הרג המחבל בחברון: תסמונת הש.ג. המזרחי

מאמר חשוב של עדי מזור ותם מהגר. חשוב לקרוא.

הנה תגובה שלי:

היכן נכשל ניתוח חברתי ״אשכנזי״ של אירועים פוליטיים של היומיום?

אפשר גם לומר שאני מסכים עם רוב הניתוח של עדי מזור ותום מהגר. ניתוח אשכנזי נכשל באי היכולת לטפס לגבהים של ניתוח חברתי מיבני; בדרך כלל הוא מסתבך עם ניתוח מקומי, אישי, פסיכולוגי אם לא פסיכולוגיסטי.

כאשר עושים ניתוח מיבני יש להבין כי ״רצח של פלסטינים״, בדיוק כמו ״הון תרבותי של שפה״ ו״הון פיננסי של השקעות״ ובדיוק כמו ״אדמת לאום״ ו״יישובים קהילתיים״ ובדיוק כמו ״קבוצת איכות״ (קב״א) ו״חברה איכותיים״ הם חלק מהתרבות הישראלית יהודית.

התרבות הישראלית היא בעיקר מבנה של כוח חברתי שבו מזרחים/ת נכשלים ונדפקים ומדוכאים. בתרבות ישראלית אין רק העדפות של ״טעם״ ותרבות אלא בעיקר מבנה של כוח. בתרבות ישראלית זו שכוללת כח, אשכנזים זוהי הגדרה של יוקרה חברתית, בעוד שמזרחים היא הגדרה של תחתית חברתית. זהו נתון כוחני.

אשכנזיות ואשכנזים אינו נתון של העדפה תרבותית. זה נובע מהעובדה הפשוטה שרק מזרחים נחסמים בכניסה למועדונים; אשכנזים/ת לא מסוגלים להבין מה זה אומר להיחסם בכניסה למועדון. חסימה שכזו כמעט ולא קשורה לאנשים הפרטיים המעורבים, אלא למבנה החברתי שקיים בישראל.

מי שמוגדר כאשכנזים/ת בישראל יודעים/ת לנהל את משאביהם בצורה כזו שהם מצליחים לעשות הון פוליטי ולעיתים פיננסי מפעולות חברתיות רגילות שלהם (החל ממקום המגורים שלהם ועד לצורת ההיגוי בשפה שלהם וכמובן לשירות הצבאי). דרך אגב, שום דבר לא נשאר על עומדו – הון תרבותי הוא משתנה קבוע. זהו בדיוק היתרון שלו: עד שאלה שבתחתית (בישראל זה אומר: מזרחים/ת) מבינים מהו ההון (העובר לסוחר) על פיו הם צריכים לנהוג ולהתנהג ההון התרבותי כבר החליף ביטוי וייצוג ופעולה. בדרך זו מזרחים/ת תמיד נשארים מאחור.

כפי שאמר פראנץ פאנון על שחורים – הם תמיד מגיעים באיחור. מזרחים/ת תמיד מגיעים באיחור למסיבה. תמיד הם ניראים/ת עלובים בכניסה וביצוע הפרפומרטיבי שלהם/ן. תראו את מירי רגב: היא תמיד מאחרת לנשף של ההון התרבותי. מאיר הר ציון הצליח לעשות משירות הצבאי את חוות ״כוכב הרוחות״. אריאל שרון עשה מהשירות הצבאי שלו את ״חוות לילי״ ואת ראשות הממשלה. בדיוק כמו בינימין נתניהו. מזרחים שכבשו את החרמון בתקווה שהם שמרו ומימשו את ״העיניים של המדינה״ מתו מוות מוזר של יצורים דחויים כמו בני מסס מטבריה.

היכולת להעביר פעולה רגילה לכדי הון היא אחד מהמאפיינים הכי חשובים של הגמוניה אשכנזית בישראל. מבחינה עקרונית וגם עיניינית אין הבדל בין רצח (והחייל א״א ביצע רצח שהוא הריגה בכוונה תחילה ללא שום הצדקה של ״מצב מלחמה״) של פלסטיני בחברון על ידי חייל מזרחי, וחסימתם של מזרחים בכניסה למועדונים. כאן המועדון הסימלי הוא היכל התהילה של גבורה ישראלית יהודית. א״א לא נכנס לשם ולא יכנס לשם. זאת אומרת, היכל התהילה של גיבורים אשכנזים שמפילים פצצות של טון וחשים רק בזעזוע קל; או, כאלה שהולכים על כנף הסבנה ומגיעים להיות ראש ממשלה. זהו ההבדל בין פעולות אלה ובין אלה שרוצחים בחור פלסטיני פצוע אנושות.

הם, האחרונים אלה המאחרים בנשף, יגיעו לבית המשפט הצבאי, ומזרחים/ת רבים יצעקו בגרון ניחר שהם ״פטריוטים גדולים״. זה יעזור להם לא לאלה שהולכים לבית המשפט ולא לאלה הצועקים בגרון ניחר. יש בזה מעט מאוד נחמה.

מי שקובע את המחירים הממשים ואת ההצגה המממשית ובעיקר את התיזמון הוא קוד אשכנזי שמזרחים/ת לא מצליחים להשיג או להשתלט עליו. הקוד בנוי כך, שהם – מזרחים/ת – תמיד יגיעו באיחור למסיבה ותמיד יראו רע עם הביצוע של ההצגה שלהם. זה בדיוק מה שהופך אותך למזרחי בישראל. את/ה תמיד נראה מרושל, לא מוכן, לא כשיר, ״לֹא טוב״ מספיק.

זה בדיוק מה שעושה אותנו למזרחים הכשלון במבחן האשכנזי. מזרחים/ת צריכים לכתוב חוקים אחרים של יוקרה, רק כך הם יהיו חלק אינטגרלי של ההצגה ולא שיירים עבשים של ארוחה שעבר זמנה. מבחינה זו, ״תור הזהב- התור שלנו״ מפספסים את ההצגה כמעט מראש. הסיבה היא כי הם חושבים שיש בישראל תור. אין תור. צריך לעשות תרבות אחרת.

רוב המזרחים/ת לא מוכנים לשמוע כי הדרך הקצרה ביותר אל ההישגים היא דרך הסרבנות החברתית. הם/ן עדיין מנסים להיות אשכנזים בהצגה אשכנזיסטית. מה שמבטיח את כישלונם וכישלון המזרחיות ומבטיח ניצחון האשכנזיות וניצחונם של אשכנזים. הם/ן תמיד נכשלים. הם/ן תמיד מאחרים. אלה תמיד מצליחים ותמיד בזמן להצגה. הם/ן תמיד צועקים שגרונם ניחר במקום לדבר בשקט ולעשות הצגה אחרת.

את הדברים הללו, עדי מזור ותום מהגר, לא אומרים. הם צריכים להתחיל ולומר זאת: להצביע על דרך אחרת לא רק של ביקורת אלא של פעולה פוזיטיבית ומשנת סדרים. לא חיקוי אשכנזי, אלא דרך אזרחית אחרת. רק זה ייתר את העליונות והקדימות של האשכנזיות ואת הפיגור, ההפגרה והכליאה של המזרחיות והמזרחים. את זה גם עדי מזור ותום מהגר לא אומרים. חבל.

בנוסף לדברים החשובים שנכתבו, ראוי להצביע גם על הנוכח-נפקד בכל הסיפור הזה: הציבור הדתי-לאומי. כאשר התגלה דבר מותם של שלושת הנערים שנחטפו בקיץ 2014, היו אלה המזרחים של להב"ה שיצאו לרחובות על מנת לנקום את נקמת המתנחלים. אותו דפוס חוזר על עצמו גם בחברון. המזרחים של חטיבת כפיר מתפקדים לכל דבר ועניין כשומרי הראש הפרטיים של המתנחלים בחברון. לא מן הנמנע כי אינסטינקט ההקרבה של המזרחים למען הסרוגים הוא זה שהניע את החייל א"א ללחוץ על ההדק, והוא הסיבה לאמירה האימפולסיבית והטעונה רגשית "המחבל צריך למות".

אם מסתכלים על התופעה בקונטקסט יותר רחב, אולי אפשר לדבר על "התאיינות" של המזרחי לעומת האשכנזי הסרוג. בתוך ההתנחלויות, הדבר בא לידי ביטוי במשפחות של מזרחים, שמחקו באופן טוטאלי כל זכר למזרחיות שלהן על מנת להטמע באוכלוסיה האשכנזית הסרוגה. בגבולות ההתנחלויות, הדבר בא לידי ביטוי במזרחים שבוחרים לשעבד את גופם ונפשם להגנה על אותה קבוצה של אשכנזים סרוגים.

אבל כאן מגיעה השאלה שחייבת להשאל: אין ספק כי ההתאיינות המזרחית היא תוצאה של עשרות שנים של דיכוי, אך האם קיים בה גם גורם רציונלי-תועלתני? המתנחל המזרחי הופך אחרי תהליך מחיקה ארוך לחלק מההתנחלות. אני רואה כיצד חלום ההיאחזות באליטה הופך מזרחים בפריפריה למשרתים של הגרעינים התורניים ושל להב"ה. אבל כאן מגיעה הנקודה המעניינת: גם המתנחל המזרחי היה פעם אאוטסיידר מהסוג שהולך אחרי להב"ה והגרעינים התורניים, אבל כיום הוא כבר מתנחל מהשורה. הוא כבר לא חוטב עצים ושואב מים.

בשנים האחרונות מתחולל בהדרגה שינוי רדיקלי ביחסי הכוחות. ההגמוניה היא עדיין לבנה מבחינה כמותית, אבל לא מבחינה איכותית. ההגמוניה כיום מתחילה לפתוח את שעריה למזרחים, וישנן יותר ויותר הזדמנויות למזרחים לעשות עסקה מהסוג שעשו המתנחלים המזרחים. לפעמים יש לזה מחיר (אותה "התאיינות" שהזכרתי, למרות שמירי רגב מוכיחה שניתן להכנס פנימה גם בלי זה), וזה כמובן מותנה בקבלת העליונות היהודית במרחב כאקסיומה, אבל זה אפשרי הרבה יותר מבעבר. מכל הדברים שכתבתי עולה השאלה: האם עלינו לשקול מחדש את תפיסת המזרחי כש.ג. במערך הכיבוש כיום?

המוזר הוא שא"א אמר, לכאורה, שמי שדוקר חברים שלו ימות. והכותבים המחוננים מציגים משהו דומה: מזרחי הוא תמיד זכאי, בהגדרה.

אני קורא זאת כך כי כאן, בהעוקץ, מאיר הר ציון הוא לא לוחם מהולל אלא פושע אשכנזי נחות. וכך גם ברק ויעלון. לפיכך, ההשוואה אליהם מגוחכת: הם רצחו מהיותם אשכנזים בכירים, כלומר חלאות ציונים קולוניאליסטים רצחנים. בקיצור, הם רצחו מהיותם רצחנים.

(אני מקצין מעט לשם הבהירות, ומבקש לסייג: אשכנזים לא בכירים עשויים להיות משת"פים לגיטימיים של המזרחיות, ובמקרה מסויים אחד – אמנון רז קרקוצקין – יש שמועות על נסיון לפתח מנגנון מושגי שיאפשר התמזרחות. כך שהתמונה מורכבת מעט יותר)

לעומתם, א"א הוא מזרחי. האם רצח מהיותו רצחני? ברור שלא. הוא רצח מתוך אינסטינקט הקרבה. לא יאומן, אז נחזור: התובנה העמוקה היא שא"א רצח מטעמי הקרבה עצמית. מזל שלא ביקש לפגוע במישהו. לכו תדעו מה היה קורה. אבל נחזור לטיעון: הכותבים טוענים שא"א דומה לרבי המרצחים האשכנזים. אבל עליו הם מגינים. לכן, למזרחי מותר לרצוח.

(לי זה נראה בדיוק כך: רצח. ואל תתחילו איתי, אני מתעב מחבלים ולא מת על פלסטינים באופן כללי. אבל האיש הזה, שריף, לא ניסה לרצוח אזרחים ואזרחיות, אלא תקף חייל בסכין. הוא כנראה קיוה למטרה התקשורתית שבוצעה על ידי בצלם – אני לא טוען שהצלם היה חלק מהפיגוע, אלא שמיסגור מתקרבן היה המטרה הטקטית שלו. ועדיין, שריף הוא מהטובים והאמיצים, עד כמה שתקיפה של חייל בסכין מעידה על כך).

כמו תמיד המסקנה הבלתי נמנעת היא : האשכנזים מנייקים. אכן, מאמר עמוק וחשוב. אבל האם משתמעת כאן אמפטיה לפועלו של החייל המזרחי המסכן, ולו בזכות מזרחיותו, או בגלל הצורך בשיויון עם האשכנזים המנייקים שאם להם מותר להרוג אז בודאי שצריך לאפשר זאת גם לו? ברוכים הבאים ללה פמיליה.

מדי פעם אני מבקר ב"העוקץ" בסוף השבוע ומחפש את התכנים הכלכליים והחברתיים שגרמו לי לאהוב את האתר הזה בעבר. בשנים האחרונות זה מרגיש יותר כמו משהו שדומה לחוויית הציור השבועי לילד או למין שעשועון מחשבה שבועי. הפוסטים האלה הם כמו מבוך, שמסמן תחילה את היעד שיש לכבוש אותו ואז מתווה דרך המופלאה לעשות זאת.

היעד הוא תמיד אותו היעד: אני, צאצא למהגרים מפולין ומרוסיה שרואה עצמו כשמאלני. בנקודת המוצא אפשר למצוא בכל פעם עוולה אחרת. פעם זה לינץ' של ישראלים בפליטים ומהגרים אפריקנים, פעם זה לינץ' של ישראלים בפלסטיני, פעם זו שרת תרבות פאשיסטית ופעם זה גזען אחר מבין היהודים שאינם אשכנזים או הערבים. יצירות האמנות הרטוריות האלה מפליאות למתוח חצים של אשמה שמסמנים את הדרך ביני ובין הטינופת; הן מבהירות שוב ושוב איך אני האחראי לכל הרוע של זולתי.

בהכנעה אני מודה שאין לי ולו טענה אחת לוגית לומר להגנתי. רק בקשה קטנה, אם אפשר, לפינה הבאה: מדוע, איך וכיצד אשמתי בתופעה המכונה הרב הראשי הספרדי הנוכחי לישראל, שקובע שהגויים חיים בארץ רק בשביל לשרת את היהודים?