התמיכה הדתית בלהט״בים: המאבק לקבלה ממשיך

המסמך האחרון הקורא לקבל הומואים ולסביות אל הקהילה הדתית מתעלם באופן מסוכן מהקהילה הטרנסית ועדיין מתייחס ללהט״בים כאל חוטאים. ובכל זאת, ילדים וילדות להט״ביים ימשיכו להיוולד למשפחות דתיות, ולראשונה תהיה להן לגיטימציה לקבל אותם. על כך, ועל המאבק המשותף הפוטנציאלי, יש לברך

כשהייתי חניך בבני-עקיבא, אני זוכר שאחד החניכים שאל את המדריכה "את יודעת מה זה הומואים?". המדריכה נעצרה לשניה, נשמה עמוק, ואמרה לו "הומואים זה בנים שמתחתנים עם בנים אחרים", ומיד אחר כך הוסיפה, "אבל אצלנו אין כאלה". זה היה בערך בכיתה ד', ועד היום אני תוהה מדי פעם לאיזה "אצלנו" היא התכוונה, והאם היא באמת האמינה בזה.

שנים אחר-כך, כשהייתי תלמיד כיתה י"א בישיבה תיכונית, הר"מ (רב-מורה) שלנו הושיב את כל השכבה לשיחה קשה. הרב שוחח איתנו על נושאים 'טעונים' שקשורים ב"עניינים שבינו לבינה": מיניות, אוננות ועוד. כשאחד התלמידים שאל אותו "הרב, מה עם הומואים?", הרב ענה לו ברוך: "אם יש בינינו מי שמרגישים שהם נמשכים לבנים אחרים, שיפנו אלי ואנחנו נתמודד עם זה". אני זוכר את החרדה העצומה שהרגשתי באותם רגעים, חרדה שנמהלה בתחושה של תודה והערכה לאותו ר"מ על כך שלא דקלם קודם כל את איסור התועבה מן התורה, ומיד לאחר מכן את עונש המוות שמגיע בעקבותיו. פתאום, לראשונה, שמעתי על כך שיש אפשרות להתמודד עם "זה".

קשה להיות נער הומו דתי. לקושי הרגיל שיש בהתבגרות הומואית או לסבית בעולם סטרייטי, מתווסף גם חוסר הברירה, שלא משנה מה, עם כל הסובלנות וההבנה – בסופו של דבר זה איסור של "ייהרג ובל יעבור". מדי פעם הופיעו כמה קולות אחרים, כמו למשל אותו ר"מ שהזכרתי קודם, או וידאו שהתגלגל אלי שבו ישעיהו ליבוביץ' מדבר על מעמד ההומוסקסואלים בהלכה; בוידאו, ליבוביץ' אומר שכמו שההלכה לא דנה בכלל במעמד האזרחי של הומוסקסואלים – אין לחברה האזרחית עניין בלגנות או להטיל הגבלות חברתיות על הומואים. כשנשאל האם אין זו עבירה חמורה הוא אומר בחיוך שכמובן שמשכב זו עבירה חמורה מאד – ממש כמו חילול שבת. ליבוביץ' התייחס לחטא של משכב זכר כאל שווה בחומרתו לחטא של חילול שבת. אני זוכר שראיתי את הוידאו הזה בקיץ שאחרי י"ב, והוא היה אחד הגורמים שעזרו לי להחליט לצאת מהארון. הפרופורציות השפויות של ישעיהו ליבוביץ' עזרו לי להבין שאולי, למרות הכל, זה לא יהיה סוף העולם.

לפני כמה ימים הכריז ארגון "בית הלל" האורתודוקסי על מסמך ראשון מסוגו, שקורא לקבל הומואים ולסביות לקהילות הדתיות.

המסמך מרתק בעיני. תחילה, הוא מבקש להפיג את המבוכה שקיימת בדרך כלל בעיסוק של הציונות הדתית בסוגיה ההומו-לסבית, ולנסות לייצר אמירה משמעותית בעניין זה. המסמך מבהיר כי אין אפשרות להתיר זוגיות חד מינית, אך לראשונה מצהיר כי חשוב לקבל את ההומואים והלסביות לתוך הקהילה – ויותר מכך, גם לתפקידים בקהילה בתור שליחי ציבור. גם ההתייחסות לקבלה של זוגות חד מיניים היא חיובית למדי. לראשונה, רבני בית הלל מבקשים להתייחס לחטא של הומואים וללסביות כמו שמתייחסים לחילול שבת ולחטאים "פופולריים" אחרים, בדומה לוידאו של ליבוביץ' שהזכרתי קודם. חשוב להבהיר: ההתייחסות אליהם היא עדיין כשל חוטאים, אבל כמו חוטאים אחרים שאין סיבה שלא לקבל אותם בחברה. דהיינו, בבית דין של מעלה יכריעו מה שיכריעו. יותר מזה, המסמך מוקיע כל התייחסות פוגענית או מעליבה כלפי הומואים ולסביות, ומלמד שמשפחות צריכות לעשות הכל כדי לקבל את בניהם ובנותיהן בעלות הנטייה החד מינית.

ומי נשכח מאחור? הטרנסים, הטרנסיות ולמעשה כל מי שמבקש/ת לערער על הקטגוריות הברורות של סטרייט, הומו ולסבית. יש במסמך של רבני בית הלל בעיות רבות, אבל בעיני זו הבעיה הצורמת והבעייתית ביותר. בעוד שההומואים והלסביות צועדים קדימה אל הכרה וקבלה (גם אם חלקית) על ידי החברה הדתית, את הטרנסים והטרנסיות הם משאירים מאחור. ברור כי לציבור האורתודוקסי יהיה קשה ביותר לייצר אמירה חיובית כלפי טרנסים וטרנסיות, אבל ההתעלמות מהן היא בעייתית ומסוכנת מאד.

ההתעלמות מן הטרנסים והטרנסיות מעוררת אצלי ואצל רבות אחרות רצון לגנות את המסמך. ואכן, באופן צפוי למדי, המסמך של רבני בית הלל עורר התנגדות רבה מכל הכיוונים. רבנים רבים מגנים את המסמך, גם כאלה שנחשבים לליברליים יחסית. מיודענו הרב דוב ליאור הגדיל עשות ואמר כי התמיכה בזוגות חד מיניים עלולה להיות תמיכה בטרור, לא פחות.

אני מבין את ההתנערות של פעילים ופעילות מהחיבוק הממסדי, אבל בעיני המצב יותר מורכב. לפני יותר מעשר שנים, כשעדיין לבשתי חולצת תנועה של בני-עקיבא, לפני שגרתי בתל-אביב, ידעתי שלא תהיה לי ברירה אלא לחיות את חיי בשקר. כל אופציה אחרת לא באה בחשבון. החיים בקהילה ציונית-דתית גרמו לי להאמין שאין ברירה אלא להתגבר על ה"יצר" ההומואי. יציאה מהארון לא היתה אפשרות, מכיוון שברור היה שאשאר לבד, בלי קהילה. וקהילה, כל קהילה, היא חשובה

מנגד, גם לא מעט פעילות ופעילים להט"בים וקוויריים מבקשים להתנער מן הצורך במסמכים מסוג זה, ומחיבוק הדוב של הציבור הדתי. אותו ציבור שמתעלם בשיטתיות מהאשמות נגד רבנים שתקפו מינית נערים ונערות. אותו ציבור שמתעלם מכל מי שהיא לא הומו או לסבית.

אני מבין את ההתנערות של פעילים ופעילות מהחיבוק הממסדי. אבל בעיני, המצב יותר מורכב מזה. לפני יותר מעשר שנים, כשעדיין לבשתי חולצת תנועה של בני-עקיבא, לפני שגרתי בתל אביב ויכולתי לשתות קפה באלבי, ידעתי שלא תהיה לי ברירה אלא להתחתן עם אשה ולחיות את חיי בשקר. כל אופציה אחרת לא באה בחשבון. המציאות של חיים בקהילה ציונית-דתית גרמה לי להאמין שאין לי ברירה אלא להתגבר על ה"יצר" ההומואי. יציאה מהארון לא היתה אפשרות, מכיוון שברור היה לי שאשאר לבד לחלוטין, בלי קהילה.

קהילה, כל קהילה, היא חשובה. עבור רבים, השיוך לקהילה הדתית הוא משמעותי, גם אם אינם נשארים דתיים. לא לכל אחד ואחת יש את האפשרות או הרצון להצטרף למה שמכונה "הקהילה הלהט"בית". לכן אני לא חושב שיש לנו את הפריווילגיה להתנער מהחברה הדתית ומהקבלה שהיא מציעה.

הקשר שלנו לציבור הדתי הוא קשר של חוסר ברירה. ילדים וילדות להט"ביים ימשיכו להיוולד למשפחות דתיות. לכן בעיני, הגישה של "הכל או כלום" לא מתאימה כאן. קשה להתנער מציבור שאין לנו ברירה אלא לקיים איתו קשר. הרי הקבלה של הציבור הדתי היא קבלה יותר משמעותית משל הציבור כציבור – מדובר בכך שלמשפחות דתיות תהיה לראשונה לגיטימציה חברתית לקבל את בנותיהן ובניהם. לדחות את החיבוק של הממסד הדתי משמעו לדחות את החיבוק שמשפחות דתיות יוכלו סוף סוף להציע לילדיהם.

אני מאמין שבמקום להתנער מהמסמך ומהחיבוק המסויג שמציעים רבני בית הלל, עלינו לקבל אותו, גם אם באופן חשדני. אסור לשכוח את אחינו ואחיותינו הטרנסים והטרנסיות, ומשותפות הגורל שלנו. המאבק שלנו לקבלה ממשיך ומתפתח, ואסור לנו לנוח על זרי הדפנה. אסור לנו לתת יד בהעלמת העין מהטרדה ומתקיפה מינית בציבור הדתי. אני מאמין שהחיבור של הומואים ולסביות, דתיים, דתל"שים ואחרים, לציבור הדתי הכללי יאפשר להמשיך במאבק מתוך ולצד הציבור הדתי.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מזרחי שחום חלק

    המסמך מתייחס להומואים כי באופן כללי רק הומואים מוקעים על ידי דתיים יהודים.
    כן, באמת.