באוניברסיטת תל אביב נלחמים בגזענות באמצעות גזענות

קבוצת ״הקמפוס מתעורר – נלחמים בגזענות״ ארגנה כנס בשבוע שעבר באוניברסיטת תל אביב. ארבעה גברים, שלושה מהם אשכנזים, ואחד פלסטיני שהתבקש לספר לקהל חוויות אישיות של גזענות, בבחינת ישחק הנער לפנינו. תגובת האוניברסיטה? אלו דוברים בעלי שיעור קומה
שיא ברבי

בשבוע שעבר התקיים באוניברסיטת תל אביב אירוע של קבוצת "הקמפוס מתעורר – נלחמים בגזענות" – קבוצת מרצים וסטודנטים שקמה במטרה לעורר מודעות אזרחית ופוליטית בקמפוס.

מודעות אזרחית זה חשוב, מודעות פוליטית עוד יותר, ובטח ובטח שבמרחב היחסית סטרילי של האקדמיה הישראלית יש להן חשיבות מיוחדת. תאים רבים באוניברסיטת תל אביב עובדים במרץ מסביב לשנה כדי להשפיע על המרחב הזה, אבל האווירה הכללית נשארת מנומנמת למדי, גם בגלל מלחמות ההישרדות שמנהלים הסטודנטים הישראלים, וגם כי ככה כנראה האוניברסיטה רוצה. בקיצור, חבורה של מרצים בכירים החליטו להקדיש מזמנם ומכוחם לאירוע פוליטי.

חשוב, יפה ומרענן. אז איך זה שאירוע שמטרתו לצאת נגד גזענות כלל בתוכו בסופו של דבר סממנים גזעניים?

תנו לי לפרק עבורכם את החווייה לשלוש תמונות קצרות (ויש גם מסר אופטימי לסיום).

*

אוריינטליזם, המאה ה-21

הזמנת האירוע עוצבה לעילא, אפילו היו בה כמה מילים בערבית. הופיעה בה תוכנית האירוע: שלושה פרופסורים יהודים אשכנזים וסטודנט פלסטיני אחד. יכולתי להגיש עבודה סמינריונית על הבעייתיות בזה (אולי אפילו לאחת ממארגנות הכנס?), אבל כשירות לחברי הקבוצה אני מתמקדת בעיקר.

קודם כל, ארבעה גברים מדברים. חשבתי שזה לא הגיוני באקלים הפוליטי של 2016, באה חבורת אנשי סגל והעמידה אותי על טעותי. אחר כך יחסי הכוחות הלא מאוזנים, שההזמנה הקפידה להדגיש. 3 יהודים פרופסורים מכובדים, ראשי מחלקות, חתני פרסים, ומולם פלסטיני אחד, סטודנט לרפואה. לא טרחו לציין מה הפלסטיני הזה, גסאן חוש, עשה בחייו, פרט להיותו סטודנט לרפואה; למשל, שהוא פעיל פוליטי מוערך כבר שנים.

עלול להיווצר הרושם שאצל מארגני הכנס משוריין מקום ספציפי לפלסטינים, של מושא ולא של פרטנר, של חוסה ולא של שווה זכויות. כאילו זה לא מספיק, הדובר האחרון, פרופ׳ אמריטוס רם לוי, יקרין קטעים מיצירתו. כי מי מתאים יותר לספר את סיפורו של ציבור מוחלש ומודר.

גזענות מודעה

*

בשביל המקופחים

עוד לא התאוששתי מההזמנה, והנה הונחתה עלי בלי רחמים תשובתה של אחת ממארגנות האירוע, מילאת ביברמן, לשאלתי התמימה מדוע אין נשים ומזרחים בפאנל:

"היינו רוצים לראות ייצוג לכל המגזרים המקופחים, ועם זאת, נושא המזרחיות והמגדר פחות רלוונטיים לנושאים שבהם החליטה הקבוצה להתמקד", הסבירה ביברמן בכנות רבה, והוסיפה: "בחרנו כמובן דוברים בעלי שיעור קומה שיש להם מה לומר בנושא".

אז קודם כל, מובן שרק לגברים יהודים יש מה לומר בנושא (שלא לומר, בכל נושא). שנית, אי אפשר לחשוב על אישה או מזרחי בעלי שיעור הקומה המתאים ברמתו לאירוע הזה. אבל צורמת יותר מהכל היא אי-ההבנה התהומית של המארגנת לגבי משמעותו של ייצוג. מבחינתה, המטרה של שילוב דוברים מחלקים שונים באוכלוסיה הוא פיצוי וטפיחה על השכם מצד ההגמוניה. כלומר, זה לא לטובת הקהל, לראות ולשמוע אנשים שיכולים להביא פרספקטיביות שונות מזו של הקבוצה ההגמונית, אלא זה לטובת אותן קבוצות שיזכו להתחמם באורות הבמה של האודיטוריום בפקולטה למשפטים.

אני מעריכה את ביברמן על הכנות. יכולתי לקבל ממנה תשובה גנרית בסגנון "ניסינו ולא מצאנו עוד דובר/ת פלסטיני/ת ו/או מזרחי/ת שהסכימ/ה להשתתף". כנראה גם הייתי מאמינה לה.

*

ריח של גזע אחר

הגעתי באיחור והספקתי לשמוע את שתי ההרצאות האחרונות, של גסאן חוש ושל רם לוי. אפילו כשחוש עלה לבמה וביקש להדגיש בפני הנוכחים שיש עוד קבוצות שמודרות מהאוניברסיטה, וציין כמה שמות של קבוצות כאלה, לא נראה שמישהו הרגיש לא בנוח. סך הכל, באנו להיגעל מה״ברברים״ בחברה שלנו, ״ההם״, ״הגזענים״; אנחנו רוצים לשמוע כמה ״הם״, האחר שבתוכנו, רעים לפלסטינים; לא על דברים שכחברי סגל אנחנו יכולים לעשות אחרת במציאות היומיומית שלנו. קריאות ביניים מהקהל ביקשו לשמוע על חוויות גזעניות שחוש חווה. וישחק הנער לפנינו. כאילו הוא לא בא עם טקסט שהוא התכוון לומר, כמו כל אחד מהדוברים האחרים.

שום דבר לא ישווה להרצאה של פרופ' אמריטוס רם לוי, לוחם וקולנוען, שיצירתו מתמקדת בפשעים נגד האנושות שביצעו חבריו בצבא. הנאום שלו עסק בין היתר בקשר בין ריח לגזענות. הוא היה משופע בביטויים כמו "קבס" ו"ריקבון", ושיאו בתיאורי הגועל ש"אנחנו" חווים כשאנחנו מריחים אדם מגזע אחר (בחיי!). היות שאני אדם מגזע אחר, תהיתי אם הוא מסוגל להריח אותי מהקצה השני של החדר

אבל שום דבר לא ישווה להרצאה של פרופ' אמריטוס רם לוי, לוחם וקולנוען, שיצירתו מתמקדת בפשעים נגד האנושות שביצעו חבריו בצבא. הנאום של לוי, שאני עדיין לא מבינה איך הוא מתקשר למטרות הקבוצה, עסק בין היתר בקשר בין ריח לגזענות. הוא היה משופע בביטויים כמו "קבס" ו"ריקבון", ושיאו בתיאורי הגועל ש"אנחנו" חווים כשאנחנו מריחים אדם מגזע אחר (בחיי!). היות שאני אדם מגזע אחר, תהיתי אם הוא מסוגל להריח אותי מהקצה השני של החדר. האם כל קבוצת "הקמפוס מתעורר", שמצאה את הדובר הזה ברמה כל כך גבוהה, כל כך רלוונטי לנושא, מזדהה עם המונולוג המשונה הזה? לכולנו יש נקודות עיוורון, וכמי שעברה בעצמה תהליכים כאלה, אין מאמינה גדולה ממני בחינוך כאמצעי לשינוי. אני מרגישה שלחברי ״הקמפוס מתעורר״ יש כוונות טובות, אבל הם כלואים במגדל השן ומישהו חייב לעזור להם.

אם יכולתי להעביר מסר אחד למארגנים, הייתי אומרת שהרבה ארגוני סטודנטים שעובדים סביב הנושא הזה ישמחו לשתף איתם פעולה, אבל בשיתוף פעולה כזה הם לא יכולים לבוא כהגמונים, רק כשווים.

שיא ברבי היא פעילה פוליטית וסטודנטית לבלשנות באוניברסיטת תל אביב

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רונית לנטין

    מעורר גועל. כמה שמארגני הכנס לא ערים למדינת הגזע הישראלית המקטלגת אנשים לפי מוצא ושייכות גזעית, שלא מאפשרת לאום ישראלי בתעודות הזהות, שמגדירה את עצמה כמדינה יהודית (ועאלק דימוקרטית), שמתעללת במיליוני נתינים ילידים בגדה ובעזה, שביססה קולוניאליזם מיישב בפלסטינה ושעודנה מקיימת את אחד משלטונות הכיבוש הקולוניאליסטי בעולם הכביכול מערבי. ועד כמה שכל זה שייך לגזענות היומיומית והממסדית שמדינת הגזע הקולוניאלית מקיימת בפלסטין. מעניין למשל אם ביקשו מפרופ יהודה שנהב לדבר (הוא אחרי הכל גם גבר וגם פרופסור, שכתב על יהודים ערבים וכולי) או מאמאל ג"מאל (פרופ פלסטיני) וכולי וכולי…

  2. ליכודניק

    מעניין.
    גזענות, בעיני*, היא בחינת כל אדם מהזוית השטחית של גזע, והתעלמות משאר הרבדים שלו.
    כעת, מי הגזען- מי שמארגן כנס של גברים לבנים מבוססים ומשכילים,
    או מי שפוסל אותם בלי בכלל לשמוע מה יש ל-2/3 מהם לומר (כי הגיעה באיחור), רק על רקע היותם גברים לבנים?

    * גילוי נאות: כגבר אשכנזי מבוסס וכו'

  3. שושן

    מה קרה? גנבו לכם את את "הגיזענות"? ממתי זה כתוב בטאבו על שם ה "מזרחיסטים המקצוענים"?
    עלוב לכתוב ביקורת על אירוע, ולהודות ששמעת רק 50% ממנו? אולי שני הדוברים הראשונים
    עלו לבמה, ירדו על הבירכים, ובקול בוכה ביקשו את סליחת המיזרחים על ההתנהגות האשכנזית-הנאצית שממנה אתם סובלים עדיין?
    אתם, בגיזענות ההפוכה שלכם, גורמים נזק עצום לאחיכם ואחיותיכם הנדכאות.

  4. איזי גור

    אחת השגיאות החמורות שהמדע עשה היא המצאת המחשב, ולמען הדיוק. המפלצת הנקראת טוק בק. או תגובות.
    גם בימים הרחוקים והטובים של השימוש בניר נמצאו לא מעט טרחנים אשר האמינו כי
    מה שיוצא מתחת לעטם הם דברי חכמה לא יסולאו ביהלומים 24 קראט.
    הופיע המחשב וכל מי ששתי אצבעות לו, אף שגם אחת די בה, רואה לצורך נפשי ולחובה
    לאומית להעלות על הצג סחופת של הגיגי נפש מבולבלים וחסרי עוגן ומשמעות ככל שיהיהו .
    ו"העוקץ" הקהה, מסתבר להיות הבמה האולטימטיבית של כל להג, פטפוט והבל הבלים.
    עובדה. גם התקתוק האוולי הזה מוצג לפניך.

  5. רם לוי

    קראתי את הביקורת של שיא ברבי על האירוע שקיימה קבוצת "הקמפוס מתעורר – נלחמים בגזענות" באוניברסיטת תל אביב. הסכמתי עם חלק מן הביקורת, לחלקה אני מתנגד נמרצות, אך מעט השערות שנשארו בראשי סמרו, כשקראתי את הפרשנות שלה לגבי מוטיב הריח , עליו דיברתי.
    שיא הגיעה לכנס כשהיא כועסת. ראתה את רשימת הדוברים, את מוצאם "הגזעי"של שלושה מהם, את מה שהגדירה כפגיעה בדרך שבה הוצג הרביעי, את העדר הייצוג לנשים – וזעמה.
    היא צדקה. בין הדוברים בלט חסרונם של נציגים/ות של מגזרים החשופים קשות לפגעי הגזענות.
    זו הייתה טעות. גילינו אותה מאוחר מדי. בפעולות הבאות ננסה לתקן, הכנס הזה ביקש לעורר את הקמפוס משנת היופי שלו. התחלה חשובה מאד. המארגנות והמארגנים עשו כאן מעשה גדול.
    קל לדרוס שתילים קטנים.
    אף שייצוג נאות הוא הכרחי, הוא איננו חזות הכל. לעתים נדירות, תוכן הדברים שנאמרים חשוב לא פחות. אנו, שלושת "הגברים האשכנזים",שדיברו באירוע, הוזמנו לבמה מכיוון שמאחורינו עשרות שנות מאבק נגד הגזענות בתוך הקהילות שלנו. מי שמאשים אותנו בגזענות אשכנזית סמויה, מן הדין שיבדוק את מעשינו בעבר ואת דעותינו, לא את מוצאנו.
    ואשר לגוף הדברים שנשאתי באירוע. שיא ברבי כותבת שהיא איננה מבינה איך המעשה שעליו דיברתי, מתקשר למטרות הקבוצה. אנסה לשוב ולהסביר.
    סיפרתי על אירוע ,שקרה לפני שנים ושלא הגיע לדיון ציבורי עד היום – טבח של עשרות שבויים ערבים בידי חיילי צה"ל. פשע מלחמה שלא היה בו כל היגיון צבאי או הסבר רגשי. שיטת השמדה המונית המוכרת לבני עמנו רק מזוית ראיה של הקורבן.
    הזילות בחיי הערבים – לא בתנאי חייהם, בעצם חייהם – נחשפת בסיפור החיסול ההמוני הזה במלוא הזוועה. מצאתי לנכון לספר על האירוע בכנס, מכיוון שהזילות הזו, היא לדעתי, שיאו של ביטוי הגזענות בישראל.
    ובעניין המטעם העיקרי שבו האכילה שיא ברבי את קוראיה. הריח.
    עכשיו, כששערותי שסמרו, שבו למצבן הרופס, הרגיל, אני מבקש להסביר שוב את כוונתי.
    נקודת ההמראה של עניין הריח, היתה סיפורו של ויליאם פוקנר "ורד לאמילי".
    הסיפור עסק בהתעלמות מודעת של אנשי עיירה גזענית בדרום ארה"ב, מן הסרחון
    שבקע מביתה של מיס אמילי, ריח חודר כל, שהעיד חד משמעית שהגברת המכובדת
    רצחה את אהובה הצפוני.
    א.ב. יהושע, בספרו "כוחה הנורא של אשמה קטנה" מסביר את ההתעלמות הזו כך –
    אנשים עושים בשם החברה ולמען ערכיה ונכסיה, מעשים בלתי מוסריים בעליל,
    אבל אין שום אפשרות לתת להם לגיטימציה אלא באי ידיעה פעילה של החברה.
    אני חושב שהניסוח אי ידיעה פעילה, הוא הברקה. ניסוח מדויק. כך נוהגת גם החברה
    הישראלית לא רק באירוע שבו דיברתי. ריח ריקבון גוויותיהם הוירטואלי של השבויים
    הערבים שבהם דיברתי, ממלא את האויר עד היום.
    שיא ברבי הואילה גם להציע לקוראיה, ש"גועל נפש" או קבס, עולה בי, בי אישית,
    כשאני מריח בן "גזע" אחר… נדהמתי. איך ייתכן שהיא לא הבינה – אם אמנם לא הבינה –
    שדיברתי באירוניה.
    רם לוי
    6.4.16