• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

על המסורת האינטלקטואלית של העם הפלסטיני

החברה הערבית לא רק שלא ויתרה על תרבותה, אלא מוסיפה ומפתחת אותה באופן תמידי. המשך דיון במאמר ״לא הגמוניה ולא מובלעת: מזרחים נעלמים״

לפני כשבוע פורסם כאן מאמר דעה של איתמר טובי (טהרלב), כותב מוכשר שנוטה לבקר ולאתגר את היחסים החברתיים והפוליטיים בין אשכנזים למזרחים, ומדי פעם גם לעסוק בפלסטינים. במאמר ״לא הגמוניה ולא מובלעת: מזרחים נעלמים״ הוא מנסה להסביר כיצד פלסטינים אזרחי ישראל התקדמו במישור האקדמי יותר מאשר מזרחים. על פניו, אני די מסכים עם המסקנות: אכן, הישגיה של החברה הערבית במקצועות מסוימים גבוהים מן הממוצע הארצי ואף מככבים בנתוני ה-OCED. אולם יש לי מחלוקת עמו בנוגע לסיבותיה הבלעדיות של הצלחה זו, וברצוני להציג כאן כיוונים נוספים. 

טובי כותב על האופן בו יהודים מארצות האסלאם עברו תהליך הפוך מזה של פלסטינים אזרחי ישראל באותה מסגרת אשכנזית ציונית: ״בכל הנוגע להשכלה, למרות ואולי אף בזכות הדיכוי הכפול ממנו הם סובלים, ערביי ישראל הפכו בזכות היותם מובלעת מחברה חקלאית לחברה משכילה ומגוונת, בעוד יהודים מארצות האסלאם עברו צמצום השכלתי ומקצועי״. ההסבר הזה מתעלם מהמסורת התרבותית הקדם-ציונית של העם הפלסטיני – שסיפק אינטלקטואלים לעולם הערבי ולעולם המערבי במגוון תחומים. מלבד זאת, הוא מושך את החברה הערבית אל תוך הסכסוך המזרחי-אשכנזי. לא רק שהחברה הערבית אינה חלק מהזירה המזרחית-אשכנזית, אלא שהיא רואה בשני המחנות הללו אלימים, גזענים ומדכאים באותה מידה (גם אם באופנים שונים).

לא ניתן להתעלם מתרומתם של מזרחים לדיכוי: אנו רואים זאת למשל באותם פעילים שמתלוננים מחד שלימדו אותם לשנוא ערבים, אך מאידך לא רואים שום דבר פסול בהתנהגות של מירי רגב, ובאחרים – שבוחרים לכסות את אוזניהם לשמע דברי השנאה של אוהדי בית"ר המזרחים ולהתנהגותם של מזרחים בשירותי הביטחון. יהודה שנהב טען בספרו שבזמן שהמזרחים צועקים "מוות לערבים", האשכנזים הם אלה שעושים זאת בתור טייסים. אך האם העובדה שהאשכנזים הם אלה שהורגים ערבים בפועל פוטרת את המזרחים מהתנהגות גזענית ואלימה?

הבחירה של החברה הערבית להתנגד ל״ישראליזציה״ בעצם מעניקה לה דלת פתוחה לתרבות עשירה בידע במגוון תחומים: צריכת תרבות מסיבית מהעולם הערבי, מעבר לירדן לצורך לימודים גבוהים ואף העדפה לנסוע לרמאללה בכדי לבלות על פני התמודדות עם הגזענות של תל אביב ותושביה

בנוסף להפיכתנו למובלעת עקב האפליה הקשה, כפי שכותב טובי, יש לציין את תרומתה של האנטיתזה לציונות אותה מציבים הערבים ומהשאיפה לחברה אזרחית, כמוטיב מרכזי להתפתחות האינטלקטואלית שלהם. ישנם הרבה דיונים לגבי האופן שבו קבוצות רוכשות ידע, אך השיח עצמו מבוסס על התפיסה שידע נרכש על גבי דורות, כאשר כל דור מוריש לדור שאחריו את מה שהוא עצמו קיבל ושכלל. הבחירה של החברה הערבית להתנגד ל״ישראליזציה״ בעצם מעניקה לה דלת פתוחה לתרבות עשירה בידע במגוון תחומים: צריכת תרבות מסיבית מהעולם הערבי, מעבר לירדן לצורך לימודים גבוהים ואף העדפה לנסוע לרמאללה בכדי לבלות על פני התמודדות עם הגזענות של תל אביב ותושביה.

לעומת החברה הערבית, רבים מן המזרחים עסוקים בלהוכיח לאשכנזים את נאמנותם – ולא עולה על דעתם לצאת נגד האידיאולוגיה הציונית ולוותר על הפריווילגיה היהודית שהמדינה מספקת להם (למעט בשנות ה-70 לפרק זמן מצומצם עם תנועת הפנתרים השחורים. אותה תקופה נתחלפה במהירות באובססיה מזרחית ציונית וברומן לא נגמר עם הליכוד). כור ההיתוך הישראלי הוביל, מעבר לנישול הכלכלי של המזרחים, גם לנישול תרבותי. הרי הציונות להזכירכם, היא אידיאולוגיה המבקשת לדכא כל סממן תרבותי מארצות המוצא הלא-אירופאיות בהן חיו העולים טרם ההגירה לישראל. ניתן להתווכח על האחריות לכך: האם המזרחים באופן מודע ויתרו על תרבותם הערבית או שהיה זה תוצר של דיכוי מצד האליטה האשכנזית. בכל אחד מן המקרים לא ניתן לפטור את הציבור המזרחי ואת מנהיגיו ההיסטוריים מאחריות בנושא.

החברה הערבית לעומת זאת לא רק שלא ויתרה על תרבותה, אלא מוסיפה ומפתחת אותה באופן תמידי: סופרים כמו ג׳ובראן ח׳ליל ג׳ובראן, מחמוד דרוויש וסמיח אל-קאסם משמשים מקורות השראה לצעירים כמו עלי מואסי, מג׳ד כיאל ומחמוד אבו ערישה.

לסיכום, חייבים להדגיש שהאשכנזים אינם מקור האינטלקטואליזם ושההשכלה של החברה הערבית בישראל אינה נובעת בלעדית מהחיים בצל ה״אשכנזוקרטיה״. הצלחתם הכלכלית והחברתית של האשכנזים לא קשורה לשליטה בידע אלא לכוח; ליכולת להשתמש בהצלחה צבאית בכדי להשריש את הידע שלהם כידע עליון תוך דיכוי אלים של שאר התרבויות.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אור פיטוסי

    שלום.
    כתבת כי : "… ההסבר הזה מתעלם מהמסורת התרבותית הקדם-ציונית של העם הפלסטיני – שסיפק אינטלקטואלים לעולם הערבי ולעולם המערבי במגוון תחומים." ושכחת לציין דוגמאות (או שלא). על כל פנים הייתי שמח אם תוכל לפרט בעניין, כי אינני מכיר אינטלקטואלים פלסטינים בולטים בדרגות שציינת, בתקופה הקדם ציונית (דהיינו לפני 1948). נדמה לי שאתה מתבלבל בין אינטלקטואלים ערבים לפלסטינים (ח'ליל ג'ובראן ח'ליל שהזכרת בהמשך היה בכלל מארוני מהר הלבנון וחיי רוב חייו באה"ב. סמיח אל קאסם ודרוויש, בכלל פעלו ופרחו אחרי הקמת המדינה). לכן, אשמח אם תפרט יותר בעניין.

  2. אלי אמינוב

    בשנת 1947 היו בפלסטין 11 ערים שאוכלוסייתן הערבית מנתה למעלה מעשרת אלפים נפש. בשלוש מתוכן – יפו, חיפה וירושלים – הגיעה האוכלוסייה הערבית לכ-70,000 נפש לכל עיר: בערים הגדולות התפתחו לא רק המסחר, הבנקאות, התעשייה הקלה והתעבורה, אלא אף חיי תרבות וחברה ענפים: בתי קולנוע, בתי קפה, מועדונים, ארגוני נוער ונשים, עיתונים יומיים, שבועונים, חוגי ספרות, תיאטרון ולימוד שפות. מעמד הפועלים הפלסטיני וארגוניו בלטו מאד בערים, אך חיי התרבות פותחו ברובם על ידי שיכבה זעיר-בורגנית רחבה שצמחה בערים. שיכבה זו התנגדה לציונות ואף יצאה לעתים קרובות בביקורת חריפה נגד ההנהגה הפיאודלו-בורגנית הפלסטינית. חשיבותה של שיכבה זו במירקם הלאומי הפלסטיני הייתה גבוהה, ולכן אין פלא כי אוכלוסייה זו ובית הגידול שלה – "העיר" – זכו לשינאתה הבלתי מוסתרת של התנועה הציונית.
    שנאה זו לבשה ביטוי אופרטיבי במלחמת החלוקה של 1948. הערים הערביות נכבשו ו"טוהרו" ברובן לפני ה-15 במאי 1948, התאריך בו פרצה באופן רשמי "מלחמת העצמאות".העיר הפלסטינית, כגורם מתסיס, מעורר ומקדם מבחינה לאומית וחברתית, חוסלה וחדלה מלהתקיים. העדרה אפשר קיום ממשל צבאי זול ונוח, השולט על חברה נטולת הנהגה ומפוררת, שהוסגה אחורה דורות רבים.
    החברה הפלסטינית בישראל, אותו קטע של העם הפלסטיני ששרד בה את הנכבה, החלה בשלושת העשורים האחרונים, להתגבר על הפיגור שאליו השליכה אותה מדינת היהודים בתהליך הנכבה, למרות החסמים שהציבה בפניה השלטון הישראלי. ההתפתחות הרב-תחומית מתבטאת במישור הלאומי, החברתי, האינטלקטואלי, התרבותי והאמנותי, והיא נשענת על תודעה היסטורית ההולכת ומתגבשת. לכך מתלווה תחילתו של תהליך אורבניזציה מתחדשת המתרחש בשולי מספר ערים יהודיות ההולכות ומתפתחות לערים מעורבות. תהליך זה מתחיל למשוך ולהוציא מתהום הנשייה את העיר הפלסטינית, שנקברה עם הקמת מדינת ישראל ומחזיר את הפלסטינים אל הרצף ההיסטורי שנקטע בשנת 1948.

    1. איתמר

      זה מרתק אלי תודה. איתמר רדאי ואברהם סלע מרחיבים על כך עוד במאמריהם למיטב ידיעתי.

  3. ג. אביבי

    מוטיב מאוד מאפיין יש לתרבות הערבית ובכללה גם לזו של הפלסטינים: "עלמני חרף – כונתי לה עבד" – זה שלימד אותי אות (לכתוב/לקרא) אהיה לו עבד. אני ראיתי לא אחת פועלים פלסטינים ישראלים קשי יום ודלי הכנסה שמשאת נפשם הייתה שכל אחד ואחת מילדיו ירכוש/תרכוש השכלה גבוהה. הפלסטינים נחשבו כבר מזמן למשכילים שבין הערבים ובכלל. כאן צודק המחבר.
    הכבוד הרב שרוחשים הפלסטינים בארץ להשכלה לא השתבש עם הדורות. זה בעיקר בזכות הנתק של המחנכים הערבים ושל התנהלות התרבות הערבית מתהליך הציוני המנחשל מזרחים (בני כל הדתות). כאן צודק איתמר.
    ההבדלים הכל כך קיצוניים ברמות ההשכלה של יוצאי צפון אפריקה החיים בחו"ל מזו של אחיהם בישראל, מהווים המחשה מעשית לעוצמת המחיקה התרבותית שעברו המזרחים במדינת האשכנזים.

  4. רתם

    כתוב מצויין. הפיסקה " לא רק שהחברה הערבית אינה חלק מהזירה המזרחית-אשכנזית, אלא שהיא רואה בשני המחנות הללו אלימים, גזענים ומדכאים באותה מידה (גם אם באופנים שונים)." חשובה מאד ואופן הניסוח הבהיר שלה בעיני תורם הרבה ערך לכתוב. תודה