אין דו-קיום בלי קיום: על ריצת מרתון וריבונות

"אין שותפות בלי תהליך שחרור קודם. אין דו-קיום בלי קיום. כל קבוצה צריכה קודם כל לשחרר את עצמה ולאפשר את הקיום הבסיסי שלה, לפני שהיא מסוגלת לצאת ולהתחבר עם קבוצות מדוכאים נוספות" – נבילה אספניולי.

בשנה האחרונה הוקמו יוזמות פוליטיות שונות, הבולטות מביניהן ממש בחודשים האחרונים: ״תור הזהב – עכשיו תורנו״ ו״מזרחית משותפת״ – שתי תנועות שהוקמו בידי פעילים ופעילות מרכזיים בשיח ובאקטיביזם המזרחי. ייתכן ששתיהן הושפעו מאותם מחוזות שיח של השנים האחרונות, אולם ההבדלים ביניהן ניכרים באופן מהותי בעיקר סביב שאלת הפוליטיקה של הריבונות.

המשך טבעי מול משבר

״תור הזהב״ היא תנועה פוליטית אזרחית ציונית-מזרחית, שמבקשת לעסוק בענייני פנים ובמצבם הפיזי והרוחני של בני הפריפריה – רובם מזרחים – בחברה הישראלית. ניתן להתייחס למושג ציונות מזרחית כאל תפיסה של בניית זהות פוליטית ולאומית שהינה המשך טבעי של תפיסה מסורתית דתית שהתקיימה בתפילות ובפיוטי הגעגוע של היהודים מזה אלפיים שנה, ללא האלמנט המצמצם המתייחס לציונות אך ורק כפתרון לשבר של יהודי מזרח אירופה לפני ובמהלך מלחמת העולם השניה.

מרתון מול שישים מטר

תפיסת העולם של ״תור הזהב״ מתאימה לריצת מרתון. כן, הדרך לשלום היא ארוכה, וכך אין היא יכולה לסבול קיצורי דרך מפתים והיא חייבת לעבור קודם כל דרך תיקון השבר המזרחי. ״מזרחית משותפת״, לעומת זאת, מאופיינת בתפיסת עולם המאפיינת ריצת שישים מטר. חבריה מדברים ברומנטיות על יצירת מאבק משותף ואידיאליסטי עם פלסטינים כתנאי ראשי ליצירת מציאות פוליטית וחברתית שלוקחת בחשבון מזרחים. שכן, ״מזמנת לנו המזרחיות והפלסטיניות סדר יום משותף: הרחבת גבולות השיפוט של עיירות הפיתוח והערים הערביות, מאבק בכליאת יתר, במערכת החינוך המסלילה והמפלה, במחיקת התרבות וההסטוריה שלנו, באלימות המשטרה ובגזענות״ ועוד.

אומרים ועושים: ״מזרחית משותפת״ עלו לאחרונה לרגל למשכן הכנסת להיפגש עם חברי הכנסת של הרשימה המשותפת. ייתכן והדבר מעיד על תפיסת ריבונות תלותית, המניחה שללא המאבק הפלסטיני אין למזרחים כלל רשות להוציא הגה ולנסות והתנסח פוליטית. הדבר מעניין שכן בשנת 2016, החברה הפלסטינית בישראל מנוסחת, משכילה, מעורה ואסרטיבית. כן, היא נתפסת כאוכלוסיית אויב, אך לעומת ״מזרחית משותפת״, אין היא זקוקה מנגד לקול המזרחי בשביל ניסוח עמדות ריבוניות ועצמאיות.

מבט פנימה, מבט החוצה

הבדל מהותי נוסף טמון באופן הפניית המבט ובקהל המדומיין: בעוד ״מזרחית משותפת״ מעוניינת ביצירת קואליציה סכרינית בין מזרחים וערבים כתנאי קודם להתנסחות פוליטית מזרחית-ריבונית, ״תור הזהב״ – הגם שהיא מניחה שייתכן שישנו קשר תרבותי כלשהו בין שתי קבוצות לאומיות – אינה יוצאת מנקודת הנחה שיש לפעול כעת יחדיו לפתרון בעיות, אלא שיש להפנות קודם מבט מזדהה פנימה, לבית הממשי שלנו, שם נגלה שהבעיות במהותן כלל אינן זהות.

ההנחה של ״תור הזהב״ היא שעל מנת להידרש למשל לשאלת השלום, אנו חייבים לעבור דרך סוגיית מצבם ההשכלתי-כלכלי-רוחני של יהודי ארצות האסלאם בישראל, ולהידרש בפועל לסוגיות החברתיות שניתן למסמר על ציר מוצא-פריפריה ובסוגיות מפתח מהותיות לחיים בתוך החברה הישראלית. רוב תשומת הלב של ״תור הזהב״ ממוקדת בסוגיות הפנימיות והלא אוניברסליות הללו; משינוי סדרי עדיפויות בתקציבי ממשלה, דרך ייצוג פוליטי שווה (דרישה שעלתה על ידי הפנתרים השחורים עצמם במעמד זהה לדרישה לסיום הממשל הצבאי) עד לשינוי המבנה התרבותי שפועל כדי לשמר את כוחם של אותם מעטים שעיצבו את ישראל הממלכתית בצלמם ודמותם.

אוניברסליות, ניסיון לחנך וחוסר סבלנות

במידה רבה, אנשי תנועת ״מזרחית משותפת״ מציגים את עבודתם בעזרת השפה האוניברסלית-חילונית של הקשת הדמוקרטית המזרחית. זהו של דור האינטלקטואלים המזרחים שעיצב את הקשת כהתארגנות פוליטית אינטלקטואלית לאחר הפנתרים ולאחר 77׳. דור שיוצר, בועט ומשפיע גם היום. כך, הם עלולים לחזור על אותן ההנחות שכבר הונחו ונוסו בסיבוב הקודם של הקשת הדמוקרטית.

״מזרחית משותפת״ מדלגת ומוותרת על הדיאלוג עם החברה הישראלית, אלא אם מזרחים יתייצבו כאן ועכשיו כניצבים לצד סוגיות חיצוניות לקיומם הבסיסי ואם לא – שימשיכו, אולי כעונש, להינמק בעוני, איום ביטחוני והיעדר הזדמנויות להשכלה גבוהה. בינתיים, אנשי תנועת ״תור הזהב״ כבר תויגו במרחב הווירטואלי כ״פאשיסטים״ בגלל חוסר הנכונות שלהם להתנסח בז'רגון המוכר של השמאל התל-אביבי. אותו ז'רגון שמתייחס לסוגיה הפלסטינית כקדושה, אולטימטיבית, אידיאלית ובלעדית.

אכן, ״תור הזהב״ זרה למסורת של השמאל הישראלי הלבן שרגיל לנופף בסכסוך הישראלי-פלסטיני בעודו מתעלם מהפיל בחדר – המצב המזרחי. ייתכן שגם מפחידה אותו נינוחות ההבנה שלנו את עצמנו כחלק מהמרחב הזה, מההיסטוריה שלו, מהקשר שלנו לאדמה הזו – דרך צבע העור, המאכלים, השפה. הזהות הריבונית שלנו, זו שכמהה לארץ ישראל אלפי שנים לא תלויה ולא עוברת דרך פלסטינים, דרך תודעת השבר האשכנזית, או דרך אוניברסאליות זרה ומחנכת. במקרה הטוב הן חופפות להן.

עיקרון והיגיון

שינוי השיח אודות המצב המזרחי הוא תנאי לשינוי של כל תחום אחר ולא להפך. אך על מנת שנוכל כמזרחים להשתחרר מאחיזת החנק הרוחנית והפיזית כלפינו, נהיה חייבים לחזור לחשיבה אינטגרטיבית גם מתוך ציונות מזרחית. חזרה לתור של זהב בהשכלה שישמור על מעמדנו הרוחני. בכלכלה – על מנת שנוכל לחיות ללא האיום בעוני חמור. אנו זקוקים לאפשרות לדמיין עתיד. אנחנו חייבים מורים טובים ולא גזענים, עלינו לשקם את הייצוג שלנו – את הדימוי העצמי הקולקטיבי שלנו שנחבט על ידי מערכת החינוך ודימויי התקשורת השליליים שחונקים ומצמצמים חלומות, חירויות ושאיפות של מזרחים מזה שנים.

מבחינה עקרונית, השטח בוער על שאלת הלגיטימציה שלנו לפעול כשחקנים פוליטיים עצמאיים, כבעלי הזכות להתנסח באופן ריבוני, אינטימי ופנימי. מבחינה לוגית, בהמשך לדבריה המעניינים של נבילה אספניולי, בין כה וכה עד שלא תהיה תוחלת למאבק מזרחי מנוסח, בעל ריבונות לעבודת הזדהות פנימית – לא תהיה כלל אפשרות ממשית וריאלית להידרש לפתרון בעיות אחרות, למשל ההידרשות לפתרון הסכסוך. כל אפשרות אחרת עוקפת תהיה קיצור דרך חסר סבלנות, נמהר, שטחי ומסוכן.

עודד סספורטס הוא בוגר תואר ראשון בפילוסופיה וסטודנט לתואר שני במדעי המדינה באוניברסיטה העברית. איתמר טובי (טהרלב) הוא בוגר החוג לשפה וספרות גרמנית ומוסמך המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. שניהם פעילים ב״תור הזהב״