להסתכל בעיניים: הדיאלוג בין הפלסטינים והיהודים המזרחים

בשיר "להיות ערבי", השיר העברי הראשון שהוציא הזמר הפלסטיני ג'ואן ספדי בקיץ האחרון, רואים מזרחי מזוקן שמשתייך כביכול לארגון "להב״ה" הקיצוני, חובש כיפה ועונד תליון של מגן דוד, מתכונן לתקוף את הפלסטיני שיושב בתורו ברכב, מוקף בבחורות ובעשן נרגילה, ושר: "הומופובים מושבעים, הכי הומואים בפנים. ערבופובים מזרחים, הם בעצמם ערבים. שפשוט מפחדים ומעדיפים להישאר בארון. כי הם יודעים, הם הכי טוב יודעים, שלהיות ערבי זה לא כזה שגעון. קשה להיות ערבי, קשה להיות תשאל אותי".

היהודי הקיצוני, יחד עם חבריו המצוידים באלות, מגיעים לחוף הים באותו זמן עם הפלסטיני, שממשיך לשיר: "קשה להיות ערבי, כמה אפשר להיות שחור תחת שלטון של עשירים לבנים, במדינה של גזענים". השניים, הפלסטיני והיהודי המזרחי הקיצוני, מתעמתים. הפלסטיני פונה ליהודי תוך כדי שהוא מסתכל לעיניו ישירות: "תקשיב לי גבר, אתה צריך לדעת, מאיפה באת ולאן באת, ומה תמצא כאן. אתה מסתובב ברחובות וקורא מוות לערבים כשאתה יודע שזה שטויות, אתה ערבי גבר, אתה ערבי יותר ממני".

השניים מתחילים לרקוד יחד, והאלות שהיו אמורות לשמש לתקיפה הופכות לחלק מהריקוד, כאשר בצד עוברים אשכנזים אירופיים, כאלה שעושים ספורט ושומרים על אורח חיים בריא, מסתכלים באדישות על השניים המתקוטטים-רוקדים, מטלטלים את ראשם בתמיהה, וממשיכים הלאה בריצה שלהם. אז ספדי סוגר את השיר שלו כשהוא פונה ליהודי המזרחי בעברית: "היי, ערבי ייבוא, תשמע מערבי מקומי, אותך גררו כדי לשבת במקומי. קשה להיות ערבי, קשה להיות תשאל אותי, כמה אפשר להיות שחור תחת שלטון של עשירים לבנים על אדמת פלסטין".

המילה האחרונה ספציפית – פלסטין – היא שמביאה את הריקוד המשותף לפלסטיני ולמזרחי לכדי סיום. האווירה מתחשמלת פתאום והיהודי נראה מעוצבן, בעוד שהפלסטיני מרים את היד, כאילו מנסה להתנצל.

* * *

בימים האחרונים יצאה לאור יוזמת "מזרחית משותפת" שהוקמה בידי אינטלקטואלים ואמנים יהודים מזרחים בישראל, ששורשיהם במזרח התיכון ולרוב במדינות ערב. אלה מקוטלגים בדרך כלל כנחותים יותר מהאשכנזים, שלהם שורשים אירופיים. היוזמה ביטאה את עצמה בקול קורא שהופנה לכל המדוכאים בתוך ישראל או בידי ישראל, בחיפוש אחר מסגרת מכילה למאבקים שהקבוצות המדוכאות מנהלות כיום.

היוזמים נפגשו בכנסת עם חלק מחברי הכנסת הערבים מטעם "הרשימה המשותפת" בהנהגת איימן עודה. ייתכן וזהו מהלך תקדימי בשאיפה שלו לאחד מאבקים שהתנהלו עד כה במישורים שונים ואף מתנגשים. בהקשר זה, נאמר בקול קורא:

״כולנו נאבקות ונאבקים זה שנים ארוכות לשינוי החברה הישראלית ואין לנו בהכרח בית מפלגתי מובהק. פעמים רבות היה עלינו לבחור בין הצבעה למפלגות המתיימרות להחזיק באידאולוגיה שמאלית ללא שותפות פלסטינית-יהודית משמעותית, ללא ייצוג מזרחי וללא עיסוק במאבק המזרחי, לבין הצבעה מזרחית שמשמעותה הסתפקות בייצוג סימבולי ותמיכה בדיכוי הפלסטינים. ברירה זו הובילה אותנו פעמים רבות להצבעה סולידרית למפלגות פלסטיניות, גם כאשר הן לא עסקו במאבק המזרחי. אנו מזהים הזדמנות היסטורית בהקמת הרשימה המשותפת לכינון שותפות שאיננה ברירת מחדל אלא בחירה משמעותית שניתן לצקת אליה תכנים חדשים״.

* * *

כתבתי פעם:

"היהדות והאסלאם נראים כמו שני אנשים שמגיעים מאותו כפר, מדברים את אותה שפה, מחזיקים באותם אמונות, ויש להם הרבה הרבה מכרים משותפים: כשהשניים מוצאים את עצמם בגלות, כל אחד מהם מתחיל לבחון את השני, ולמדוד את ההצלחה שלו ביחס לאחר. כך מתחילה לצמוח ביניהם תחרות גדולה ומרירות שחורה דווקא משום השורשים המשותפים שלהם. המרירות הזו לא היתה צומחת, נגיד, בין מצרי ויפני, אלא רק בין שניים שמגיעים מאותה עירה, מדברים באותו מבטא ויש להם את אותו סבא".

הסלנג המצרי מספק לנו פיתרון לשוני לקשר האהבה-שנאה המורכב הזה. המצרים אומרים: "פלוני התרכז עם פלוני", קרי שם לב לפרטי הפרטים מתוך תחרותיות או קנאה. להבדיל מ"התרכז ב" שכולל רק את העצמי ביחס לנושא, בביטוי "התרכז עם" יש את האלמנט שמכליל את הצד השני, אלמנט שרק השפה הערבית במבטא המצרי מספקת לנו – ה"עם", הקנאה, העניין והתחרותיות.

בשנים האחרונות התחלתי לחשוב שזה לא תקף רק ליהדות ולאסלאם אלא גם לערבים וליהודים המזרחים. כבר כמה שנים לפני המהפכה החלה לצמוח בקרב האליטה במצרים התעניינות אינטנסיבית בנושא היהודים המצרים. מגמה זו באה לידי ביטוי בתרגום ספרים דוגמת "הגלות של היהודים המצרים" של גוויל בנין, "ההיסטוריה של יהודי הנילוס" של ג'ק חסון, "הגבר עם חליפת השארקסקין הלבנה" (Sharkskin) של לוסית לניאדו; ברומנים שונים שיצאו לאור ושהציגו את היהודי באור חיובי; ובעלייה של הקולנוע על הגל דרך שני הסרטים "סלטה בלדי" (סלט הבית) של נאדיה כאמל ו"על יהודי מצרים" של אמיר רמסיס. ההתעניינות חצתה את האליטה והגיעה לסלון של אנשים אחרי ההקרנה של סדרת "שכונת היהודים" על מסכי הטלוויזיה בחודש רמדאן האחרון.

אבל ההתרכזות הזו "עם" היהודים, בהיבטה החיובי, נותרה לרוב בגבולות התרבותי, הגעגועים להיסטוריה המגוונת שמצרים הכירה בשנות השלושים והארבעים, ומלבד הסרט של נאדיה כאמל שפונה ליהודים המצרים שחיים בישראל כיום, נעדרה כל התייחסות להווה בעבודות הללו, שלא לדבר על העתיד.

* * *

"להתרכז עם" זה ההיפך מהאדישות שבה מסתכלים האשכנזים בקליפ של ספדי על הפלסטיני והיהודי המזרחי הרוקדים-מתקוטטים יחד. כמו כן, זה שונה מ"להסתכל בעיניים": להתרכז עם האחר ולשים לב לדקויות זה משהו שקורה בסוד בדרך כלל, בלי דיבור שהאחד מפנה לשני, בלי להסתכל על האחר בגובה העיניים. במקביל, מה שספדי עשה בשיר שלו ומה שיוזמת ה"מזרחית משותפת" עושה בקריאה שלה לאוכלוסיות המדוכאות בישראל זה לפנות בדברים לצד השני, בכדי להעביר אמירה חדשה על הרגע הנוכחי.

הקול קורא של "מזרחית משותפת", הכתוב בלשון הדוברים בחלקים ובלשון הדוברות בחלקים אחרים, הינו בעל חשיבות מכמה סיבות. ראשית, הוא מראה בבירור את היררכיית הדיכוי בישראל: הפלסטיני בעל האדמה מדוכא בידי כולם, אחריו יש את היהודים המזרחים שמדוכאים בידי היהודים האשכנזים, לצד קבוצות אחרות שגם הן מדוכאות כמו האתיופים והרוסים, וכמובן, הנשים והילדים. הקריאה אינה רומנטית גם. היא לא משלה אותנו לחשוב שכולם טובים ומיודדים אלא מדגישה שהיהודים המזרחים היו, הרבה פעמים, שותפים בדיכוי הפלסטינים, ומראה לנו כיצד המנגנון הציוני מסית את כולם נגד כולם והופך את הקורבנות לאויבים של הקורבנות.

ובדומה לרגע שבו מוציא הפלסטיני את המילה "פלסטין" מפיו, הקריאה אינה ריקה מרגעים מחושמלים ומתוחים שאומרים את מה שלא נאמר בדרך כלל. הקריאה מדגישה בפעם הראשונה, למיטב ידיעתי, את השכנוע של המנסחים והחתומים שאין פיתרון לעוולות הציונות בלי שיבת הפליטים הפלסטינים:

"אנו מודעים לעובדה כי במהלך 68 השנים האחרונות, למרות העוולות שהשיתה הציונות על המזרחים בישראל, הציבור המזרחי שולב בפרויקט הציוני והפך בחלקו הגדול לשותף פעיל בו. על כן אין אנו יכולות לעמוד היום מול אחיותינו ואחינו הפלסטינים ולטעון ׳ידנו לא הייתה במעל׳. אנו מכירות בכך שתיקון עוולות אלה קשור לזכות השיבה של הפליטות והפליטים בנות ובני העם הפלסטיני והכרה באחריות הישראלית לגירוש הפליטים, וזאת מבלי לייצר עקורים חדשים, בהתאם לתפיסה לפיה אין לתקן עוול בעוול נוסף״.

* * *

להסתכל בעיניים, בשונה מ"להתרכז עם", דורש כוח מסוים. בדרך כלל אחרי ההסתכלות בעיניים באה הסתכלות עצמית. במקביל להכרזה על יוזמת ה"מזרחית משותפת", כתב המשורר ממוצא עיראקי מתי שמואולוף, אחד החתומים על הקול קורא, פוסט בו הוא עונה על הטענה הציונית שמקבילה את הפליטים הפלסטינים ליהודים הערבים שגורשו ממדינות ערב, וגורסת כי הרכוש שהיהודים הערבים עזבו מאחוריהם במצרים, עיראק ותימן משתווה לערך הרכוש שהפלסטינים עזבו מאחוריהם. ״זה מול זה!״, אומר הנרטיב הציוני הרשמי אבל שמואלוף עונה על כך ב-22 נקודות חזקות במיוחד, ביניהן:

" מה יעשו היהודים שראו את עצמם כציונים? – הרבה מהיהודים-הערבים ראו בבואם לישראל כעולים, ציונים, בדיוק כמו אחיהם ואחיותיהם האשכנזים, ולא ראו בבואם סוג של פליטות".

"אנלוגיה מופרכת – כל אדם ישר, ציוני או לא ציוני, צריך להודות שהאנלוגיה בין הפלסטינים ובין היהודים המזרחים מופרכת. הפליטים הפלסטינים לא ביקשו לעזוב את פלסטין. בשנת 1948 הוחרבו יישובים פלסטינים רבים, וכ-750,000 פלסטינים גורשו או נסו מתחומי פלסטין ההיסטורית. אלה שברחו, לא עזבו את בתיהם מתוך רצון חופשי".

"יהודי עיראק היו אזרחים עיראקים כשהתרחשה הנכבה – ולכן זה לא נכון גם היסטורית להניח אותם מול הרכוש הפלסטיני".

"היוזמה האידאולוגית להגירה של היהודים-הערבים הייתה של מוסדות התנועה הציונית ומדינת ישראל ולא של הקהילות היהודיות המהגרות".

"בישראל אנו חיים מגלות לגלות, דור אחר דור, שכן, המדינה עדיין מסרבת להכיר באחריותה לפרשות שונות הנוגעות לקליטת העולים מהמזרח [חטיפת ילדי תימן, הגזזת, חלוקת הקרקעות ועוד] מסרבת להכיר בחלקה בעוני שנכפה עליהם, מסרבת לממש חלוקה צודקת של קרקעות ומשאבים, ממשיכה לנהל תקצוב בלתי שיוויוני, וממשיכה להזניח את הפריפריה (אליה נשלחו בעיקר עולים ממדינות ערב ואיראן, כחלק ממדיניות מכוונת) בכל היבט אפשרי".

* * *

אל לו, לאקט ההידברות הזה, לעבור דרך הממשלות, פשוט מאוד כי השיקולים של הממשלות אינם הוגנים. אין שוויון בין הפלסטינים וממשלות ישראל, לדוגמא, לפחות כל עוד זו יכולה לרמוס ולגרש עשרות אלפים מהם כשהיא רוצה, כפי שעשתה בעבר הלכה למעשה. אין מה שימנע מן היחידים להידבר, והדבר נכון כפליים בצל מהפכת התקשורת והביטחון העצמי ששתלה אצל הפרט היחיד, זה שאין לו נשק מלבד הידע שהוא משיג ברשתות החברתיות. אין זה מקרי שאמצעי התקשורת הרשמיים בישראל לא התייחסו ליוזמה, שהתפרסמה רק בבלוגים, אתרי אינטרנט ודפי פייסבוק פרטיים. זו אחת ההבטחות של האינטרנט לעולם המודרני. הזכות הזו של הפרט לדבר עם פרטים אחרים מתנגשת עם הרצון של מנגנוני הביטחון הערבים להשיג מונופול על הידע בעברית, וכן עם הרצון של מנגנוני הביטחון הישראלים להשיג מונופול על הידע בערבית.

המשורר והסופר אלמוג בהר, יהודי עיראקי ואחד החתומים על הקול הקורא, עונה על דבריו של שמואולוף. בהר לא מבקש מהיהודים לוותר על הרכוש שעזבו בעולם הערבי, אבל הוא גם אינו בטוח ביכולתה של מדינת ישראל לממש את הצדק:

"על הטענות שלנו כנגד המדינות הערביות שעזבנו להתבסס על התפקיד שהיה לנו בהיסטוריה, בתרבות ובזיכרון של אותן מדינות: באלה יש חלקים יהודים שראוי להכיר בהם. כמו כן, הטענות שלנו ביחס לרכוש שעזבנו צריכות להיות אישיות או עדתיות ולא לעבור דרך מדינת ישראל או דרך מנגנון פיצוי שפועל נגד הפלסטינים. העוולות שבוצעו נגדנו לא מצדיקים את העוולות שבוצעו בפלסטינים, והגניבה מאיתנו אינה מצדיקה את הגניבה מהפלסטינים".

* * *

ביום האדמה שחל היום (המאמר פורסם במקור ב-30 במרץ, יום האדמה – העורכות), בצל הזיכרון של התקוממות הפלסטינים בשטחי 48׳ בשנת 1976 כנגד הפקעת אלפי דונמים בידי ממשלת רבין, עולה השאלה סביב האפשרות לאחד מאבקים שונים, שלכל אחד מהם יש את האג'נדה ואת הטענות שלו כנגד המדינה הציונית, ושנמצאים לפעמים בסתירה אחד עם השני. עולה גם שאלת הסיכוי שזה יקרה בצורה שכל צד יאמר את דבריו בביטחון ומתוך שכנוע פנימי בלבד, הרחק מהמדינה ומהנטיה האינסטינקטיבית שלה לשלוט על צדדי המשחק ולהשליט את הנרטיב שלה בלבד. אלה הן שתי השאלות בנוגע להתקרבות הנוכחית בין אינדיבידואלים מקרב היהודים המזרחים ואינדיבידואלים מקרב הפלסטינים.

ימים יגידו. עד אז מקרים של אלפי ערבים ויהודים מעידים על הרצון שלהם, שנובע לעתים משכנוע ולעתים מסקרנות, להסתכל אחד לשני בעיניים הרחק מהשליטה של המנגנונים הביטחוניים או תוך כדי התחמקות מהם.

פורסם במקור בערבית באתר "מדא מצר" ב-30.03. תורגם לעברית על ידי כפאח עבד אלחלים