• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

על המסורת האינטלקטואלית של העם הפלסטיני

החברה הערבית לא רק שלא ויתרה על תרבותה, אלא מוסיפה ומפתחת אותה באופן תמידי. המשך דיון במאמר ״לא הגמוניה ולא מובלעת: מזרחים נעלמים״

לפני כשבוע פורסם כאן מאמר דעה של איתמר טובי (טהרלב), כותב מוכשר שנוטה לבקר ולאתגר את היחסים החברתיים והפוליטיים בין אשכנזים למזרחים, ומדי פעם גם לעסוק בפלסטינים. במאמר ״לא הגמוניה ולא מובלעת: מזרחים נעלמים״ הוא מנסה להסביר כיצד פלסטינים אזרחי ישראל התקדמו במישור האקדמי יותר מאשר מזרחים. על פניו, אני די מסכים עם המסקנות: אכן, הישגיה של החברה הערבית במקצועות מסוימים גבוהים מן הממוצע הארצי ואף מככבים בנתוני ה-OCED. אולם יש לי מחלוקת עמו בנוגע לסיבותיה הבלעדיות של הצלחה זו, וברצוני להציג כאן כיוונים נוספים. 

טובי כותב על האופן בו יהודים מארצות האסלאם עברו תהליך הפוך מזה של פלסטינים אזרחי ישראל באותה מסגרת אשכנזית ציונית: ״בכל הנוגע להשכלה, למרות ואולי אף בזכות הדיכוי הכפול ממנו הם סובלים, ערביי ישראל הפכו בזכות היותם מובלעת מחברה חקלאית לחברה משכילה ומגוונת, בעוד יהודים מארצות האסלאם עברו צמצום השכלתי ומקצועי״. ההסבר הזה מתעלם מהמסורת התרבותית הקדם-ציונית של העם הפלסטיני – שסיפק אינטלקטואלים לעולם הערבי ולעולם המערבי במגוון תחומים. מלבד זאת, הוא מושך את החברה הערבית אל תוך הסכסוך המזרחי-אשכנזי. לא רק שהחברה הערבית אינה חלק מהזירה המזרחית-אשכנזית, אלא שהיא רואה בשני המחנות הללו אלימים, גזענים ומדכאים באותה מידה (גם אם באופנים שונים).

לא ניתן להתעלם מתרומתם של מזרחים לדיכוי: אנו רואים זאת למשל באותם פעילים שמתלוננים מחד שלימדו אותם לשנוא ערבים, אך מאידך לא רואים שום דבר פסול בהתנהגות של מירי רגב, ובאחרים – שבוחרים לכסות את אוזניהם לשמע דברי השנאה של אוהדי בית"ר המזרחים ולהתנהגותם של מזרחים בשירותי הביטחון. יהודה שנהב טען בספרו שבזמן שהמזרחים צועקים "מוות לערבים", האשכנזים הם אלה שעושים זאת בתור טייסים. אך האם העובדה שהאשכנזים הם אלה שהורגים ערבים בפועל פוטרת את המזרחים מהתנהגות גזענית ואלימה?

הבחירה של החברה הערבית להתנגד ל״ישראליזציה״ בעצם מעניקה לה דלת פתוחה לתרבות עשירה בידע במגוון תחומים: צריכת תרבות מסיבית מהעולם הערבי, מעבר לירדן לצורך לימודים גבוהים ואף העדפה לנסוע לרמאללה בכדי לבלות על פני התמודדות עם הגזענות של תל אביב ותושביה

בנוסף להפיכתנו למובלעת עקב האפליה הקשה, כפי שכותב טובי, יש לציין את תרומתה של האנטיתזה לציונות אותה מציבים הערבים ומהשאיפה לחברה אזרחית, כמוטיב מרכזי להתפתחות האינטלקטואלית שלהם. ישנם הרבה דיונים לגבי האופן שבו קבוצות רוכשות ידע, אך השיח עצמו מבוסס על התפיסה שידע נרכש על גבי דורות, כאשר כל דור מוריש לדור שאחריו את מה שהוא עצמו קיבל ושכלל. הבחירה של החברה הערבית להתנגד ל״ישראליזציה״ בעצם מעניקה לה דלת פתוחה לתרבות עשירה בידע במגוון תחומים: צריכת תרבות מסיבית מהעולם הערבי, מעבר לירדן לצורך לימודים גבוהים ואף העדפה לנסוע לרמאללה בכדי לבלות על פני התמודדות עם הגזענות של תל אביב ותושביה.

לעומת החברה הערבית, רבים מן המזרחים עסוקים בלהוכיח לאשכנזים את נאמנותם – ולא עולה על דעתם לצאת נגד האידיאולוגיה הציונית ולוותר על הפריווילגיה היהודית שהמדינה מספקת להם (למעט בשנות ה-70 לפרק זמן מצומצם עם תנועת הפנתרים השחורים. אותה תקופה נתחלפה במהירות באובססיה מזרחית ציונית וברומן לא נגמר עם הליכוד). כור ההיתוך הישראלי הוביל, מעבר לנישול הכלכלי של המזרחים, גם לנישול תרבותי. הרי הציונות להזכירכם, היא אידיאולוגיה המבקשת לדכא כל סממן תרבותי מארצות המוצא הלא-אירופאיות בהן חיו העולים טרם ההגירה לישראל. ניתן להתווכח על האחריות לכך: האם המזרחים באופן מודע ויתרו על תרבותם הערבית או שהיה זה תוצר של דיכוי מצד האליטה האשכנזית. בכל אחד מן המקרים לא ניתן לפטור את הציבור המזרחי ואת מנהיגיו ההיסטוריים מאחריות בנושא.

החברה הערבית לעומת זאת לא רק שלא ויתרה על תרבותה, אלא מוסיפה ומפתחת אותה באופן תמידי: סופרים כמו ג׳ובראן ח׳ליל ג׳ובראן, מחמוד דרוויש וסמיח אל-קאסם משמשים מקורות השראה לצעירים כמו עלי מואסי, מג׳ד כיאל ומחמוד אבו ערישה.

לסיכום, חייבים להדגיש שהאשכנזים אינם מקור האינטלקטואליזם ושההשכלה של החברה הערבית בישראל אינה נובעת בלעדית מהחיים בצל ה״אשכנזוקרטיה״. הצלחתם הכלכלית והחברתית של האשכנזים לא קשורה לשליטה בידע אלא לכוח; ליכולת להשתמש בהצלחה צבאית בכדי להשריש את הידע שלהם כידע עליון תוך דיכוי אלים של שאר התרבויות.

כנראה שיעניין אותך גם: