו חודשיים, והנה עכשיו יש לה, לאדל, סמ"ך-טי"ת פר-אקסלנס. אדיפוס ממש חוגג אצלה. אדל ידעה על המורשת של ויטה יותר פרטים ממה שידעה ויוויאן על זו של צ'רלי. אכן, מדובר באותה מורשת עצמה, אלא שצ'רלי לא דיבר עליה מעולם, השורשים האלה לא עניינו אותו כהוא זה, ואילו ויטה סיפר עליהם שוב ושוב.

בימי גירוש היהודים מספרד, אחרי טלטלות ואובדנים רבים, עלו שבעה אחים על ספינה, ואחר-כך עלו על עוד ספינה, וסביר להניח שגם על עוד אחת, עד שהגיעו לנמל עזה, ובעיר הזאת התיישבו. אבות-אבותיו של ויטה נלחמו בשבתאים, ורבי שמואל קאשתיל היה הראשון שבנה בעזה בית-כנסת, אחרי שנפטרו מהם. אף שאדל שמעה עכשיו, מפיו של ויטה אהובה, על השבתאים לראשונה בחייה, היא הבינה מיד שמדובר בעובדות היסטוריות. ככימאית-לעתיד, בעלת נפש מדענית מובהקת, היא העריצה עובדות ונתונים באשר הם. ובכלל, מעולם לא יצא מפיה דבר שקר, ואם במקרה לא היתה ברירה, והיה עליה להמציא שקר – שינתה מיד נושא.

דברי-הימים הרומנטיים של שבעה אחים, העוברים מספינה לספינה אחרי גירוש ספרד, עד שהם מגיעים לחוף עזה, בצירוף הבלורית השופעת והעור השחום של ויטה, עור שנעשה בכל-זאת אדמדם כשהוא משתזף, ולא משחים ומשחיר – אות לפיגמנטציה בהירה במשפחה – ובעיקר בצירוף נשמתו המסורה כל-כך, הם שהכריעו את אדל. היא ידעה שיש לה קלף מנצח לכל החיים.

Z
עטיפת הספר 

גם הדיבור הבטוח והמשכנע שלו, וההגנה המוחלטת שנתן לה מפני שאר העולם, גרמו לה לשכוח את הסורבון ואת פאריז (אבל לא את הכימיה). אם צריך להיכנס מתחת לבטן של הפרה ולחלוב אותה – הרי שהיא תשכב שם על הגב, על התבן, על איזו כרית מצופה ציפית נקייה שהביאה, ועליה רקמת פרחים של אמא שלה; תשכב בין כל העולות הרומניות שהיא לא סובלת, ותמשוך לפרות בעטינים ְּבידיים בלי כפפות, כי עם כפפות היא לא מצליחה להוציא מהן כלום. רק באצבעות חשופות, למרות כל חוקי ההיגיינה שהנחילה לה אמה הגרמנייה.

"לא זה ולא זה", ענתה אדל לשאלתו של הרב שבא מפרדס-חנה לצריף של הגרעין המצרי בקיבוץ עין שמר כדי לחתן אותה עם ויטה שלה, שלה ועוד איך, ובאותה הזדמנות לחתן עוד שישה זוגות )שבהם לא כל אחד היה של כל אחד, בהתאמה, אבל רובם כן(, ואת כולם חיתן בטבעת אחת שעברה מזוג לזוג.

הרב חזר על השאלה. אדל כבר למדה עברית באולפן בקיבוץ, והבינה טוב מאוד שהוא שואל אותה אם היא אשכנזייה או ספרדייה.

"לא זה ולא זה", חזרה ואמרה. "אני יודעת שאבי נפטר כשהייתי בת חודשיים".

הרב חקר אותה איפוא: שם המשפחה של אמה לפני נישואיה לאביה, שמו המלא של אביה – ומיד מצא שאדל היא ספרדייה מצד האב, ואשכנזייה-גרמנייה מצד האם.

שבוע לאחר החתונה העבירו פתאום גם את ויטה לחליבה, וכמי שראתה את הצעירות החולבות מהגרעין הרומני, נעשתה אדל מוטרדת מאוד. היופי הנשי נקבע אצלה לפי מידת הבהירות, והרומניות היו בהירות ממנה, ומכאן שיפהפיות, ושום דבר על החיים לא היה חדש להן. אלה היו בחורות בנות שש-עשרה או שבע-עשרה, שוויטה היה אמור להעיר אותן בבוקר, אם הן לא התעוררו בכוחות עצמן, הפרימדונות, ואם לא הצליח להעיר אותן בדפיקות על דלת המגורים שלהן, היה רשאי לפתוח את הדלת ולהיכנס לחדר ולטלטל אותן בעדינות.

מה זה כל הקיבוץ הזה? היא לא יודעת. גבר נשוי נכנס לחדרים של בחורות ששום דבר לא חסר להן ונוגע בהן שיקומו לחלוב פרות?

אחרי משמרת של חליבה היתה מחכה לוויטה משמרת של רועה-צאן, ורק אז, כשוויטה היה עם הצאן, יכלה אדל להרשות לעצמה לתפוס תנומה.

גדול מדי היה המשא על כתפיה במקום החדש הזה, אבל ויטה אוהב את החיים האלה, ולפי מה שראתה באופק, לא היה מוצא מן הקיבוץ. היא היתה חייבת ללבוש את הבגדים המכוערים שקיבלה מהמחסן שלהם, ולראות את נינה או את חיהלה בשמלה שהיא-עצמה קנתה בצרפת, שם הם שהו כמה שבועות בחוות ״הכשרה״ בלה רוש, בורגון, בין פאריז לדיז׳ון, לפני שהגיעו לפינה הנידחת הזו בארץ. לנינה החמיאה השמלה מאוד, על חיהלה היא נראתה תלויה: אין לאדל מושג איך חיהלה זאת זוללת בלי סוף ונשארת רזה. אולי כי היא גם מפטפטת בלי-סוף.

השמלה שלה הגיעה ארצה במזוודה שלה. וכשהיתה צריכה, כשכבר היתה בקיבוץ, לחלוק את רכושה עם כל החברים, נלחמה אדל על המזוודה שלה, אך לא על שום דבר מתכולתה. דיון לוהט התקיים בעניין המזוודה בצריף של הגרעין המצרי. בראש הישיבה ישבה באותה פעם ליזט הגבוהה, שהיתה קיצונית מאוד בנושא חלוקת הרכוש. אדל נאבקה על המזוודה שלה כאילו מדובר בזהב ואין סוציאליזם בעולם, וליזט הגבוהה השיבה מלחמה בלהט סטליניסטי מטורף.

כשהיתה צריכה, כשכבר היתה בקיבוץ, לחלוק את רכושה עם כל החברים, נלחמה אדל על המזוודה שלה, אך לא על שום דבר מתכולתה. דיון לוהט התקיים בעניין המזוודה בצריף של הגרעין המצרי. בראש הישיבה ישבה באותה פעם ליזט הגבוהה, שהיתה קיצונית מאוד בנושא חלוקת הרכוש. אדל נאבקה על המזוודה שלה כאילו מדובר בזהב ואין סוציאליזם בעולם, וליזט הגבוהה השיבה מלחמה בלהט סטליניסטי מטורף

זאת היתה מזוודה קשיחה יפהפייה, מצופה אריג משובץ, שנפתחה לארון קטן בעל תאים לרוב וגם מגירות קטנות עם ידיות שקופות דמויות יהלום, שכמותן טרם נראו. היה לה ערך סנטימנטלי רב: ִאמה והיא ארזו את המזוודה יחד לפני שנסעה לחוות ההכשרה בלה רוש.

היא סירבה להבין מה רוצה ליזט מהמזוודה שלה. הרי כבר הגיעו לקיבוץ; הרי הם אמורים להישאר כאן חמישים, שישים שנה, לא? אז מה אכפת לה, לליזט, שהיא, אדל, תשמור אצלה את המזוודה כמזכרת מאמא שלה? הרי גם היא לא תיסע לשום מקום בחמישים השנים הבאות!

כעבור יום אירגנה ליזט הצבעה בעד או נגד, והיו לה נימוקים שאדל נותרה חסרת מענה למולם, כי ליזט ידעה לדבר יפה ולהרים את קולה ולהכות על השולחן באגרופה, ואילו אדל לא היתה אשת דברים, אלא כימאית-לעתיד מודדת במשורה.

היא לא כעסה על ויטה שלא היה בדיון על המזוודה, כי באותה שעה היה עסוק בסלילת כביש בנגב: בפעם הנדירה הזאת היא נלחמה בכל כוחות-עצמה. מזל שלהצבעה הוא הגיע. ויוויאן, צ'רלי, רוזה, ברברה, אנרייט, ברונו, ליזט, אודט, כולם היו שם, אבל את המזוודה היא הפסידה על חודו של קול, שכמובן לא ידעה של מי הוא, כי ההצבעה היתה חשאית.

זה היה ב-1951. כעבור שנה וכמה חודשים בסך-הכל נערך בכל קיבוצי הקיבוץ הארצי רפרנדום, כי כנראה טרם המציאו את המונח "משאל-עם". החברים נשאלו אם הם בעד או נגד משפטי-פראג – משפטי-הראווה בבירת צ'כוסלובקיה, שמרבית הנאשמים בהם היו יהודים. הנשפטים הואשמו בקשר טרוצקיסטי-טיטֹואיסטי-ציוני, בשירות האימפריאליזם האמריקני, ואנשי האגף השמאלי בקיבוצים נתנו אמון בהאשמות, והיו בעד קיום המשפטים. חלק מאנשי הגרעין המצרי היו ביניהם: כקומוניסטים נאמנים לסטלין "שמש העמים" הם השתכנעו בקשר הטרוצקיסטי-טיטואיסטי-ציוני בשירות האמריקנים, אף ששני ישראלים שהגיעו לפראג, אחד מהם מראשי הקיבוץ הארצי, נעצרו שם גם הם והואשמו בריגול נגד ברית-המועצות. אנשי הגרעין המצרי חשבו שהם יכולים להצביע כראות עיניהם. הם דגלו בחופש רעיוני, או בנאמנות למפלגה ולסטלין, או בשני הדברים, ולא ידעו מה מחכה להם.

אלא שעד מהרה, אחרי כשלוש שנים כקיבוצניקים, אולצו המצביעים בעד משפטי-פראג לעזוב את הקיבוץ שבו תיכננו לחיות כל ימי חייהם. באוטובוס שהסיע את המגורשים לתחנה-המרכזית בחדרה היו עשרים ושלושה מחברי הגרעין המצרי תומכי משפטי-פראג, ועוד כמעט שישים מחבריהם, שהצטרפו אליהם מתוך סולידריות. צ'רלי לא היה לא בין אלה ולא בין אלה, אך מי שזוכר את המידות של האוטובוסים באותן שנים בלי ספק ישתאה ויאמר שאוטובוס דחוס כזה טרם נראה. אדל עלתה לאוטובוס בין הראשונים, וכשהסתובבה לאחור, ראתה את ליזט הגבוהה עולה בעקבותיה, מסופרת קצר ביד לא מקצועית ובידה המזוודה. אדל ניגשה אליה זעופה.

"תתחדשי", היא אמרה לה.

ליזט גיחכה במרירות ואמרה: "עשיתי את זה לעצמי בלילה. ג'ו גזז לי מאחור. זה נראה סביר?"

"אני הייתי הולכת לספר כדי שיעבור על המקומות הלא-מדויקים", אמרה אדל, והוסיפה, "אבל אני התכוונתי למזוודה". "אה, המזוודה", אמרה ליזט. גובהה היה כמטר ושמונים. "הכל בפנים הרוס. אני לא יודעת מה עשו איתה. כנראה שמו אותה בבית-ילדים בתור ארון-צעצוע במשחקים שלהם".

"בבית-ילדים?" נחרדה אדל.

הן שוחחו בצרפתית.

אלא שעד מהרה, אחרי כשלוש שנים כקיבוצניקים, אולצו המצביעים בעד משפטי-פראג לעזוב את הקיבוץ שבו תיכננו לחיות כל ימי חייהם. באוטובוס שהסיע את המגורשים לתחנה-המרכזית בחדרה היו עשרים ושלושה מחברי הגרעין המצרי תומכי משפטי-פראג, ועוד כמעט שישים מחבריהם, שהצטרפו אליהם מתוך סולידריות

"זרקו אותנו מהקיבוץ, כי הפרנו קולקטיביות רעיונית, ואת עוד מתלוננת ששמו את המזוודה שלך ַּבבית-ילדים?" כעסה ליזט, "תתעוררי, אדל. עוד לא התעוררת?"

ליזט היתה תמיד כמה צעדים לפני כולם, ולא היה טעם לנסות להתווכח איתה. אבל איך תסביר אדל לאמה, שמחכה לה בתחנה-המרכזית בתל-אביב, שהמזוודה, שהיא כמו ארון-בגדים עם מגירות, אינה ברשותה? ואם ליזט, עם כל הגובה שלה, עוד תסתובב בתחנה-המרכזית בתל-אביב והמזוודה הזו בידה, סביר שמזוודה כה מיוחדת, שמחזיקה אשה כה בולטת, לא תימלט מעיניה של אמה.

דואגת ונסערת התיישבה אדל ליד ויטה באוטובוס לחדרה ושחה לו בלחש את הבעיה. הוא קם ונדחק במעבר ונעמד ליד ליזט ובעלה ג'ו, שישבו לא רחוק מהם.

"לאן אתם נוסעים?" שאל.

"לתל-אביב", ענתה ליזט, "ויוויאן כבר הספיקה למצוא לכולנו דירת חדר וחצי בשבזי, עם שירותים בחוץ. ולאן אתם?"

"לאמא של אשתי. בחולון. היא גרה עם אח של אדל. רק עכשיו גמרו לבנות את הבניין שלהם. אחר-כך נראה".

"מה עם עבודה?"

"אני לא דואג", אמר ויטה. הוא תפס בחוזקה בעניבת העור שהשתלשלה מן המוט שבתקרת האוטובוס ונטה איתה הצידה, כי האוטובוס עשה סיבוב גדול.

ויטה עוד טבל כולו בתוך הלם הגירוש. אדל חשבה כמה מוזר המקום הזה – מדינת ישראל – שחמישים-שישים שנה נגמרות בו אחרי שנתיים-שלוש, אבל, למען האמת, היא שמחה שגמרו עם הקיבוץ, אף שידעה: בעלה באבל עמוק.

"בדרך אנחנו עוצרים אצל אחותי בחדרה ליומיים-שלושה", אמרה לו ליזט בדיוק באמצע הסיבוב הגדול.

ויטה נתן לאוטובוס לגמור את הסיבוב, התיישר וחזר להתיישב לצד אדל ובפיו החדשות הנפלאות: ִאמה לא תראה את ליזט.

הם המשיכו לתל-אביב ְּבאוטובוס מחדרה. ִאמה באה לפגוש אותה ואת בעלה הספרדי בתחנה המרכזית בתל אביב. האם התגוררה עם אחיה של אדל, פרדי, בבניין חדש בשכונה חדשה של חולון. פרדי הגיע לישראל בגלל אדל, כי לא רצה להשאירה לבד, אך עכשיו, כשיש לה את ויטה, יוכל לנסוע בעולם, אחרי שיעשה קורס דיילים. הוא ניסה לשכנע את ויטה שהוא ואדל יבואו לגור בחולון, אבל ויטה התעקש. הוא רצה לגור על שפת הירקון בגלל גדת הנילוס. בקהיר היה להם בית ליד הנילוס, ברחוב קאסר אל עייני, לא רחוק מבית משפחתה של אדל ליד כיכר תחריר.

ויטה לא התאכזב גם כשהבין מה רב ההבדל בין הנילוס לירקון. בסביבות הירקון עדיין היתה הבנייה דלילה והדירות היו זולות, וכעבור זמן לא רב הצליח ויטה קאשתיל לרכוש דירת שלושה חדרים בקומה שלישית ברחוב יהודה המכבי פינת מתתיהו-כהן-גדול, דירה שפניה מזרחה והשמש מציפה אותה עד לשעת הצהריים.

אחרי הנישוקים והחיבוקים, ובתום כמה שאלות מובנות-מאליהן, נעצה האם את עיניה במזוודות העלובות שלהם ושאלה: "איפה המזוודה?"

קאשתיל ענה לה, בעוד עיניו צוחקות בטוב-לב שובב:

"נשארה בקיבוץ. לא ויתרו עליה, למרות כל העקרונות החשובים שלהם, כל-כך יפה היא היתה".

האם אהבה את חתנה האופטימי, בעל המבט השבור, והביטה באדל, הבת שתמיד הפלתה לרעה לעומת שתי אחיותיה-למחצה ושני אחיה, זה שכרגע בחולון, והבכור שעזב לקנדה, והנה דווקא זאת מצאה לה חתן אקסטרה-אורדינר. בראבו, אדל. אין לי מה לדאוג לך יותר.

מתוך ״הרומאן המצרי״ מאת אורלי קסטל-בלום, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2015.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יוסףה מקיטון

    נהדר ומענג ומתווה דרך לחיות כאן למרות הכל. סאחה!
    "אדיפוס ממש חוגג אצלה" משפט גאוני למדי 🙂