״צל של אמת״: סיפור של מערכות מתמוטטות

יותר מאשר להביא את קולם של יודעי דבר, ״צל של אמת״ משמיעה את קולו של ציבור שלם שתובע דין וחשבון על הרשעותיו מעוררות הספק של רומן זדורוב. הצייתנות האוטומטית של כלי התקשורת ומערכות המשפט, המתנגדות לביקורת זו, משרטטות תמונה של מציאות מעוותת

יהא זה שקר מוחלט לומר שאני זוכר או עוקב אחרי פרשת רצח תאיר ראדה החל מ-2006, כפי שרבים יכולים להלין. אני בן גילה של תאיר; באותה שנה הייתי גם אני בכיתה ח'. תוך כדי כתיבת שורות אלו אני מבין שטוב שהילד שהייתי, שהחליט מאיזו סיבה שלא להתעניין ברצח הדרמטי של ילדה בת גילו בבית ספר לא רחוק ממנו. לא הייתי לוקח את זה טוב.

היום אני בן 24. לפני כמה שנים נחשפתי לראשונה, דרך נבירה בזירות הפייסבוק של שיח מזרחי ביקורתי שבסביבתו התחלתי למקם את עצמי, לעניין הטלת הספק הפומבי והנחרץ במשפט זדורוב. עיינתי קצת, קראתי קצת, הבנתי שיש משהו. המשכתי הלאה. בפיד הביולוגי שלי לחצתי על ״שמור״, וחשבתי לעצמי ש"אקרא אחר כך". ה״אחר כך״ הזה הגיע אחרי כחצי שנה, אולי שנה, אני לא בטוח. ככל הנראה, בערב דלוח אחד סקרנותי הטיפוסית והזמינות הפלאית של השיח, כמו גם הרחש המתמשך סביב רצח תאיר ראדה והרשעת רומן זדורוב, עשו את שלהם.

מפה לשם, הפכתי לאחד מני רבבות ישראלים שעבורם פרשת הרצח הפכה להיות פינה של להט, סקרנות, יש שיגידו מציצנות או אפילו בידור. יאמרו מה שיאמרו, השיח הגועש בקבוצות הפייסבוק הרבות שעוסקות ברצח, אליהן הצטרפתי כפעיל שקט, קורא וקורא וקורא – קסם לי. הוא היה (והיום אף יותר) עתיר בוז ותסכול ממערכת החוק והמוסר הממוסד, מהמשטרה ומהפרקליטות ומבתי המשפט, משופטי ישראל ומהמשפטנים ואף גם מהתקשורת הצבועה, ששומרת את האמת המוחלטת, לתחושתם של רבים, בינה לבין עצמה ומייצרת כלפי חוץ קול מסונתז ובלתי אחיד, כמו נותן העיתונאי הישראלי דין וחשבון אך ורק לעורך שלו.

הסדרה "צל של אמת – מי רצח את תאיר ראדה" שודרה במלואה במוצאי שבת לפני שבועיים. עוסקי ועסקני הפרשה חיכו לה בכסיסת מה שנשאר מהציפורניים. עבורי זו הייתה הזדמנות להיחשף, לצאת מהארון – כך אני מרגיש קצת – ולהודות בפה מלא בעניין, האובססיבי כמעט, שפיתחתי לפרשה. תוכן הסדרה, עבורי כמו עבור רבים אחרים, לא בהכרח חידש: הכרתי את הפרוטוקולים של ועדות ההורים שהתגבשו לאחר הרצח, את ההורים שזעקו אל מול בית הספר ומקרי האלימות הגואים בו (הצתת רכב של מורה בחניית הבית לאחרונה, ניסיון דקירה שסוכל בבית הספר כחודש לפני הרצח, שימוש רווח בסמים בפינות שונות בבית הספר), את הטענות ואת הניתוחים הביקורתיים של צילומי החקירות וההודאות המוקלטות, הדיל עם המדובב שקיבל 12,000 ₪ עבור הוצאת ההודאה מזדורוב; כל אלו ועוד – היו מוכרים לי, כמו לכל החוקרים מטעם עצמם – מעבודת נמלים של ליקוט ואיסוף אינטנסיבי של כל מה שיש לרשת להציע בדבר הפרשה, ומתוך ניסיון לגבש את אלו לאיזושהי מחשבה קונקרטית בבית הדין שבין ההיגיון למוסר שלי.

ישנה צייתנות כמעט עיוורת של אלו המתנגדים להתבוננות ביקורתית במשפט מול הלך הרוח המתמיה של המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט. העובדה שבאופן זה נוהגים גם עיתונאים, כביכול מתוקף האובייקטיביות הנדרשת מהם, מהווה בפני עצמה כתב אישום חריף נגד העיתונות הישראלית

כך ש"צל של אמת" עומדת בעיקר על נימתה ועל יומרתה. יוצרי הסדרה לא בכדי עמלו עליה שלוש וחצי שנים. זהו פרק זמן סביר והגיוני הדרוש להתעמקות בכל רבדי וצדדי הפרשה העגומה הזאת, ובכלל זאת בעלילות הקונספירטיביות ביותר שיש לה ולעסקניה להציע. מישהו היה צריך לעשות את זה הרי, בהיעדר מערכת חוק מתפקדת, או לכל הפחות מובנת ונסמכת ע"י הציבור. משטרה חפיפניקית וטייחנית (וזאת מבלי להזכיר את שכיחות עבריינות המין בתוכה), פרקליטות שהציבור כיום רוחש לה כמעט ורק בוז וחוסר אמון, שופטים מתנשאים ואכולי תסביכי גדלות מיסטית ותקשורת – מערך שלם של עורכים ועיתונאים שקורצו בדיוק מאותו החומר ממנו עשויים שני המואשמים הקודמים. עיתונאים קטנים וציניים ממלאים כל פינה בה, שכשלו כישלון מר, בעשור כמעט שחלף מאז הרצח, בחשיפת העובדות והשאלות הלא פתורות לציבור.

יותר מאשר להביא, שחור על גבי לבן, את קולם של יודעי דבר – החל בפרקליטה הראשית בתיק עו"ד שילה ענבר, או של אילנה ראדה, אמה האמיצה של תאיר, ג'דעית אמיתית, ועד גולשות מסוקרנות שהפכו לבלשיות בעל כורחן כמו אמי בוני או חיים סדובסקי (שנגדו במיוחד עולות טענות קשות על מהימנותו) – שמות דבר בקהילה האינטרנטית – ״צל של אמת״ משמיעה את קולם של מעל מאתיים אלף אנשים שעוקבים אחרי קבוצת הפייסבוק הגדולה ביותר שעוסקת בפרשה; היא זועקת – לא בשמם של קבוצת חובבי תיאוריות קונסיפרציות (כמו שהתביעה ומיני מתחכמים טוענים) – אלא בשם ציבור שלם, שתובע דין וחשבון על הרשעותיו החוזרות ומעוררות הספק של רומן זדורוב, האיש שהורשע שלוש פעמים ברצח ללא אף ראיה פיזית.

ישנה צייתנות כמעט עיוורת של אלו המתנגדים להתבוננות ביקורתית במשפט מול הלך הרוח המתמיה של המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט. העובדה שבאופן זה נוהגים גם עיתונאים, כביכול מתוקף האובייקטיביות הנדרשת מהם, בפני עצמה מהווה כתב אישום חריף נגד העיתונות הישראלית. רגעי שיא כמו הראיון של מיקה טימור, מפיקת הסדרה, בתכנית ״שש עם עודד בן עמי״ בערוץ 2, והמפגש עם כתב המשטרה יוסי מזרחי שהופל עליה, כביכול כקונטרה מקצועית – הם תעודת עניות מכוערת אך אמיתית. כתב המשטרה הותיק עבד, באותו רגע, בלהיות קונטרה בכל מחיר לסדרה. הוא פוסל את ״העדות הדרמטית״ שהובאה בפרקה האחרון של הסדרה, בכך שהיא נבדקה ומוצתה עד תום בפרקליטות. ולא די בכך, הוא מפרשן, שהרי במה מבין כתב משטרה אם לא בדיאגנוזה פסיכיאטרית – מדובר בחולה נפש שנתן עדות במשטרה נגד בת זוגו שעזבה אותו. מדובר בחולי נפש, הוא מתריע בקולי קולות, כאילו מיטב העיתונאים לא נוטלים עשרה מיליגרם של ציפרלקס ביום לפחות. ואולי בתגובתו המתלהמת קיים גם אלמנט של פחד, שמא כתב משטרה בישראל יותר מלווה את המשטרה מאשר מבקר אותה, כשם שכתב משפטי לרוב מעורה מדי במילייה המשפטי מכדי להעז ולחרוג מקטנות הראש השיטתית ולדווח אמת, רלוונטית וברורה, בלתי תלויה ובלתי מסועפת, לציבור הדיוטות.

אולי בכלל יוסי מזרחי עצבני כי הוא פספס את האייטם הדרמטי בנוגע לעדות על א.ק., פנינת הרייטינג של הסדרה החדשה, על פיה אותה צעירה הודתה ברצח הילדה תאיר ראדה פעמיים לפחות, בפני אנשים שונים שאין ביניהם היכרות. אם היה חוקר את הפרשה לעומק ומכיר את פרטיה באמת, כפי שראוי היה לצפות מכתב משטרה, היה מכיר את הסיפור הזה זמן רב. חקירתה של א.ק. אומנם מוצתה כביכול ב-2012, והסיפור היה מוכר כשמועה בקהילת החוקרים בעיני עצמם – אבל היא הופיעה, שחור על גבי לבן, בבקשת הערעור שהגישו סנגוריו של זדורוב על הרשעתו בבית המשפט המחוזי. באותה בקשה הם ציינו את העדות הזאת כראיה חדשה שיש לדון בה שוב ושחקירתה לא מוצתה – ואכן מאותה צעירה לא הושווה כחלק מחקירתה הדנ"א שלה, או טביעות האצבעות – לכאלה שהיו בזירה (הדנ"א שלה הושווה רק למה שנמצא מתחת לציפורניה של תאיר – שם חד משמעית ידוע שלא נמצא דנ"א זר). ניתן למצוא את אותה בקשת ערעור בקלות בגוגל, הרי בקשות כאלו ופסקי דינים זמינים כחוק לעיון הציבור הרחב. יוצרי הסדרה קיבלו מכרה זהב בדמות העדות הדרמטית הזאת, שאף אחד לא העז להפוך לאייטם מן המניין.

והרי זה הבום הגדול שאחרי "צל של אמת". הרחש הוא אטומי. כל המדינה מדברת על תיאוריות הרצח האלטרנטיביות לזאת שקבע בית המשפט, כי בדבר אחד כולם בטוחים: מדובר במקרה חמור וברור של התנהלות קלוקלת וכושלת, ששמה את סגירת התיק כהישג ולא כמטרה. הדבר היחיד שחד משמעי בעיני רבים: רומן זדורוב איננו הרוצח באופן חד משמעי. כיווני חקירה רבים בתיק נזנחו ולא מוצו עד תום. ראיות הושמדו ושאלות חשובות לא נשאלו. אפילו בפסקי הדין של קביעת בית המשפט העליון בתיק, מופיעים חורים בלתי מוסברים ומשפטים מעוררי זעם בציבור כמו –

"נקבע כי היעדרם של ממצאים פיזיים הקושרים את המערער לזירה אינו בהכרח ראיה לכך שהמערער לא פגע במנוחה, שכן כוחה של ראיה פורנזית הוא בהימצאותה ולא בהיעדרה", או "בית המשפט פסק כי לא ניתן לקבוע מהו המניע שעמד בבסיס מעשיו של המערער (זדורוב), וכי שאלה זו כמו שאלות אחרות, תיוותר ככל הנראה עלומה לעד".

"בית המשפט הוסיף כי לא תמיד ניתן להשיב על כל שאלה שעולה, אם מצד ההגנה ואם מצד התביעה, יכול ויהיו שאלות אשר לעולם תישארנה ללא מענה. העיקר הוא בכך שהתביעה הצליחה להוכיח את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר ואין בעקבות הנוספות (עקבות הדם שמסמנות מסלול יציאה מן התא ואינן של זדורוב, ע.ג) כדי להחליש את הראיות המפלילות שהוצגו נגדו".

אני, לתומי, כאזרח הדיוט וחסר השכלה משפטית, חשבתי שזהו תפקידו של בית משפט – לענות תמיד על כל שאלה שעולה בתיק, בטח ובטח שבתיק רצח דרמטי כזה.

הדיון סביב העובדות המוחלטות בתיק הזה הוא בפני עצמו סאגה; העניין של הציבור גרם לחלקים גדולים ממנו לעשות מאמץ ולהבין את הלקסיקון המשפטי, כדי לעיין בתיק או בהחלטות בית המשפט. יש שטוענים שבתי המשפט מלכתחילה דנו בראיות פסולות, יש שטוענים שהשופטים עצמם לא נהגו באופן מקצועי, יש שטוענים שהשיטה מתעדפת את הפרקליטות בכל מחיר. זה פחות משנה במה מהם את מאמינה – מעוזות הכוח של המשפט והחוק פוטרים את עצמם ממתן תשובות. מבחינתם כולנו מטומטמים. 

לאותה הציניות ממש הוכשרתי בקורס העיתונאים של גלי צה"ל; אותה ציניות רווחת בפרק הראשון, בקולה ובעמדותיה של התביעה. עו"ד שילה ענבר, הפרקליטה הראשית בתביעה, אומרת על זדורוב: "האיש הזה הוא מאוד חזק, מאוד קר רוח, מאוד מניפולטיבי, הכל אצלו מאוד מאוד מחושב". ממשיך אחריה פקד מחוז צפון דאז: "סוג כזה של אנשים, שהם קרי רוח, שהם באים מרקע מסוים, עם משמעת מסוימת וכולי… יכולים מאוד לבצע אקט כזה". הרי לא ברור כיצד ניתן לומר על אדם שבכה כבר מהחקירות הראשונות, שנשבר מנטלית בהדרגתיות אל מול מצלמות החקירה, שנזכר ושוכח לסירוגין, שאוכל את פתיונות החוקרים בטיפשות כמעט בלתי נסבלת – שהוא אדם חזק, קר רוח ומחושב. לא צריך להיות חוקר דגול כדי להבין שרומן זדורוב הוא הכל חוץ ממחושב, קר רוח ומחוכם כפי שמנסים להציג אותו. כדי לטעון זאת צריך להיות טיפש או שקרן, וקצת גזען.

לא צריך להיות חוקר דגול כדי להבין שרומן זדורוב הוא הכל חוץ ממחושב, קר רוח ומחוכם כפי שמנסים להציג אותו. כדי לטעון זאת צריך להיות טיפש או שקרן, וקצת גזען. דמותו הטראגית עד כדי קומיות של זדורוב לא בכדי הפכה ל'מם דבר' ברשת. על העולה החדש מאוקראינה, המגמגם בשברי עברית, ועל תסכולו מהקושי להשתלב הולבשו סטריאוטיפים בנאליים ביותר

דמותו הטראגית עד כדי קומיות של זדורוב לא בכדי הפכה ל'מם דבר' ברשת. על העולה החדש מאוקראינה, המגמגם בשברי עברית, ועל תסכולו מהקושי שלו להשתלב בחברה – הולבשו הסטריאוטיפיים הבנאליים ביותר שמוצמדים ליוצאי ברית המועצות: קרי רוח, בעלי משמעת מפחידה, מחושבים ופושעים בפוטנציה. בסוף חודש מרץ הציגה בכנסת לנה רוסובסקי, מהבולטות שבפעילות דוברות הרוסית בארץ, נתון מתוצאות המחקר של מדד הביטחון של נשים מ-2012: שיעור הפגיעה בילדות ונשים ממוצא ברה"מי גדול פי שתיים משיעור הפגיעה בילדות ונשים ילידות הארץ, 38% מול 16%. את הפער הזה היא ניסתה להסביר בעזרת הסטריאוטיפיזציה שנעשית לילדות, נערות ונשים יוצאות ברית המועצות – כזונות, קלות דעת, שרמוטות וכן הלאה.

עצוב להביט בזדורוב ולהבין שהוא החלופה הגברית לאותו סימפטום. מעניין ומדאיג לחשוב כמה גברים יוצאי ברה"מ נחשדים מעצם היותם יוצאי מדינות אלו. הרי גם אם יהיו תמימים, חוקר בכיר שמחזיק באמונה מובנית שהרוסים הם ״קרי רוח, ממושמעים ומחושבים״, יאשים מראש את החשוד יוצא ברה"מ בכך, זאת נקודת המוצא שלו.

אבל עכשיו יש באוויר תחושה אחרת – מקווה שאני לא אופטימי מדי ואתבדה – הכל בחוץ. רשלנותה של מערכת המוסר הממוסדת עולה לה כעת בציבור שבז לה ולצווי איסורי הפרסום שהיא מנפיקה. הציבור מריץ ברשתות החברתיות את שמותיהם ותמונותיהם של חשודים ושל לא חשודים. את הג'ונגל הזה לא יצרו שרלטנים וחוקרים בעיני עצמם, כטענת הממסד שרואה בזדורוב הרוצח באופן חד משמעי. את הג'ונגל הזה יצרתם בעצמכם, בשנים של ציניות ובהפניית כתף קרה לציבור שאינו טיפש כמו שחונכנו להאמין; ציבור שלמרות הכל לא מקבל את החלטות בתי המשפט, ובטח שלא המשטרה, כצווי שמיים חקוקים באבן. אתם יכולים להדביק את הלוגו הממלכתי שלכם על כל דף שתרצו: השטיח מתחתיו טאטאתם את האמת והספק נשמט מתחת לרגליכם וממלא את האוויר באבק. מאות אלפי ישראלים דורשים את הוצאת התיק ממושבו הנוח בארכיוני בית המשפט; ואולי הדבר המפחיד ביותר הוא שלא מדובר רק בפרשת רצח ראדה. בין אם יפתח התיק מחדש ובין אם לא, תיבת הפנדורה נפתחה. הפרקליטות שובתת עקב התכוננותו של גוף ביקורת עצמאי מעליה. פרקליט המדינה שי ניצן, לא פחות ולא יותר, התייחס לסדרה הדוקומנטרית כ״סכנה ממשית לדמוקרטיה״, ״שפל חסר תקדים״ של התקשורת. ואני מאשים את התקשורת, שלא ירדה נמוך מספיק.

הציבור דורש דיון נוסף בתיק. בניגוד לשיח העיתונאי הספקני, השיח הרווח בציבור אינו סטטי. פרשות חדשות נוספות לסיפור היום ותיאוריות הקונספירציה של רצח תאיר ראדה: רציחתו המסתורית, כחצי שנה לאחר רצח ראדה, של משה יינן (וינוקור), מדריך קרב מגע בן 63 מקצרין, אחד מתושבי המקום שהפכו אובססיביים לפענוח הרצח בחודשים האחרונים של חייו. צפה כעת גם פרשת רצח דנה בנט מ-2003 על ידי יחיא פרחאן ואותה בת זוג מסתורית בשם י' (שנותר חסוי מאחר וביצעה אותו, כמו גם פשעים נוספים, בעודה קטינה). וכמובן, אי אפשר שלא לחשוב על עמוס ברנס, שהורשע ברצח רחל הלר ב-1976 ונלחם עד זיכויו ופיצויו ב-2 מיליון שקלים ב-2002 – זיכוי שעד היום רבים מפקפקים בו, שהרי ברנס זכה ב-2002 לזיכוי אילם, ללא השמעת ראיות ומשפט חוזר שידון בהן. הפרקליטות לא הגישה כתב אישום חדש בטענה ש'המסמכים אבדו' – החד משמעי הידוע בתיק ברנס הוא על שיבושם החמור של הליכי החקירה והמשפט ע"י חוקריו וכמו כן המכון לרפואה משפטית; או על סלים אל עביד, עובד המזבלה הבדואי שהודה ברצח חנית קיקוס מאופקים ב-1993, שכל הודאתו, גרסתו ושחזורו הופרכו כשנמצאה גופתה בבור ניקוז בבאר שבע שנתיים לאחר מכן. בהמשך הובן שאל עביד סובל מפיגור סביבתי קל, ובכך משתייך לאוכלוסייה המצויה בסיכון להודאות שווא. ופרשות אקטואליות כמו יוסף סלמסה ז"ל, הנער שספג התעללות ורדיפה מצד שוטרים עד שמצא את מותו ב״התאבדות״ כביכול. הנער גל בק נדרס בגיל 15 על ידי נהגת שחצתה את הרמזור באדום שמעולם לא נענשה; אפילו חגי פליסיאן לא מצליח להתנקות מהאשמה שתפרו לו ברצח בבר נוער, למרות שאחרי 9 חודשי מעצר, בפברואר 2014 כתב האישום שלו בוטל כשהתגלה כי עד המדינה בתיק שיקר והפליל את פליסיאן בזדון. מדינת כל האשמים המיידיים.

זהו סיפורן של מערכות בהתמוטטות. הוא התחיל מזמן, אבל עכשיו מתחיל האקשן וכולם התקבצו לראות על מה המהומה. אפשר להיות תמימים ולומר שלא ראינו את זה בא, אבל תמימות פירושה במקרה כזה ציניות; אדישות. פרשת הרצח של תאיר ראדה היא סימפטום אחד, פצע בוער שמבקש מזור – ומאות אלפי העוקבים עדים לכך. המידע רץ ברשת במהירות רבה מכפי שהוא מתגלגל בנבכי הבירוקרטיה המשפטית, בין אם הוא אמין או כוזב – וזה בעוכרן של הרשויות. אולי יותר מהכל התגלגלותה של הפרשה הזאת מוכיחה עקרון אחד ובסיסי, וכולי תקווה שלפחות אנשי תקשורת ועיתונאים יאמצו אותו: כשהשוטרים אינם חפים מפשע, והמשפטנים אינם צדיקים – לא צריך להיות חוקר דגול כדי להבין את טיבן של עובדות פשוטות, ולא צריך להיות עיתונאי מבריק כדי לאבחן שזוהי מציאות מעוותת.

 

כנראה שיעניין אותך גם: