התמיכה הדתית בלהט״בים: המאבק לקבלה ממשיך

כשהייתי חניך בבני-עקיבא, אני זוכר שאחד החניכים שאל את המדריכה "את יודעת מה זה הומואים?". המדריכה נעצרה לשניה, נשמה עמוק, ואמרה לו "הומואים זה בנים שמתחתנים עם בנים אחרים", ומיד אחר כך הוסיפה, "אבל אצלנו אין כאלה". זה היה בערך בכיתה ד', ועד היום אני תוהה מדי פעם לאיזה "אצלנו" היא התכוונה, והאם היא באמת האמינה בזה.

שנים אחר-כך, כשהייתי תלמיד כיתה י"א בישיבה תיכונית, הר"מ (רב-מורה) שלנו הושיב את כל השכבה לשיחה קשה. הרב שוחח איתנו על נושאים 'טעונים' שקשורים ב"עניינים שבינו לבינה": מיניות, אוננות ועוד. כשאחד התלמידים שאל אותו "הרב, מה עם הומואים?", הרב ענה לו ברוך: "אם יש בינינו מי שמרגישים שהם נמשכים לבנים אחרים, שיפנו אלי ואנחנו נתמודד עם זה". אני זוכר את החרדה העצומה שהרגשתי באותם רגעים, חרדה שנמהלה בתחושה של תודה והערכה לאותו ר"מ על כך שלא דקלם קודם כל את איסור התועבה מן התורה, ומיד לאחר מכן את עונש המוות שמגיע בעקבותיו. פתאום, לראשונה, שמעתי על כך שיש אפשרות להתמודד עם "זה".

קשה להיות נער הומו דתי. לקושי הרגיל שיש בהתבגרות הומואית או לסבית בעולם סטרייטי, מתווסף גם חוסר הברירה, שלא משנה מה, עם כל הסובלנות וההבנה – בסופו של דבר זה איסור של "ייהרג ובל יעבור". מדי פעם הופיעו כמה קולות אחרים, כמו למשל אותו ר"מ שהזכרתי קודם, או וידאו שהתגלגל אלי שבו ישעיהו ליבוביץ' מדבר על מעמד ההומוסקסואלים בהלכה; בוידאו, ליבוביץ' אומר שכמו שההלכה לא דנה בכלל במעמד האזרחי של הומוסקסואלים – אין לחברה האזרחית עניין בלגנות או להטיל הגבלות חברתיות על הומואים. כשנשאל האם אין זו עבירה חמורה הוא אומר בחיוך שכמובן שמשכב זו עבירה חמורה מאד – ממש כמו חילול שבת. ליבוביץ' התייחס לחטא של משכב זכר כאל שווה בחומרתו לחטא של חילול שבת. אני זוכר שראיתי את הוידאו הזה בקיץ שאחרי י"ב, והוא היה אחד הגורמים שעזרו לי להחליט לצאת מהארון. הפרופורציות השפויות של ישעיהו ליבוביץ' עזרו לי להבין שאולי, למרות הכל, זה לא יהיה סוף העולם.

לפני כמה ימים הכריז ארגון "בית הלל" האורתודוקסי על מסמך ראשון מסוגו, שקורא לקבל הומואים ולסביות לקהילות הדתיות.

המסמך מרתק בעיני. תחילה, הוא מבקש להפיג את המבוכה שקיימת בדרך כלל בעיסוק של הציונות הדתית בסוגיה ההומו-לסבית, ולנסות לייצר אמירה משמעותית בעניין זה. המסמך מבהיר כי אין אפשרות להתיר זוגיות חד מינית, אך לראשונה מצהיר כי חשוב לקבל את ההומואים והלסביות לתוך הקהילה – ויותר מכך, גם לתפקידים בקהילה בתור שליחי ציבור. גם ההתייחסות לקבלה של זוגות חד מיניים היא חיובית למדי. לראשונה, רבני בית הלל מבקשים להתייחס לחטא של הומואים וללסביות כמו שמתייחסים לחילול שבת ולחטאים "פופולריים" אחרים, בדומה לוידאו של ליבוביץ' שהזכרתי קודם. חשוב להבהיר: ההתייחסות אליהם היא עדיין כשל חוטאים, אבל כמו חוטאים אחרים שאין סיבה שלא לקבל אותם בחברה. דהיינו, בבית דין של מעלה יכריעו מה שיכריעו. יותר מזה, המסמך מוקיע כל התייחסות פוגענית או מעליבה כלפי הומואים ולסביות, ומלמד שמשפחות צריכות לעשות הכל כדי לקבל את בניהם ובנותיהן בעלות הנטייה החד מינית.

ומי נשכח מאחור? הטרנסים, הטרנסיות ולמעשה כל מי שמבקש/ת לערער על הקטגוריות הברורות של סטרייט, הומו ולסבית. יש במסמך של רבני בית הלל בעיות רבות, אבל בעיני זו הבעיה הצורמת והבעייתית ביותר. בעוד שההומואים והלסביות צועדים קדימה אל הכרה וקבלה (גם אם חלקית) על ידי החברה הדתית, את הטרנסים והטרנסיות הם משאירים מאחור. ברור כי לציבור האורתודוקסי יהיה קשה ביותר לייצר אמירה חיובית כלפי טרנסים וטרנסיות, אבל ההתעלמות מהן היא בעייתית ומסוכנת מאד.

ההתעלמות מן הטרנסים והטרנסיות מעוררת אצלי ואצל רבות אחרות רצון לגנות את המסמך. ואכן, באופן צפוי למדי, המסמך של רבני בית הלל עורר התנגדות רבה מכל הכיוונים. רבנים רבים מגנים את המסמך, גם כאלה שנחשבים לליברליים יחסית. מיודענו הרב דוב ליאור הגדיל עשות ואמר כי התמיכה בזוגות חד מיניים עלולה להיות תמיכה בטרור, לא פחות.

מנגד, גם לא מעט פעילות ופעילים להט"בים וקוויריים מבקשים להתנער מן הצורך במסמכים מסוג זה, ומחיבוק הדוב של הציבור הדתי. אותו ציבור שמתעלם בשיטתיות מהאשמות נגד רבנים שתקפו מינית נערים ונערות. אותו ציבור שמתעלם מכל מי שהיא לא הומו או לסבית.

אני מבין את ההתנערות של פעילים ופעילות מהחיבוק הממסדי. אבל בעיני, המצב יותר מורכב מזה. לפני יותר מעשר שנים, כשעדיין לבשתי חולצת תנועה של בני-עקיבא, לפני שגרתי בתל אביב ויכולתי לשתות קפה באלבי, ידעתי שלא תהיה לי ברירה אלא להתחתן עם אשה ולחיות את חיי בשקר. כל אופציה אחרת לא באה בחשבון. המציאות של חיים בקהילה ציונית-דתית גרמה לי להאמין שאין לי ברירה אלא להתגבר על ה"יצר" ההומואי. יציאה מהארון לא היתה אפשרות, מכיוון שברור היה לי שאשאר לבד לחלוטין, בלי קהילה.

קהילה, כל קהילה, היא חשובה. עבור רבים, השיוך לקהילה הדתית הוא משמעותי, גם אם אינם נשארים דתיים. לא לכל אחד ואחת יש את האפשרות או הרצון להצטרף למה שמכונה "הקהילה הלהט"בית". לכן אני לא חושב שיש לנו את הפריווילגיה להתנער מהחברה הדתית ומהקבלה שהיא מציעה.

הקשר שלנו לציבור הדתי הוא קשר של חוסר ברירה. ילדים וילדות להט"ביים ימשיכו להיוולד למשפחות דתיות. לכן בעיני, הגישה של "הכל או כלום" לא מתאימה כאן. קשה להתנער מציבור שאין לנו ברירה אלא לקיים איתו קשר. הרי הקבלה של הציבור הדתי היא קבלה יותר משמעותית משל הציבור כציבור – מדובר בכך שלמשפחות דתיות תהיה לראשונה לגיטימציה חברתית לקבל את בנותיהן ובניהם. לדחות את החיבוק של הממסד הדתי משמעו לדחות את החיבוק שמשפחות דתיות יוכלו סוף סוף להציע לילדיהם.‎