״פורום קהלת״: איין ראנד בישראל 2016

ידעתי שלא יהיה קל לצלוח למעלה מחמישים עמודים של דו"ח פורום קהלת על ארגוני עובדים, אבל זה היה הרבה יותר קשה משחשבתי. "פורום קהלת", הוא פורום "למדיניות, ריבונות לאומית, חירות הפרט"; פורום פוליטי וכלכלי ימני. את הדו"ח על ארגוני העובדים כתבו יושב ראש הפורום לכלכלה ד״ר מיכאל שראל, ששימש בין היתר ככלכלן ראשי במשרד האוצר, אמיר פדר ועורכת הדין צביה זיכרמן. הדו"ח שכתבו השלושה מביך, לא בשל מסקנותיו והמדיניות עליה הוא ממליץ – שאינה אלא חזרה מרוכזת על ההמלצות אותן מנסה ליישם הימין הכלכלי הקיצוני במדינות שונות בעולם מזה כשלושים וחמש שנים – אלא בשל הטעויות, ההטעיות והאופן הרשלני והמניפולטיבי בו הוא כתוב. שראל, הכותב הבכיר מבין השלושה, היה השנה הדובר המרכזי בכנס של מרכז "איין ראנד" והתנועה הליברלית, ואכן ניכר שרוחה של איין ראנד שורה על הדו"ח. להלן כמה רשמים ראשוניים מקריאתו.

* * *

מהדו"ח הארוך הזה, שמקדיש מספר שורות סתמיות לתיאור היסטוריית הקמתם של ארגוני עובדים בישראל ובעולם ומטרותיהם החברתיות, הכלכליות והפוליטיות, עולה כי תפקידם המרכזי של ארגוני עובדים לאורך ההיסטוריה היה וממשיך להיות להפריע למעסיקים לנהל את עסקם ולהגדיל את רווחיהם, לשבש את התחרות החופשית ולסחוט את הקופה הציבורית. שום מילה על הישגי ארגוני עובדים במדינות שונות עבור אלה שנמצאים בתחתית הסולם הכלכלי, או על תרומתם ליצירת מדינת רווחה, ועל חשיבות התארגנויות עובדים, שפעיליהם נרצחים, מעונים ונרדפים במדינות שונות. שום מילה על היותם ביטוי מרכזי של הזכות להתאגדות ועל חשיבותם לדמוקרטיה לאורך ההיסטוריה כארגוני חברה אזרחית, מקור של ביקורת ואיזון לכוחו של הריבון, אתר מרכזי של השתתפות דמוקרטית.

שראל, המתנגד לשכר מינימום כיוון שהוא מזיק לכלכלה, ואלרגי לכל רגולציה מדינתית בכלכלה, סבור שצריך לצמצם מאוד זכויות יסוד כחופש ההתארגנות, הזכות לנהל משא ומתן קיבוצי וזכות השביתה. בקיצור, הוא פחות או יותר מציע לחסל את ארגוני העובדים. לא פלא שגיבורים מרכזיים בדו"ח הם ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר ונשיא ארצות הברית רונלד רייגן, שהמורשת הכלכלית והפוליטית שלהם כוללת שבירת ארגוני עובדים.

ברוח זו, ממליץ הדו"ח על המהלכים הבאים: הגבלת זכות השביתה; הקמת מוסד לבוררות חובה בשירותים חיוניים; חיוב ארגון עובדים בהודעה מוקדמת לשביתות שתינתן למעסיק מקסימום 60 ימים טרם הפתיחה בשביתה; איסור על שביתות הזדהות; איסור תשלום משכורות רטרואקטיבי לעובדים שובתים; קידום תביעות נזיקין נגד שובתים על ידי צד שלישי; איסור נקיטה בעיצומים והגדרתם כשביתה; הענקת חופש מהתאגדות שיאפשר לעובד לצאת מחוזה קיבוצי (בדומה למדיניות Right to Work, שמקודמת בשנים האחרונות בחלק ממדינות ארצות הברית על ידי מושלים רפובליקנים הנאבקים בארגוני עובדים); העלאת הרף המינימלי להצטרפות לארגון עובדים; הכרזה דמוקרטית על פתיחה בשביתה. בהשראת מרגרט תאצ'ר, הדו״ח ממליץ כי פתיחה בשביתה תיעשה רק לאחר הצבעה דמוקרטית וחשאית של כלל העובדים במקום העבודה, וכן כי יופחת שיעור דמי טיפול מקסימליים.

יישום הצעדים הללו, שכאמור משמעותם המעשית היא הרס העבודה המאורגנת בישראל, יוביל לדעת מחברי הדו"ח לשגשוג ורווחה כלכלית. שמחתי לראות שהמחברים ריסנו את עצמם ולא אימצו את עצתו של פרופ' עומר מואב, לו הם מודים בתחילת הדו"ח על הערותיו, שהצהיר לא מזמן בראיון ברדיו שהדרך היחידה לפתור את בעיית יחסי העבודה בנמלים זה לתת לצה"ל לנצח. מואב המליץ שצה"ל ישתלט תוך יום אחד על הנמלים ויפתור את הבעיה אחת ולתמיד.

הדו"ח דל מאד ומטעה מבחינה מחקרית. חלק לא קטן מהנתונים המוצגים מבוססים על נתונים של מכוני מחקר שהם תאומים ימניים ל"פורום קהלת", דוגמת מכון פרייזר, מכון מילקן והמכון האמריקאי הימני הכלכלי השמרני ורב ההשפעה Heritage Foundation. בואו ניקח לדוגמה טענה מרכזית מאוד של כותבי הדו"ח נגד ארגוני עובדים, הנסמכת על מחקר משנת 1987 של מכון פרייזר, מכון שמרני ליברטריאני. מחברי הדו"ח כותבים, "איגודי עובדים אינם מגדילים את הפריון בממוצע, וניתן לקשר מיקוח קולקטיבי לרווחיות נמוכה יותר, להשקעה פחותה בהון פיזי ובמחקר ופיתוח, ולשיעורי תעסוקה נמוכים יותר".

אולם במחקר אחר שפורסם לפני פחות משנה (ולא ב-1987), פלורנס ג'מוט וקרולינה אוסריו ביוטרון, כלכלניות בקרן המטבע הבינלאומית (לא ארגון שמאלי רדיקלי במיוחד, ארגון ששראל אף הועסק בו בעבר), מצביעות על כך ששיעור נמוך של התארגנות עובדים הוא מרכיב מרכזי בהיווצרותו של אי שוויון הולך וגדל. הן מצאו שירידה בשיעור העובדים המאורגנים מסביר מחצית מהעלייה בהכנסתם של העשירון העשיר ביותר, ומחצית מהעלייה במדד ג'יני, מדד של אי שוויון בהכנסה. שיעור ההתארגנות נמוך גם קשור לירידה בחלוקת הכנסות בין עשירים לעניים. יותר מכך, המחברות מציינות שאין ראיות לכך שעלייה בשיעור העובדים המאורגנים, או העלאה של שכר המינימום, גורמות לעלייה בשיעור האבטלה. והרי מחשבה זו היא אבן יסוד בתפיסתם של כלכלנים כשראל. ההסברים שמציעות המחברות במקום זאת גורסים ששיעור התארגנות נמוך גורם לירידה בכוח המיקוח של העובדים, ירידה המאפשרת להנהלות להעסיק עובדים בשכר נמוך ולתגמל את המנהלים בחבילות שכר ובונוסים נדיבים; וכן ששיעור התארגנות עובדים נמוך משמעותו כוח פוליטי קטן יותר והשפעה קטנה יותר על מדיניות כלכלית וחברתית של חלוקת עושר והכנסות. כלומר, המחקר, שבחן נתונים מהשנים 1980 עד 2010, מציג מסקנה הפוכה לחלוטין מההנחות המרכזיות עליהן מתבסס הדו"ח של הפורום.

על חשבון הקופה הציבורית

השימוש של מחברי הדו״ח בביטויים כמו ״שוויון הזדמנויות״ ו״צדק״ הוא בגדר מס שפתיים ותו לא. נדמה שאין להם עניין לא בצדק ולא בשוויון, שעבור ליברטריאנים מסוגם אינם אלא מושגים מופרכים המובילים לטוטליטריזם. בניגוד לחוקרות מקרן המטבע הבינלאומית, אין להם מילה אחת לומר על כמה מרוויחים העשירים מהמדיניות הכלכלית עליה הם ממליצים, שהרי ידוע שכל אגורה שבעלי ההון והאלפיון העליון מרוויחים היא פרי מאמצים, כשרון ויצירתיות. מה שמשגע את מחברי הדו"ח זה שעובדים בשירות הציבורי מרוויחים בין עשרת אלפים לעשרים אלף שקלים. מצחיק גם שהמחברים מתלוננים על כך שהשכר הגבוה של העובדים המאורגנים מגיע על חשבון הקופה הציבורית. הם כותבים שהממשלה היתה יכולה לעשות בכסף הזה שימוש לרווחתם החברתית של התושבים, כיוון שהדבר האחרון שחסידי איין ראנד הללו ימליצו עליו, גם אם יועמדו מול כיתת יורים, זה הגדלת התקציבים לשירותים חברתיים.

הספרות המחקרית הכלכלית העולמית מעמידה בשנים האחרונות במרכז מחקריה ודיוניה את נושא אי השוויון, בין היתר בשל הפערים העצומים הגדלים והולכים בין המאיון והאלפיון העליון לבין שאר האוכלוסייה והמשבר הפיננסי העולמי של 2008. ראו, למשל, את הדיון העולמי הסוער בעקבות פרסום ספרו של תומאס פיקטי, Capital in the 21st Century. לעומת זאת, לימין הכלכלי והחברתי, הכולל באופן טבעי את "פורום קהלת", אין שום עניין בשאלה הזו, ולא בשאלה של השתלטות אוליגרכיה מצומצמת של בעלי הון על משטרים דמוקרטיים. לכן גם אין להם שום עניין במחקר, הקובע בניגוד לנאמר בדו"ח, שארגוני עובדים מצמצמים אי שוויון. השאלה המרכזית שמעניינת את כותבי הדו"ח היא האם ארגוני עובדים פוגעים בחירויות הכלכליות של מעבידים לנהל את עסקיהם והאם הם בגדר התערבות ב"שוק החופשי", על פי הגדרתם, המגדילה את ההוצאה הציבורית.

לא רק התארגנויות עובדים, ניהול משא ומתן קיבוצי וזכות השביתה הם התערבות בלתי לגיטימית ובלתי מוצדקת ב"שוק החופשי", אלא כלל חוקי העבודה המגנים על העובדים. על מנת לתמוך במסקנה זו, הכותבים נשענים על "אינדקס החופש הכלכלי" של מכון הריטג', מכון אמריקאי אולטרה ימני, לעומתו חלק מהרפובליקנים בקונגרס נראים אנרכיסטים. האינדקס לחופש כלכלי של המכון כולל מדידה של עשרה מרכיבים, בין היתר: הגנה על זכויות קניין, חירות פיסקאלית (כלומר פחות מיסים על יחידים ותאגידים וחירות רבה יותר), גובה הוצאות הממשלה, חירותם של עסקים לנהל את ענייניהם ללא הפרעה, ולענייננו – חירות עבודה. על פי האינדקס, ככל שהרגולציה על שוק העבודה מועטה יותר החירות הכלכלית גדולה יותר. ככל שהמעסיק יכול לפטר בקלות עובדים כך החירות רבה יותר, כך גם כאשר אין חקיקה או הסכמים המחייבים מתן הודעה מוקדמת למפוטרים, אין חובת תשלום פיצויי פיטורים למפוטרים ואין שום מחסום לגיוס עובדים נוספים. כפי שאפשר לראות, האינדקס מתייחס בעיקר לחירותם של מעסיקים ובעלי הון. הרעיון שגם עובדים מעוניינים ליהנות מחירות הוא בלתי רלוונטי עבור מחברי האינדקס.

האינדקס זכה לביקורות רבות בעיקר בשל ההנחה המרכזית שלו, לפיה הסרת מחסומים של רגולציה כלכלית מובילה לצמיחה כלכלית, והלא זהו עיקר אמונה מרכזי של כותבי הדו"ח. הכלכלן ג'פרי סאקס מראה בספרו, למשל, שסין הזוכה לניקוד נמוך נהנית מצמיחה כלכלית גבוהה בעוד שבשוויץ, הזוכה לניקוד כלכלי גבוה, הצמיחה הכלכלית קטנה. יותר מכך, בניגוד להנחה של הדו"ח ששוק חופשי מרגולציית עבודה מביא לכלכלה חסונה ויציבה יותר, מחקר משנת 2011 של שלושה חוקרים מקרן המטבע הבינלאומית (דומניקו ג'יאנון, מישל לנזה ולוקרציה רישלין), מגלה כי מדינות שזכו לניקוד גבוה יותר באינדקס סבלו יותר מהאטה כלכלית בעת המשבר הכלכלי של שנות האלפיים. לעומת זאת, מדינות שבהן היתה, בין היתר, רגולציה רבה יותר בשוק העבודה, היו חסינות יותר בפני תוצאות המשבר. אולם כל זה אינו מעניין את כותבי הדו"ח, שמשתמשים באינדקס החירות הכלכלית של הריטג' על מנת להצביע על כך ששוק העבודה הישראלי אינו חופשי; כלומר: אינו חופשי מספיק למעסיקים.

שוק העבודה האמריקאי, ששיעור העובדים המאוגדים בו ירד בחצי בארבעים השנים האחרונות, בעיקר בסקטור הפרטי, מהווה מופת עבור כותבי הדו״ח. במחקר שערכו ברוס ווסטרן מהארוורד וג'ק רוזנפלד מאוניברסיטת וושינגטון, הם מצאו כי הירידה בשיעור העובדים המאורגנים מסבירה בין שליש לחמישית בשיעור הגידול באי השוויון בשכר. בקיצור, לארגוני עובדים יש השפעה חיובית על שכרם של עובדים מאורגנים ולא מאורגנים. ממצא זה סותר הנחה בסיסית של כותבי הדו"ח שארגוני עובדים דואגים אך ורק לחבריהם. מחקרו של הנרי פרבר מפרינסטון מראה אף הוא את השפעתם החיובית של התארגנויות עובדים על שכרם של עובדים לא מאורגנים. מחקר של לורנס מישל מצביע על תופעה מטרידה מאוד: חברות בארגוני עובדים מעלה את שכר העובדות והעובדים ב-13% (מה שמכונה Union Wage Premium); דבר איום ונורא, כיוון שהתוספת הזו היא בלתי יעילה והיא מפרה את השכר שעובדים הללו היו מקבלים בשוק תחרות משוכלל, הקיים אך ורק בדמיונם של כותבי הדו"ח. בנוסף לכך מוצא מישל כי עובדים מאורגנים מכוסים ב-25% יותר מעובדים בלתי מאורגנים בביטוח הבריאות המסופק על ידי המעסיק וזוכים בהסדרי פנסיה בשיעור של 50% יותר מאשר עובדים בלתי מאורגנים. הירידה בשיעור התארגנות היא, לדעת מישל, גורם מרכזי המסביר את הפערים בין עובדי צווארון כחול לצווארון לבן ובין עובדים בעלי השכלה לחסרי השכלה. אולם, כאמור, לכותבי הדו"ח אין שום עניין בצמצום אי שוויון.

מחקר של ראג' צט'י מסטנפורד, נתנאל הנדרן מהארוורד ופטריק קליין ועמנואל סאז מברקלי (ותודה לדותן לשם על ההפנייה) מצביע על כך שילדים שגדלו באזורים בהם שיעור העבודה המאורגנת היה גבוה נהנו ממוביליות חברתית גדולה יותר מאשר ילדים שנולדו באזורים בעלי שיעור התארגנות נמוך. החוקרים תולים את הממצא ביכולתם של ארגוני עובדים ללחוץ על המערכת הפוליטית לקדם מדיניות כגון עלייה בשכר המינימום, הגדלת תקציבים לחינוך ותכניות אחרות המסייעות לעובדים ולמשפחותיהם. לארי סאמרס, שר האוצר לשעבר בממשל אובמה, העיר בדיון על המחקר ש"זו סיבה נוספת לדאגה מירידת שיעור העובדים המאורגנים". ואילו בדו"ח, שיישום המלצותיו יצמצם מאד את שיעור העובדים המאורגנים, טוענים המחברים ללא שום בסיס מחקרי כי אימוץ המלצותיהם יתרום לשוויון הזדמנויות.

שוק עבודה אוטופי

אחד המוסדות עליו ממליצים מחברי הדו"ח הוא "ועדים פנימיים". עבור מחברי הדו"ח "ועדים פנימיים" הם ביטוי לדמוקרטיה שיכולה לתרום לניהול היעיל של הפירמה. תיאור ה"ועדים הפנימיים" הוא הטעיה נוספת של מחברי הדו"ח. הם שוכחים לציין, ולא במקרה, שועדים אלו מוקמים, בהסכמת המעביד ובתמיכתו, לאחר תחילת התארגנות עובדים לניהול משא מתן קיבוצי לקראת חתימה על הסכם קיבוצי. "הועדים הפנימיים" קמים על מנת לנטרל את התארגנות העובדים הראשונית. עד עתה סירב בית הדין לעבודה להכיר בהתארגנות של "ועדים פנימיים", או מה שמכונה "ארגוני עובדים מפעליים" או "ארגוני עובדים מתחזים", שהם ארגונים מטעמו של המעסיק, בשל העובדה שהם אינם עצמאיים, נשלטים על ידי ההנהלה ומטרתם לשבור את ארגון העובדים האותנטי. מי שרוצה לחזות בפעולתו של ועד כזה מוזמן לצפות בסרט המעולה "שביתה" על התארגנות עובדים במפעל "חיפה כימיקלים – דרום" ועל שבירתו האלימה באמצעות התארגנות באמצעות "ועד פנימי" שהקימה הנהלת המפעל.

במקרים אחרים, בהם פסל בית הדין לעבודה את "הועדים הפנימיים" בחברות כ"אמדוקס" ו"מנורה מבטחים", הטיעון היה שהם לא עמדו בדרישות החוקיות ההכרחיות להכרה כארגון עובדים. אחת הטקטיקות המעניינות של מחברי הדו"ח היא הפנייה סלקטיבית למסמכים נורמטיביים כעיגון למסקנותיהם. כך, על מנת להצדיק הגבלה ואף איסור על שביתות בשירותים ציבוריים ובשירותים חיוניים, המחברים מפנים לאמנה 98 של ארגון העבודה הבינלאומי. הסעיף שהם מפנים אליו אינו מוכיח את מסקנתם, אולם זה לא העניין, אלא בכך שליבה של אמנה 98 הוא איסור התערבות על מעבידים וארגוני עובדים אחד בענייניו של השני. כלומר, על פי אמנה 98 מן הראוי היה לפסול חלק מן ה"ועדים הפנימיים" שבהם תומכים מחברי הדו"ח.

מחברי הדו"ח גם מאמצים גם את מה שבאופן אירוני מכונה Right to Work, חוקים שמושלים רפובליקניים במספר מדינות בארצות הברית אימצו על מנת להחליש את איגודי העובדים. אלו חוקים המאפשרים לעובדים להחריג את עצמם מחלות ההסכם הקיבוצי ולהימנע מתשלום דמי טיפול ארגוני מקצועי לארגון. בשבוע האחרון החליט בית המשפט העליון האמריקאי לדחות עתירה של מורים בקליפורניה כשקבע שאין לשנות את ההסדר לפיו עובדים שאינם חברים בארגון העובדים ימשיכו לשלם Agency Fee (מה שמכונה כאן דמי טיפול ארגוני מקצועי) לארגון העובדים המנהל משא ומתן קיבוצי על תנאי העבודה של כלל העובדים. פסיקה של בית המשפט העליון לטובת המורים מקליפורניה היתה פוגעת באופן קשה בארגוני העובדים, בהכנסותיהם ובמספר חבריהם. אחת ההצדקות לכפות על עובדים שאינם חברי הארגון לשלם את דמי הטיפול הללו היא שגם הם נהנים מפירות המשא ומתן הקיבוצי שמנהל ארגון העובדים לשיפור תנאי עבודתם ולכן עליהם לשלמם. אי-תשלום משמעותו שהם "נוסעים חופשיים", הנהנים מפירות המשא ומתן אולם אינם נושאים בשום חובת תשלום.

בפרק של הדו"ח העוסק בעובדים של קבלני כוח אדם אפשר לעמוד של שוק העבודה האוטופי העומד לנגד עיניהם של מחברי הדו"ח. הם מציינים שאכן היקפי ההעסקה והזמן שבו מועסקים עובדי קבלן בישראל הם חריגים. ההערכה היא שמספר המועסקים באמצעות קבלני כוח אדם בישראל הוא בין 300 ל-400 אלף עובדים. לטענת מחברי הדו"ח, להעסקה באמצעות עובדי קבלן יש לא מעט יתרונות: הוזלת עלות העבודה למעסיק, גמישות בפיטורי עובדים ויתרון יחסי באיתור, מיון וניהול עובדים. הרחבה של סקטור זה רק תורמת ליעילות כלכלית, בעיקר במגזר הציבורי. יתרון נוסף שיש להעסקה של עובדי קבלן הוא שהם מחלישים את כוחה של הסתדרות העובדים הכללית ואת העבודה המאורגנת ככלל. שוב, לא תמצאו בדו"ח אף מילה על תנאי העבודה הנחותים של עובדי קבלן, על ההפרות הסיטונאיות של זכויותיהם על ידי מעסיקים ועל הפגיעה של העסקה כזו בכבודם של העובדים. גם כאן התיאור של תופעת עובדי הקבלן שגוי ומוטעה. המחברים טוענים כי ההסתדרות מתנגדת התנגדות נחרצת להעסקת עובדי קבלן, בעוד שהיסטורית, ההסתדרות תמכה בצורת העסקה כזו שהזרימה כסף רב לקופתה. עד לאחרונה היא אף חתמה על הסכמים קיבוציים שאיפשרו העסקת עובדי קבלן, תמורת שיפור תנאיהם של עובדים מן המניין.

* * *

יש מקום לביקורת רבה נגד ארגוני העובדים בישראל. בעיקר יש לבקר את הסתדרות העובדים הכללית על הזנחתה את עובדי הקבלן ובכלל את העובדים בתחתית הסולם החברתי והכלכלי, עד להופעתו של ארגון "כוח לעובדים"; על הקשר הבעייתי בין הממסד ההסתדרותי לממסד המפלגתי; על הניכור בין נציגי העובדים מטעמה, הנבחרים על בסיס שייכות מפלגתית, לבין העובדים. אפשר להציג נימוקים ליצירת מנגנונים של דיאלוג ופתרון בכל הקשור לשביתות בשירותים החיוניים. אגב, אחד הנימוקים המרכזיים להגבלת כוחם של ארגוני העובדים שמציגים מחברי הדו"ח, הוא השימוש התכוף והנזקים הנגרמים כתוצאה מהפעלת נשק השביתה, אולם מחבריו נאלצים להודות שמאז שנת 2007 ועד היום מספר השביתות בישראל היה קטן מאוד. יש מקום לשיפור בעבודת השירותים הציבוריים בישראל, שיהפכו אותם לכאלו הפועלים לטובתו של האזרח. אולם למחברי הדו"ח אין עניין בכל העניינים הללו. המוטיבציה המרכזית של הדו"ח השטחי והרשלני הזה הזה היא לפגוע בזכות היסוד הדמוקרטית לחופש התארגנות ולחסל את העבודה המאורגנת בישראל.