נהמת הלב המזרחית של ״תור הזהב״ אינה פתרון פוליטי

מאמרם של עודד סספורטס ואיתמר טובי (טהרלב) שפורסם פה אתמול, הוא ניסיון ילדותי לשחק בפוליטיקה של גדולים – לא יותר מזה. כמה חבל. גם מי שיחפש בנרות הצעות פוליטיות ממשיות לא יצליח למצוא אותן במאמר זה. כמות המלל החם גדולה עד כדי כך, שקשה להבין על מה מדברים שני כותבים מוכשרים אלה. אני חתום על ההצהרה של "מזרחית משותפת" אך אין לי את הזמן, הרצון או הרשות לדבר בשמם של המארגנות והמארגנים או בשמה של הרשימה. כל שאכתוב כאן הינו דעתי האישית בלבד. לא אציג כאן משנה סדורה של ניתוח, אבל בהחלט אביא מספר דוגמאות לחוסר הבגרות והבשלות הפוליטית של הצעה פוליטית אשר באה לידי ביטוי במאמרם של סספורטס וטובי.

הכותבים פותחים ואומרים ש"תור הזהב – עכשו תורנו" הינה "תנועה פוליטית אזרחית ציונית-מזרחית". אפשר להתווכח על ההגדרה של מהי "ציונות מזרחית", אבל היומרה להציג כאן משנה אזרחית גובלת בגיחוך. אין התייחסות, אפילו לא אחת, במאמר זה למשמעותה האזרחית של "תור הזהב – עכשו תורנו". האזרחות אותה מחפשים ב״תור הזהב״ ואותה אזרחות המגדירה אותם, נשארת עלומה לכל אורכו ועומקו של המאמר. זה אינו עניין של מה בכך, אלא חסר מרכזי אשר מאפיל על כל הטיעון. היעדר זה הופך את המאמר למשחק ילדותי בפוליטיקה.

אזרחים מדברים ועושים פוליטיקה; מנהלי מעברות ועסקנים פוליטיים סוחרים במזרחיות ובמזרחים. עד היום, בפוליטיקה הישראלו-אשכנזית פעילים מזרחים היו מנהלי מעברות או סוחרי מזרחיות. נתיב האזרחות הומלץ כבר עלי ידי דוד בן הרוש בוואדי סאליב או על ידי הפנתרים השחורים בירושלים. זהו נתיב פוליטית של אזרחות מישירת מבט, זקופת גו ועצמאית. אזרחות זו דוכאה על ידי ממסד אשכנזי מדינתי והוזנחה על ידי אותם מנהלי מעברות וסוחרי מזרחיות. פעילים פוליטים מזרחים רבים מעדיפים שתדלנות על פני אזרחות. במקום אזרחות, מדברים על ציונות-מזרחית, טיעון פוליטי הממצה עצמו לכדי דרישה לתפילה וגעגוע. כמה חבל.

גישתם הפוליטית של אנשי "תור הזהב" מוגדרת על ידי הכותבים כריצת מרתון, בעוד ש"מזרחית משותפת" היא סכרינית, רומנטית ומוכנה לריצות קצרות של שישים מטר. בעוד שגישת המרתון עוסקת ב״תיקון השבר המזרחי", רומנטיקה היא המאפיינת את היומרה לברית פלסטינית מזרחית של "מזרחית משותפת". אך מה הן זהויות אלה? מהו אותו "שבר מזרחי" שמרבים כל כך לדון בו? אם חפצה נפשך להתחמק מבור הייקוש של המהותנות חובה עליך לומר כי מזרחיות, אשכנזיות, פלסטיניות וגם ישראליות הן תוצר היסטורי, סוציולוגי ותרבותי של הקונפליקט בישראל ופלסטין. אחרת "מזרחיות" הופכת לאבן ריחיים, ואשכנזיות הופכת לא-היסטורית. הפלסטינים הופכים ליישות שקיימת מעבר לזמן, שאין בה שינוי. מהותנות זו משמעותה התייחסות ליישויות היסטוריות כאילו הן קיימות מאז ומעולם. אך כל מי שרוצה לדבר על היסטוריה ופוליטיקה ממשיות מחוייב לתת דעתו על ההקשרים הרבים והענפים שבין זהויות חברתיות אלה. בעיקר, עליו להקדיש תשומת לב לדפוסי האינטרסים השונים של קבוצות אנושיות אלה.

שיטת הסלמי בניתוח אינטלקטואלי (הדיון בכל קבוצה לחוד) מבטיחה דבר אחד: פרוסות של מציאות, אך לא תפיסה עשירה של מציאות חיה ונושמת. "השבר המזרחי" הוא פועל יוצא ישיר של ניצול, דיכוי והסתה מתהליכים חברתיים, היסטוריים שכאלה. כך צריך לדון בו. אין אפשרות לדון במזרחים מבלי לדון באשכנזים; ואין לדון בשניהם מבלי לדון בפלסטינים. מזרחים, אשכנזים ופלסטינים הם צברים וצבריות שנולדו בישראל ופלסטין. זוהי המציאות הפוליטית אשר קבעה את חיינו. זה נכון למרות ואף על פי הקשרים וההקשרים לעולמות ותרבויות רחוקות באירופה או במזרח התיכון.

הסיבה לצורך מחויב המציאות שבראיית זהויות ויישויות אלה באופן אינטגרטיבי ומשלב אינה מורכבת באופן יוצא מגדר הרגיל. למשל: כל דיון כלכלי פנימי על רמת השכר (נניח שכר המינימום) או השכלה (נניח השכלה אוניברסיטאית) מחייב התעמתות ישירה עם הסכסוך והשלכותיו. משה דיין כבר ניסח באופן ממצה ובהיר את האידיאולוגיה האשכנזית של "טיפול" במזרחים. הוא קרא לטיפול זה תיאוריית שני הדגלים. כאשר מניפים דגל חברתי אין אפשרות להניף את דגל הביטחון. לעולם לא יונפו דגלים אלה ביחד. כך ממשיכים את המלחמה. כך מקבעים את הדיכוי ואי השוויון החברתי, באורח סימולטני. סספורטס וטהרלב ממליצים דבר דומה, רק בכיוון הפוך. זאת לומר, הם ממליצים על אידיאולוגיה אשכנזית של דיכוי והכפפה, של הפרדה בין שני הדגלים. היא דומה לאותה אידיאולוגיה אשכנזית של "הפרדת דגלים" מכל כיוון ובחינה, גם אם היא נשמעת מפי סספורטס וטהרלב. כמה חבל.

לאורך כל המאמר עולה אידיאולוגיית המבט פנימה והתכנסות "מזרחית". יש דיבור ישיר נגד טיעונים אוניברסליים. אך להעלות גירה אינו תהליך מחשבה פורה, אלא עיכול של אוכל שהוכנס כבר לקיבה. אותה התכנסות צריכה להציג מצע פוליטי רלוונטי וממשי. מצע וגישה פוליטית צריכים להוות את ההגיון והעיקרון של מחשבה שכוונתה פוליטית. זאת לא עושים כותבים מוכשרים אלה. אין הצעה פוליטית. ההתכתשות עם "מזרחית משותפת" אינה תחליף למצע פוליטי, והביקורת הזו לא מניבה תוצרים פוליטיים ממשיים, מהם עשויה להתרחש תנועה חברתית של שינוי. ההישג היחיד של תהליך התכנסות זה יהיה חשיפה של כמה צעירים וצעירות מזרחים לאורה של התקשורת. כמה חבל.

מהי הצעה פוליטית רלוונטית וממשית? נתחיל בראשית. ישראל היא מדינה בלי גבול, ממשי או סמלי. הניזוקים המרכזיים מהיעדר גבול הינם החלשים והחלשות ביותר בחברה הישראלית. שנית, לישראל אין הגדרה של אזרחות. בישראל אין הגדרה ברורה של אזרחים, על כן גם אין הגדרה ברורה של סמכויות השלטון וחובותיו, זכויותיהם של האזרחים וחובותיהם. זהו מצב קבוע של חוסר בהירות, מתח ועירפול, הנוח לבעלי הכוח, שאינם מוגבלים על פי חוק. שלישית, מצב מעורפל שכזה הוא אסון חברתי, פוליטי וכלכלי לחסרי הכוח. עירפול, השהייה והיעדר החלטה המתורצים כ"זמניים" הם הקבוע של הפוליטיקה הישראלית. העירפול הוא הקוד המאפשר את הקומבינה הישראלית. האילתור הישראלי הוא המצאה פוליטית אשכנזית של ניצול, הסתה ודיכוי. שלטון החוק – כלומר, אזרחות ברורה, מוצהרת, כתובה ומעוגנת בחוק – הוא המגן הטוב ביותר של החלשים והחלשות. יותר טוב מתפילה. יותר טוב מגעגוע. יותר טוב אפילו מפיוט.

דברים ישירים, ברורים ופוליטיים שכאלה אינם נאמרים על ידי סספורטס וטהרלב. למרות שהם רוצים לראות עצמם כתנועה אזרחית, הצד האזרחי של טיעונם קמל ויבש בחומה של רוח הביקורת המופנית אל "מזרחית משותפת". אך ביקורת זו אינה מניבה פירות, אפילו לא פירות באושים. המאבק בישראל הוא מאבק אזרחי. החלשים והחלשות בישראל הם מזרחים ומזרחיות, פלסטינים ופלסטיניות. חולשתם של החלשים והחלשות נובעת מהיעדרן של זכויות אזרח ומהיעדרו של שלטון חוק אשר עשוי לחסל את הקומבינה, את ההשהייה, את העירפול, את האילתור, את ה"יהיה בסדר". אלה הם לחם חוק עבור החזקים והמניפולטיבים.

זכויות אזרח הינן זכויות מודרניות. הן קשורות בקשר הדוק להופעתן של מדינות הלאום ולזכויות אדם. בסדר העולמי הנתון, שבו העולם מאורגן באמצעות מדינות לאום, אין זכויות אדם ללא זכויות אזרח. זכויות אדם של "לא-אזרחים" משולות למגן מחורר, שאינו מספק הגנה מפני שום פגע. לבני אדם בלי זכויות אזרח, זכויות אדם אינן מספקות הגנה. אין מי שיגן עליהם. לא חוק. לא מדינה.

מושגים ומציאויות אלה אינן ביטוי של "שיח אוניברסלי", "אימפריאלי", "מערבי" ו"אשכנזי". זוהי השפה המקובלת (ה״לינגואה פרנקה״) של העידן בו אנו חיים. אי אפשר להבין את הזמן שלנו ללא מושגים אלה. על כן, אי אפשר גם להבין מהם מזרחים ובעיקר לא מהו "השבר המזרחי" ללא מושגים של אזרחות. זכויות האזרח של אלה המכונים מזרחים ומזרחיות נפגעות. על כן גם נפגעות זכויות האדם שלהם. זהו "השבר המזרחי". הדרישה של מזרחים ומזרחיות צריכה להיות ישירה ופשוטה: אזרחות סוג אלף לכולם. מזרחיות היא המצאה של אותה אידיאולוגיה אשר המציאה גם את האשכנזיות וגם את ה״ערבים בישראל״. ״ערבים״ הפכו ל״פלסטינים״ כחלק מהמאבק הפוליטי שלהם למימוש אזרחי וקולקטיבי. הגיע הזמן שפעילים פוליטיים מזרחים ידברו בשפה פוליטית של אזרחות וזכויות אדם. נהימות הלב של "תור הזהב" המחפש את תורו בסדר חברתי שלא מכיר בו, לא יכולות להכיר או לטפל ב"שבר המזרחי".