להתבונן בעיסאוויה מן ההר

יחסה של האוניברסיטה העברית בהר הצופים לכפר השכן עיסאוויה הוא יחס של מעסיקה בחברת קבלן: אין לקיחת אחריות על העוול הנגרם לכפר או יחסי שכנות – ובוודאי שאין סימטריה. כעת חובה עלינו להצטרף למאבקי התושבים, לחצות את המחסום
אורי עגנון

פעיל ירושלמי נגד הכיבוש, חבר ביס"מבה וב-Free Jerusalem, פעיל במאבק לדיור ציבורי, מלחין וסטודנט לתואר שני

הפרספקטיבה שממנה אני כותב על עיסאוויה איננה של תושב המקום, וגם לא של איש אקדמיה שחוקר את המקום. הקשר שלי עם עיסאוויה ועם חלק מהאנשים החיים ונאבקים בה הוא קשר של סולידריות, המבוסס על שנות חיי אותן העברתי בעיר ירושלים, על שמונה השנים האחרונות שבהן אני פעיל במזרח העיר בכלל ובעיסאוויה בפרט, ועל חמש השנים האחרונות שבהן ביליתי שעות בקמפוס הר הצופים הגובל בעיסאוויה.

עיסאוויה היא כפר בעל היסטוריה ארוכה שאינני מכיר. אני יודע שהיא היתה כאן לפני, ככל הנראה מהמאה ה-16, ואני יודע שעל פי האמונה שמה ניתן לה מפני שעיסא, הוא ישו, נח למרגלות עץ חרוב שנמצא בה בדרכו לירושלים. כיום חיים בעיסאוויה בין 17-20 אלף תושבים (המספרים לא ברורים דיים), רובם המכריע תושבי ירושלים שאינם אזרחי מדינת ישראל, מעטים מהם אזרחים ומעטים מהם, אלו שהיו מחוץ לבתיהם ביוני 67׳, תושבי הגדה המערבית עם אישורים מיוחדים לשהות בירושלים.

עיסאוויה היא מקום פוליטי מאוד. זה ניכר בכתובות הגרפיטי, בדגלים ובהיסטוריה שלה, המלאה בצורות שונות של התנגדות לכיבוש. אני מכיר את ההתנגדות רק דרך הפריזמה המצומצמת של ישראלי הנאבק בסולידריות ובשיתוף פעולה עם פעילים בכפר. להבנתי ישנם שלושה צירים עיקריים של דיכוי ומאבק בכפר. הראשון הוא סביב תכנון, בניה ותשתיות. כמו ברוב מזרח ירושלים, קשה מאד להשיג היתרי בנייה בעיסאוויה היות ואין תוכנית מתאר מפורטת למזרח העיר, שיחסית אליה אפשר לבקש היתר. על כן בתים רבים נבנים ללא רשיון ולכן – בתים רבים נהרסים. ב-2004 תושבי הכפר, יחד עם עמותת במקום, כתבו תכנית מתאר חדשה לכפר שצריכה היתה לענות על צורכיהם אבל התכנית לא התקבלה בעירייה. בנוסף לשאלת ההיתרים, ישנה שאלת ההתרחבות של עיסאוויה; הכפר מוקף על ידי הגבעה הצרפתית, האוניברסיטה העברית, בית החולים הדסה ובסיס של צה"ל מכיוון אחד, ועל ידי כביש 1 לכיוון ים המלח מהצד השני. שני האיזורים שאליהם עיסאוויה הייתה יכולה להתרחב מוגבלים על ידי תכניות עירוניות או ארציות – בצד אחד מטמנת עפר, ובצד השני "גן לאומי מורדות הר הצופים", שטח שלא ברור מדוע לכנות אותו גן, ומקומם לכנות אותו לאומי.

הציר השני של דיכוי והתנגדות הוא הענישה הקולקטיבית. באוקטובר בשנה שעברה הוזמנתי לרדת אל הכפר ולחבר מראה עיניים למשמע האוזניים שליווה את הסמסטר הראשון באדיקות – קולות נפץ בלתי נפסקים. עמדתי ברחוב שומם בעיסאוויה וראיתי איך שני ג'יפים חונים בכביש הגישה של האוניברסיטה העברית וממטירים גז מדמיע, ללא הבחנה, לכל מקום. גשם של רימוני גז המטיר סביבי ואין שום סיבה נראית לעין. השימוש המאסיבי ב"אמצעים לפיזור הפגנות" הוא עניין יומיומי בעיסאוויה. כדורי גומי וספוג נורים בגובה הפנים, מוציאים עיניים וגורמים לפגיעות מוחיות אצל אנשים מכל הגילים, מעורבים בזריקת אבנים או שלא. רימוני גז מדמיע והלם נורים לתוך בתים, מנפצים שמשות, מציפים בתים בגז (כך שאין לאן לברוח) ולעיתים גם גורמים לשריפות.

רוב העיסאוותיות בקמפוס מועסקות בהעסקה קבלנית כמנקות וכעובדות בקפיטריות. העסקה קבלנית היא המטאפורה הטובה ביותר להבין את יחס האוניברסיטה לעיסאוויה: לא לתת לעובדים תנאים ראויים, מבלי להיות אלו שעושקים אותם. בחורף, כשאנחנו מורידות את המים פה בקמפוס, הביוב שלנו עולה ומציף את רחובות עיסאוויה

לעיסאוויה יש ארבע כניסות ויציאות: אחת לכיוון הגבעה הצרפתית, אחת לכיוון הר הצופים, ושתיים קטנות יותר לכיוון מזרח לכביש אחת. הכניסות והיציאות הללו משמשות כבר שנים את המשטרה כדי לשלוט לחלוטין במי נכנס ומי יוצא מהכפר, מתי, איך, כמה זמן זה יקח לו, וכמה סבל הוא יצטרך לעבור. מפעם לפעם חוסמים לחלוטין את כל הכניסות חוץ מאחת ובה מציבים מג"ב. הכניסה הראשית, לכיוון הגבעה הצרפתית, נחסמת לכלי רכב פעמים רבות ולתקופות ארוכות, ומי שלא ראה מעולם את האוטובוס משער שכם מגיע לחסימה, את השורות של גברים, נשים, וילדים, הולכים ברגל, עמוסי קניות ועייפים בסוף היום, חוצים את מחסומי הבטון, ועולים על אוטובוס אחר בתוך הכפר, כאילו לא ראה את עיסאוויה מעולם. באותו המקום לפני כמה חודשים נפטרה אישה שילדיה ניסו לקחת אותה לבית החולים, אבל עוכבו בגלל המחסום המשטרתי שהוצב באותו הזמן.

היום, הכניסה הראשית לכיוון הגבעה הצרפתית ריקה לאורך רוב היום משוטרים, אך מוצבות בה בטונדות באופן שמכריח את הנהגים לנהוג בסללום איטי כדי להכנס ולצאת מהכפר. הכניסה השנייה לכיוון ירושלים, זו שעומדת בין הר הצופים לבין עיסאוויה, חסומה לחלוטין לתנועת כלי רכב. למעשה הכניסה הזו חסומה כבר כ-12 שנים, כאשר מדי פעם היא נפתחת לכמה חודשים ואז נסגרת שוב.

על הנייר, האמצעים הללו מיועדים למנוע זריקת אבנים, ואבנים בהחלט נזרקות בעיסאוויה. בואו נשים רגע בצד שאלות של ביצה ותרנגולת – האם היו נזרקות אבנים אילולי היתה נוכחות כזו מאסיבית של משטרה (ואילו היו מגרשי משחקים); של מידתיות – האם סבל שנגרם מהחסימות איננו בין כה גדול יותר מזה שצריך להיחסך; של יעילות – חוסמים כבישים בעיסאוויה מאז 1948 ועדיין אבנים נזרקות, ושל לגיטימיות או אי-לגיטימות של זריקת אבנים כצורה של מאבק בכיבוש. אפילו כשמניחים את השאלות הללו בצד, ברור שהמנגנון שדרכו חסימות הכבישים מבקשות להעלים את זריקת האבנים הוא כזה של ענישה קולקטיבית. הרי אף אחד לא נוסע במכונית כדי לזרוק אבנים, ולכן מחסום שמונע תנועת כלי רכב לא ימנע זריקת אבנים. הוא מיועד להפעיל לחץ על כלל הקהילה כדי שהם ישטרו את זורקי האבנים, שיהפכו לשוטרים בעל כורחם.

לענישה הקולקטיבית מצטרפים המוני מעצרים, עיכובים ושיחות של המשטרה. ילדים קטנים נעצרים באמצע הלילה, בניגוד לחוק. כל אדם יכול להיות חשוד בזריקת אבנים או התפרעות גם אם לעולם לא יוגש נגדו כתב אישום, ורק לפני כמה ימים נעצר אחד הפעילים בארבע בבוקר כדי שלא יוכל לארגן עצרת מחאה שקטה נגד מרתון ירושלים.

הציר השלישי של המאבק הוא הציר הלאומי. תושבי עיסאוויה אינם אזרחי מדינת ישראל, ישראל לא רואה בהם חלק ממנה והם, ברובם, רואים בישראל גוף זר ועוין. לכן צריך להבין את שני הצירים הקודמים בהקשר הפוליטי המובהק. הכלים של העירייה והמשטרה מיועדים כדי לעשות את החיים בעיסאוויה, ובמזרח העיר בכלל, בלתי נסבלים עד כדי כך שלאנשים לא תהיה ברירה אלא לעזוב את שכונותיהם. לשם כך העירייה מעלימה עין ממה שקורה בשכונות שמעבר לגדר, שם החיים זולים, שם נבנים גורדי שחקים ללא היתר וללא סכנת הריסה (אלא ברעידת אדמה), לשם המשטרה כמעט אף פעם לא נכנסת (מה שמוכיח שמטרתה של המשטרה במזרח העיר איננה למנוע פשע, אלא אך ורק לשמור על המשטר). עד שיבוא יום, ובכנסת ובממשלה כבר מדברים עליו, וישונו הגבולות של ירושלים כך שכל מה שנמצא מעבר לגדר כבר לא יהיה חלק מהעיר. מניעת התשתיות והשיבוש בתיכנון ובבנייה – יחד עם הענישה הקולקטיבית – משמשים כדי לשמור על רוב יהודי בעיר, והמאבקים של העיסאוותים לחיות בכפרם הם מאבקים פוליטים כנגד מי שרוצה שיעלמו.

בתוך מערכת היחסים הסבוכה הזאת ממוקם קמפוס הר הצופים כמקדש לחקר הרוח והחברה. מהם יחסי השכנות בין הקמפוס לסביבתו הכל כך מיידית? ישנם אלו הקשורים בהר הצופים כגוף, וישנם אלו המתקיימים בין הפרטים הממלאים אותו.

אני חושב שאלו מאיתנו באוניברסיטה שמרגישות את הנוכחות של עיסאוויה חושבות עליה בעיקר ביחס לעצמנו. אנחנו עסוקים באיך זה גורם לנו להרגיש כשאנחנו שומעים קולות נפץ כל אחר צהריים, מה זה עושה לנו לשמוע את המואזין, האם אנחנו מפחדים או לא להכנס לכפר, לחנות את האוטו

היחסים הראשונים שקופצים לעין מצויים בנוכחות של עיסאוותים ועיסאוותיות בתוך האוניברסיטה. רוב העיסאוותיות והעיסאוותים שבקמפוס מועסקות כמנקות, כנשות תחזוקה, וכעובדות בקפיטריות. כל העובדים והעובדות הללו מעוסקות בהעסקה קבלנית. הם אינם עובדי אוניברסיטה. אני חושב שהעסקה קבלנית היא המטאפורה הטובה ביותר להבין את היחס של האוניברסיטה לעיסאוויה: זו הדרך לא לתת לעובדים תנאים ראויים, מבלי להיות אלו שעושקים אותם. חברת הקבלן היא זו שאחראית ישירות לתנאי העבודה, והאניברסיטה בכלל לא באה במגע עם העובדים והעובדות. זהו גם היחס של האוניברסיטה לחסימה שסוגרת את אחת משתי הדרכים הראשיות לכפר עיסאוויה כבר יותר מעשור. האוניברסיטה היא לא זו שסוגרת את הדרך, המשטרה עושה זאת כדי להגן על אינטרסים של האוניברסיטה (אין דבר שפוגע ביכולתה של האוניברסיטה למשוך סטודנטים כמו הימצאותה במרחב טעון, פוליטי ולעיתים מפחיד). בחורף, כשאנחנו מורידות את המים פה בקמפוס, הביוב שלנו עולה ומציף את רחובות עיסאוויה. מערכת הביוב הפגומה של העירייה היא זו שאחראית לכך שהחרא שלנו מציף את עיסאוויה, ולאוניברסיטה אין שום אחריות.

חוץ מכפר הסטודנטים שנמצא על אדמת עיסאוויה ויש שרואים בו התנחלות, האוניברסיטה לא אחראית באופן ישיר לשום דבר רע שקורה בעיסאוויה או לעיסאוותים, אבל היא תורמת דרך גורם מתווך למאבק הלאומי לגרש את העיסאוותים מאדמתם. אינני חושב שזו המטרה של מישהי באוניברסיטה. נראה שמה שמניע את המדיניות הוא בעיקר אדישות, והתנערות מאחריות, אבל לא תמיד הכוונה היא העיקר.

האוניברסיטה היא מוסד המלא בפרטים, ונשאלת השאלה מהם יחסי השכנות שלנו כפרטים עם עיסאוויה. מן הסתם כמספר הסטודנטיות מספר יחסי השכנות. אבל כקו מגשר אני חושב שאלו מאיתנו שמרגישות את הנוכחות של עיסאוויה חושבות עליה בעיקר ביחס לעצמנו. אנחנו עסוקים באיך זה גורם לנו להרגיש כשאנחנו שומעים קולות נפץ כל אחר צהריים, מה זה עושה לנו לשמוע את המואזין, האם אנחנו מפחדים או לא להכנס לכפר, לחנות את האוטו וכן הלאה. על פניו זה נשמע נרקיסיסטי להתעסק בעצמנו כשכל כך קרוב אלינו אנשים עוברים דיכוי יומיומי אלים, אבל למעשה כשאנחנו חושבות על עצמנו אנחנו עושות בדיוק את מה שהאוניברסיטה כגוף מסרבת לעשות: אנחנו קושרות את עצמנו בעיסאוויה, את עצמנו ממש ולא גוף מתווך, וזה מה שיכול ליצור את תחושת האחריות שיכולה להביא איתה פרקטיקות אחרות של שכנות.

יש כל מיני דוגמאות של סטודנטיות וסטודנטים, מרצות ומרצים וגם גופים בתוך האוניברסיטה שקושרים את עצמם בעיסאוויה. מדוברות עברית שמזמינות נשים מעיסאוויה ללמוד עברית בתוך הקמפוס, הקליניקות המשפטיות שהולכות לבתי המשפט ביחד עם תושבים ושותפות אקדמיה-קהילה שהפעילו במשך שנים מרכז נוער בתוך הכפר. בנוסף לאלו אנחנו, ב-Free Jerusalem ובשמאל בקמפוס, פעילות בשנתיים האחרונות ביחד עם הועדים העממיים ומארגנות יחד איתם הפגנות, משמרות מחאה, סיורי סולידריות סיוריים לימודיים ושלל התנגדויות משותפות. בשנתיים האחרונות פעמיים הוסרו מחסומים יום אחרי שקיימנו הפגנה, ופעם אחת מחסום הוסר ממש בזמן הפגנה. מה שמלמד מחד על היכולת של מאבקים כאלה להצליח, ומאידך על קוצר הטווח של אותה הצלחה ממש.

הר הצופים ועיסאוויה (מתוך אתר האינטרנט של ״דעת המקום״)
הר הצופים ועיסאוויה (מתוך אתר האינטרנט של ״דעת המקום״)

כשהתחלתי ללמוד בהר הצופים כל הזמן שמעתי סביבי דיבורים על כך שהמקום בנוי כמבצר שפונה רק פנימה כך שאי אפשר יהיה לראות את מה שקורה מחוצה לו. מאז שבנו את בניין מנדל החדש השנה אני שומע כל הזמן דיבורים על איך רואים את עיסאוויה וכמה זה קשה לראות ולשמוע את מה שקורה שם. אז מה עדיף? לא לראות, או כן לראות? נדמה לי שעדיף שבמקום שנעסוק בשאלה הזאת, נעסיק את עצמנו בשאלה מה אנחנו רואות או לא רואות, מה קורה בעיסאוויה, ואיך אנחנו יכולות לשנות את זה. יחסי שכנות הוא ביטוי בעייתי, כי הם רומזים על סימטריה. אין סימטריה בין עובד קבלן לבין מי שמשלם לקבלן. אין סימטריה בין שכנים בעלי זכויות יסוד שונות. יחד עם זאת, הקירבה שלנו במרחב יוצרת שכנות, ועל השכנות הא-סימטרית הזאת אנו מנסות לקחת אחריות, ודרכה לשנות את הא-סימטריה הבסיסית, היא הכיבוש.

הכנס של בית ספר מנדל, שבו הוזמנתי לדבר, הוא צעד מצוין, אני מקווה שכהמשך לכנס הזה יאורגן יום חשיבה משותף, עם הרבה יותר עיסאוותים ועיסאוותיות, ובלי דוברים פרונטליים, רק שולחנות של חשיבה על איך אפשר לשנות את יחסי השכנות שלנו – לא כדי ליצור מראית עין של דו-קיום שבין החמור לרוכבו, אלא כדי ליצור מאבק משותף שיוכל באמת לשנות את החיים ואת המרחב שאנחנו חולקות.

מכל הדברים שקורים היום בעיסאוויה, לעניות דעתי, המאבקים נגד הגן הלאומי וכנגד החסימה שנמצאת בינינו לבינם הם אלו שאנחנו מוכרחות להצטרף אליהם. אלו מאבקים חשובים ברמה הסימבולית והפרקטית יחד. עלינו למצוא כל דרך לחפור מתחת למחסום הזה, לעבור אותו שוב ושוב אבל לא מבלי לראות אותו ומבלי להכיר בו – אלא לעבור דרכו ולקחת אותו איתנו לעבור בו ולסרב לו, ולמצוא כל דרך כדי להביא להסרתו.

הדברים מבוססים על הרצאה שניתנה בכנס ״הקמפוס והכפר: לחקור מדעי הרוח מול עיסאוויה״ שהתקיימה בהר הצופים ב-27 במרץ 2016.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.