על אחריותו של החייל היורה בחברון

אני מאוד לא רוצה להגיב לטקסט שפורסם כאן, ״הרג המחבל בחברון: תסמונת הש.ג. המזרחי״, בעיקר כי אני מנסה לדעת את מקומי ולא להתערב במאבקים בהם העמדה והמעמד שלי מובילים אותי בהכרח להתערב רק אחרי רצף של התנצלויות והסברים. אני גם יודע עד כמה חשובה הביקורת על יחסי הכוח האתניים בישראל ומאמין שאסור להרפות ממנה. אבל בכל זאת, אני מגיב ומשתדל להימנע מכמות יתר של אפולוגטיקה.

אני מגיב כי אני חושב שהכותבים למעשה מקבלים בטקסט הזה כמובן מאליו חלק מהותי ממערכת שלמה שהופכת את הפלסטיני ללא-אדם, לנטול מעמד באופן כה רדיקלי עד שאינו זכאי לחוק, למשפט, למוסר. וחשוב להוסיף, על אף שלא ארחיב זאת עוד כאן, שהכותבים גם מתעלמים מהמימד המגדרי שמהותי בוודאי בהקשר של ההסללה והדומיננטיות של הצבא בישראל. רוב הפלסטינים לא קיבלו ולא יקבלו את מערכת ההגנות המשפטיות והתקשורתיות שהחייל היורה א״א מקבל כעת, וזה היפותטי מדי לטעון שחייל אשכנזי היה זוכה ליחס משופר. בכל אופן, גם לאדם כמו עבד אל-פתאח א-שריף, שמתוך מאבק נקט בפעולה אלימה שספק אם ניתן להצדיק אותה מוסרית, פוליטית או משפטית – אמורה היתה לעמוד הזכות למשפט הוגן ועונש מנומק. זכות זו עומדת גם, בודאי, לגבי א״א, אך אם הערעור על הדרת המזרחים נעשה מתוך הענקת לגיטימציה אגבית למיליטריזציה של החברה והפוליטיקה הישראלית, הרי שהוא לוקח חלק בהתעלמות הממוסדת מהמערכת הגזענית של גזל, נישול ודיכוי הפלסטינים.

אכתוב זאת בפשטות בטרם אפרט עוד קצת: נראה, על פי הכתוב, שכאזרחי ישראל נגיע לאיזון פוליטי ומוסרי אם החייל המזרחי א״א ישתלב באחת מיחידות העלית, וכך יקבל לגיטימציה לאייש בהמשך עמדות של אחריות פוליטית ומדינית, ובמקביל – החייל האשכנזי יתפעל את הכיבוש בשטח מתוך עמדה של פועל פשוט. משתמע מהטקסט שהבעיה היא אמנם מערכתית, אך היא טמונה באיוש הפרסונלי-אתני של העמדות במערכת, ולא במה שהופך לעיקר המהות שלה: הכיבוש.

אכן, החייל היורה א״א מראה לנו עד כמה המערכת הצבאית וישראל בכלל מרובדות מבחינה אתנית, בעיקר על פי הדיכוטומיה של אשכנזים-מזרחים. בהחלט, חשוב שנתייחס לכך, בכל הזדמנות ותחת כל עץ, בביקורתיות ומתוך ניסיון לשנות, להזיז. אין ספק, הכותבים מיטיבים להבין זאת ולקרוא מבעד למיסוך הפוליטי-תקשורתי את יחסי הכוח האתניים שגם הם, ודאי, מעצבים את המציאות שלנו.

אך האם זו הדרך בה הכותבים, כדבריהם, מבקשים לשנות את המצב בו "המאבק המזרחי יישאר תקוע במקום כל עוד לא נדבר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני"? האם לדידם לגיטימי לקבל את ההסללה שמייצר המבנה הצבאי, את הצבאיות בחברה הישראלית – במידה ואלו תהיינה הוגנות יותר, כביכול, למזרחים? מה לגבי הדחיפות בבחינה מחדש של אמות המידה המוסריות המאפשרות את ההפיכה של הפלסטיני ללא-אזרח, וגם, כפי שנראה יותר ויותר בשיח הציבורי ובאלימות שסביבנו, ללא-אדם? הקריאה "הכיבוש משחית" היא כבר מיושנת: הכיבוש כבר השחית, ולא ניתן להפריד את המערכת שאיפשרה ומאפשרת את המשטר הזה מזו שהפלתה ומדירה מזרחים, אבל בכל זאת הטקסט בכללותו מתעלם לאורכו ולרוחבו מהאוכלוסיה הפלסטינית ומהדיכוי שלה, כאילו הם סטטיסטים שנכנסים מדי פעם לתמונה ככלי משחק בדיכוי האתני של המזרחים.

שני משפטים רצופים היוו עבורי את הטריגר העיקרי לכתיבת תגובה זו. הראשון מביניהם הוא זה:

"באזורי מתח ולחימה כמו חברון כל התיאוריות נופלות לטימיון וההתנהלות בשטח בזמן אמת אף פעם לא מתבצעת בדיוק לפי הנוסחאות והוראות הפתיחה באש שמחלק הצבא".

כאן בדיוק חוזרים הכותבים ומחזקים את הטיעונים המגנים לא רק על החייל הספציפי הזה, אלא גם על אחרים, שכביכול רק מבצעים את המוטל עליהם, במקרה הזה: מתמודדים עם המציאות בשטח. מהי אותה מציאות בשטח, ובעיקר: מיהו הסובייקט המרכזי שאותה מציאות שוללת ככזה? לכך הטקסט לא מתייחס. בהמשך הם כותבים:

"אולם מעבר לכך, ניתן לראות בכירים בדרג הפוליטי קוראים לחיילים להפר את ההוראות, כאשר עכשיו אף אחד מהם לא לוקח אחריות מלאה על דבריו״.

כך מנסים הכותבים להסיר באופן מוחלט את האחריות לאלימות הזו מאלו המיישמים אותה.

החייל אינו תינוק שנשבה, והוא גם לא הילד של כולנו. צודקים הכותבים בכך שהם מדגישים שא״א, ואחרים בשטח, לרוב אינם אשכנזים, בעוד רוב ההנהגה – כן. טועים הכותבים בניסיון להסיר ממנו אחריות על מעשיו בשל כך ובהתעלמות מכך שיש כאן קורבנות מוחלטים שחייהם חשופים. ניתן אולי לרחם על א״א, אולי אף לסלוח לו ולהפחית במידת אשמתו, אבל הוא עדיין אחראי. הוא בכל זאת עשה את אשר עשה. היותו מזרחי אוהד בית"ר לא מקטינה או מעלה את מידת אשמתו ואחריותו. אולי הוא היה היכן שהיה גם כי הוא קורבן של דיכוי אשכנזי, אבל לא ניתן להסיר ממנו אחריות למעשה ואשמה בתוצאותיו. חשוב לציין, שאין בכך בכדי להסיר אחריות גם מעבד אל-פתאח א-שריף על מעשיו שלו שקדמו לירי, להיפך: ההכרה והמאבק בגזענות ממוסדת מחייבת, לדעתי, גם התייחסות לכל אדם כסוכן פועל, מתוך הכרה בהשלכות השונות של תפיסה אסטרטגית זו.

אני לא מבקש ליצור היררכיה של מאבקים חברתיים-פוליטיים, אלא מצביע על הצורך בהפעלת שיפוט מוסרי-אתי שתקף לא רק למקרי קיצון ספק-חריגים כמו הירי של א״א, אלא גם ובעיקר למפעיליה של האלימות הימיומית של הכיבוש, שמקבילה וכרוכה באלימות האתנית (והאחרת) של הממסד הישראלי. אני גם לא טוען שהחייל א״א הוא ההתגלמות המוחלטת של הרוע, ואני בהחלט כן אומר שהאחריות על אובדן המוסר והחוק כאן היא בראש ובראשונה של נתניהו, יעלון, לפיד, בנט, של קודמיהם ושל ממשיכיהם. אבל במציאות בה ישנם לא-אזרחים, לא-בני-אדם שדמם מותר וזכויותיהם הפקר, בין אם פשעו ובין אם לא, אין לנקוט בסלחנות גורפת כלפי מבצעי המדיניות, מעין מעמד שא״א הפך כעת לסמל שלו, גם לא מתוך מאמץ ביקורתי להטלת אחריות על מנסחי ומשרטטי המדיניות.

השימוש של מאבק אחד בדיכויים של אחרים לצרכיו שלו הוא המשכה של הטרגדיה של שניהם. אין דרך קלה לאחד בין המאבקים, אולי אין דרך כזו כלל. אך בעוד אנו מטילים את עיקר האחריות על הפוליטיקאים, העסקנים והגנרלים אסור שנשכח: במחי פעולה אחת, א״א שפט והעניש את עבד אל-פתאח א-שריף. למרות שא״א הוא האחרון בשרשרת האחריות, על פי המידע הזמין כעת הוא זה שהאצבע שלו לחצה על ההדק ולקחה חיים, וזה נכון גם במקרה הזה בו מדובר היה בחייו של אדם שהתכוון בעצמו לרצוח, ובודאי במקרים אחרים בהם אין ודאות כזו, וגם לא תיעוד וידאו. א״א הוא לא הראשון ולא האחרון שיהיה המבצע בשטח של המדיניות הזו ושעליו תוטל האשמה, ובדיוק לכן חשוב להמשיך במאבק הביקורתי-אתי במערכת הדכאנית על משושיה השונים והמגוונים, מהראש ועד, וכולל, הש.ג. 

עמרי גרינברג הוא דוקטורנט לאנתרופולוגיה ולימודי יהדות באוניברסיטת טורונטו