ניצחון מאבק הגז בבג״ץ: יום של ניצחון לעם ולשיטה

אי אפשר שלא לשמוע את קריאות הניצחון העולות בשעות אלו ממש במאות ואלפי תגובות ברשתות החברתיות – של אושר, של שמחה עד אין קץ. אותה תחושת ניצחון עמה הלכו רבים לישון בערב יום הבחירות רק לפני קצת יותר מחצי שנה, והתחלפה בבוקרו של יום באכזבה ותסכול עמוקים עד מאוד. והנה באו היום שופטי בג"ץ והחזירו את הברק לעיניים של כל כך הרבה ישראלים, שנלחמו ימים ולילות כדי ליצור תהודה ציבורית נגד מתווה הגז הכל כך קלוקל ומעוות שקודם במדינה. שר אחד, אריה דרעי, אפילו התפטר רק כדי להעניק את תעודת ההכשר למתווה כשסעיף היציבות -הקובע שלא ייערכו שינויים במתווה למשך עשור – מככב במרכזו. היופי בפסיקת בג"ץ הוא המתינות המוצגת בה: המתווה אמנם נפסל בנקודת הזמן הנוכחית, אך למעשה הוחזר כלאחר כבוד אל הרשות המחוקקת מתוקף היותה בית הנבחרים של מדינת ישראל. כעת, מתפנה המקום משיח הפרשנים המשפטיים אל שיח הפרשנים הפוליטיים. זהו ניצחון בסיבוב הראשון, אך לחלוטין לא במערכה כולה.

ביטול מתווה הגז על ידי שופטי בג"ץ, ודווקא על ידי המשנה לנשיאה, השופט אליקים רובינשטיין – שגדל וצמח בציבוריות בישראלית בתוך הרשות המבצעת כמזכיר ממשלה – הוא לא פחות מאשר יום היסטורי בתולדות היציבות השלטונית בארץ ישראל. אבל העובדה שהיינו צריכים להגיע עד לשלב האחרון בסולם הערכאות המשפטי, היא עובדה קשה המחייבת את כל נושאי המשרה ונבחרי הציבור בראשם לבצע בדק-בית עמוק. כיצד זה נבחר מסלול רגולציה כל כך מעוות ומסרס? איך קרה הדבר שזה העומד בראש הרשות המבצעת מבטל במחי יד את חופש הפעולה העתידי של הרשות המחוקקת? החלטת בג"ץ מהיום בעקבות עתירת המרכז האקדמי למשפט ולעסקים היא התשובה לשאלות החשובות האלו, והחלטת הביטול היא הגושפנקא שלא כך ייעשה במדינה דמוקרטית בה הפרדת ועצמאות הרשויות היא יסוד חוקתי מרכזי.

אך התשובה אינה מצויה רק בנבכי המילים אותם כתב השופט רובינשטיין; היא כתובה על כל אחד מהשלטים הביתיים אשר נכתבו על ידי אלפי המפגינים שיצאו שבת אחרי שבת לרחובות. אותם אנשים אשר לקחו בריסטול, צבע גואש ורשמו "הון שלטון" או "גז ולא גזרות" ועוד ועוד. הפסק הציבורי הוא הפסק של מיעוט המילים, הפסק המשפטי הוא פסק של ריבוי מילים וההתפלפלויות המשפטיות. מה שחשוב הוא, שהשורה התחתונה היא אחת ומשותפת לשניהם. הציבור פסק נגד המתווה. בג"ץ פסק נגד המתווה. נבחרי הציבור היושבים ברשות המחוקקת לא יכולים עוד להתעלם – לא מהאחד ולא מהשני. המנדט שלהם הוא מנדט מותנה, קצוב בזמן ונמצא כל העת בפיקוח.

לא מפליא הוא שבעקבות פסיקה זו התייצבה שורת המקהלה של ראש הממשלה בתגובות גינוי קשות. השר אקוניס איים, לא פחות ולא יותר, משקיעתה של הכלכלה הישראלית וחזרה לימיה האפלים, וראש הממשלה מנצח בתגובה היסטרית, לא פחות: "ישראל נתפסת כמדינה עם התערבות משפטית מוגזמת שקשה לעשות בה עסקים. בוודאי שלאיש אין מה לחגוג על כך שהגז עלול להישאר במעמקי הים ושמאות מיליארדי שקלים לא יגיעו לאזרחי ישראל. נחפש דרכים אחרות להתגבר על הנזק הקשה שנגרם לכלכלת ישראל בעקבות פסיקה תמוהה זו". עצוב הוא שראש הממשלה לא מבין שכל הניסיונות שלו לשנות את כללי המשחק לא צלחו. כללי המשחק לא רק שלא השתנו, בג"ץ משאיר אותם על כנם אף ביתר עוצמה.

מעניין לחשוב מה היה קורה אילו שופטי בית המשפט העליון לא היו מקבלים רוח גבית כל כל משמעותית מהציבור. האם גם אז היו יושבים שופטי הרוב ופוסקים את פסיקתם באופן זהה? נקודה למחשבה… רק שבפועל זה לא מה שקרה. ההתרגשות בלבבות האלפים היום ברחובות ישראל כמוה כהתרגשות כאשר מכבי זוכה בגביע אירופה, או כש״הללויה״ ו״אבניבי״ זכו באירווויזיון. מרגישים ביחד, שותפים לגורל ויחד מעצבים אותו. יום גדול וחשוב היום הוא לדמוקרטיה הישראלית. יום של ניצחון לעם ולשיטה. מי ייתן ויום זה יבשר את ההתעוררות הכל כך נדרשת גם בחזית תהליך השלום.

הכותב הוא מנהל המכון לאחריות תאגידית, המרכז האקדמי למשפט ולעסקים